28

עצמו שכבר היו לו שלשה בנים⁴⁶, גם לו נאמר "פרו ורבו ומלאו את הארץ", "פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה", שי"ל שבזה נרמז אשר גם הוספת נפש הוי בכלל קיום פו"ר, וכאילו בנה עולם.

ז. וי"ל — כשם שהוא בענין מצות פו"ר כפשוטה, כך הוא גם בנוגע ל(תוכן) מצות פו"ר ברוחניות, שהוא לימוד התורה עם תלמידים⁴⁷ (ובכללות — קירוב בני ישראל ליהדות, תורה ומצוותי') — כמחז"ל⁴⁸ "כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" — שאין בזה חילוק בין זמן ה"ילדות" לעת ה"זקנה", וכהמשך דברי הגמ'⁴⁹, שלאחרי מאמר ר' יהושע בא מאמר ר' עקיבא "למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע גו'".

כלומר, מלבד זאת שבחיוב ת"ת (לעצמו) אין חילוק בין בחור לזקן (כמ"ש הרמב"ם בהל' ת"ת⁵⁰), הנה גם בלימוד עם תלמידים (שהוא מ"ע מן התורה⁵¹) ישנו הציווי (מדברי קבלה?) ד"לערב אל תנח ידך":

לאחר שהאדם עסק והתייגע בהשפעה על הזולת במשך שנות הבחרות וגיל העמידה, הנה בהגיעו לעת זקנתו הרי אפשר שיאמר שעתה ינוח מעבודתו ויגיעתו אלו — בלשון הכתוב⁵² "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" [כולל ה"ערב" דכללות ימי חייו⁵³] — בא הכתוב ואומר: "ולערב אל תנח ידך", שגם אז עליו להמשיך ולעסוק ב"פרו ורבו", לקרב עוד בנ"י ועוד בנ"י ליהדות, תורה ומצוותי'.

ובזה מוסיף הרמב"ם, שטעם הדבר הוא, מפני "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם": ההכרח להוסיף בעבודתו זאת, אינו רק מפני החשש שעבודתו הקודמת לא היתה בשלימות (ועד שישנו חשש "אי זה יכשר גו'", ע"ד סיפור הגמ' שם אודות תלמידי ר' עקיבא), אלא שגם אם עבודתו הקודמת היתה בתכלית השלימות — אין לו להסתפק בכך, ועליו להוסיף בעבודתו גם ב"ערב", כי ע"י כל פעולה שלו ה"ז "כאילו בנה עולם".

וע"פ משנת"ל בדברי הרמב"ם נמצא, שחיוב זה, שגם "לערב" יש להוסיף ב"מלמד את בן חבירו תורה" — אינו חיוב נוסף, לעשות דבר טוב ונעלה, אלא זהו המשך והשלמה לקיום מצות פו"ר (ברוחניות).

ויש לבאר תוכן חידוש זה (שגם ההשפעה "בזקנותו" הוי בכלל מצות פו"ר ברוחניות) בפנימיות הענין:

תכלית כל הבריאה היא כדי לעשות