40

באה רק "לכבוד הקב"ה בלבד", ועל ידה מתחבבים ישראל אל אביהם שבשמים³⁹.

ד. ויש לומר, ששלש פעולות הנ"ל ישנן, בכללות, בכל קרבן, כי בכולם יש שלשה ענינים: א) זריקת הדם ע"ג המזבח; ב) אכילת כהנים ובעלים (וגם בקרבן עולה — עורה לכהנים⁴⁰); ג) גילוי שכינה — האש שירדה מן השמים ו"אכלה" את הקרבנות⁴¹ (ובכללות יותר — מה שמקום המזבח הוא בביהמ"ק, בלשון הרמב"ם⁴² "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"):

חלק הקרבן הנאכל (ושייך) לכהנים ולבעלים — מרמז על פעולת "הזנת העולם", כנ"ל;

זריקת הדם ע"ג המזבח היא היא הפועלת כפרת⁴³ העונות וריצויין (ש

זה כולל ריצוי על כל ענינים בלתי רצויים);

וגילוי השכינה שבקרבנות (האש שיורדת מן השמים, ובכללות, זה שהמזבח הוא בבית המקדש, "בית לה'") מורה על חביבותם של ישראל⁴⁴, ועד "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"⁴⁵, שכל התגלות זו היא בשביל ישראל עם קרובו.

ה. ידוע שעבודת הקרבנות נקראת בשם "עבודה" סתם⁴⁶, משום שבה מתבטא כללות הענין דעבודת השם.

ומזה מובן, דכשם שבקרבנות ישנם ג' הענינים הנ"ל — כמו"כ הוא בנוגע לכללות הענין דעבודת השם, שג' חלוקות בה:

ראשיתה היא העבודה דתורה ומצות, מזון הנפש ("מזין"), כי התורה היא "חיינו", ונאמר (גבי מצות) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"⁴⁷, וכידוע שרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים⁴⁸, ועל ידי קיום התומ"צ ממשיכים חיות (הנשמה) תוך אברי האדם⁴⁹.

למעלה מזה היא עבודת התשובה, דגם כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, מתקן זה ע"י התשובה ("מכפר" ו"מזיח").

אמנם שלימות ענין הדביקות בו יתברך היא העבודה דמסירת נפש, זה שהאדם מוסר את עצמו מכל וכל להקב"ה (כמו עולה שהיא כליל לה'). שזוהי אמיתית ענין המסירת נפש, שמוסר נפשו לא בשביל שכר או בשביל איזוהי תועלת (גשמית, או) רוחנית (שתגיע לנשמתו)⁵⁰, כ"א רק לכבודו ית', בלי שום חשבון כלל וכלל⁵¹. ובזה שהאדם מקריב (ומבטל) את עצמו כליל להקב"ה, ואינו