ספרי כ"ק אדמו"ר הזקןשוע"ר עם ביאור דברי שלוםהלכות תשריהלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד)תרכד סדר מוצאי יום הכיפורים

תרכד סדר מוצאי יום הכיפורים

ובו ט"ו סעיפים

תפלת ערבית והבדלה

א ומתפללין¹⁶⁹³ תפלת ערבית, שאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית¹⁶⁹⁴, אפילו אותם הממשיכים בה בלילה¹⁶⁹⁵, כיון שהזכירו בה של יום הכיפורים¹⁶⁹⁶.

ואומרים הבדלה בחונן הדעת¹⁶⁹⁷ כמו בכל מוצאי שבת ויום טוב ¹⁶⁹⁸ :

ב וצריך להוסיף מן החול על הקודש ביציאתו כמו בכניסתו¹⁶⁹⁹, כמו שנתבאר בסי' תר"ח¹⁷⁰⁰ דהיינו שימתינו מעט אחר צאת הכוכבים¹⁷⁰¹.

ובמקומות שמבדילין על הכוס בבית הכנסת בכל מוצאי שבת ויום טוב ¹⁷⁰² , גם עכשיו יבדיל השליח צבור, ויטעים מן הכוס לקטן, או לגדול אם מתכוין לצאת בהבדלה זו¹⁷⁰³. ועיין בסימן רצ"ה¹⁷⁰⁴:

ג המבדיל על הכוס במוצאי יום הכיפורים אינו מברך על הבשמים¹⁷⁰⁵, שלא תקנו אלא במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש יתירה שהלכה לה¹⁷⁰⁶.

אבל אם חל יום הכיפורים בשבת מברכין על הבשמים כמו בכל מוצאי שבת¹⁷⁰⁷:

הברכה על האוּר

ד אבל על האוּר צריך לברך אפילו כשחל בחול¹⁷⁰⁸, לפי שהוא דבר חדש שלא נהנה ממנו ביום הכיפורים¹⁷⁰⁹, שאסור בהבערה ¹⁷¹⁰ , לפיכך אינו דומה לשאר מוצאי יום טוב שאין מברכין עליו¹⁷¹¹, לפי שאין מברכין על האוּר אלא בשעת חידושו, דהיינו במוצאי שבת שהוא תחלת ברייתו, או במוצאי יום הכיפורים שהוא כמו דבר חדש לנו¹⁷¹², כמו שנתבאר:

ה ואין מברכין במוצאי יום הכיפורים על האוּר שהוציאוהו עתה במוצאי יום הכיפורים מן האבנים או מן העצים¹⁷¹³, ולא על האוּר שהודלק מאוּר זה ¹⁷¹⁴ , אלא על אוּר ששבת ממלאכה, כגון עששית שהיתה דולקת והולכת מערב יום כיפור.

ואע"פ שבמוצאי שבת מברכין על האוּר היוצא מן האבנים ועצים. היינו לפי שתחלת ברייתו במוצאי שבת היתה על דרך זה, שנטל אדם הראשון שני אבנים והקישן זה בזה ויצא אוּר¹⁷¹⁵ ובירך עליו בורא מאורי האש¹⁷¹⁶, לכן מברכין במוצאי שבת על כל אוּר שבעולם (אלא אם כן נעשה בו מלאכה בשבת כמ"ש בסי' רח"צ¹⁷¹⁷), אפילו יצא עתה מן האבנים, לפי שזהו כעין ברייתו, אבל במוצאי יום הכיפורים שטעם ברכתו הוא לפי שפסקה הנאתו בו ביום, ועכשיו הותר לו, אין לברך אלא על אוּר ששבת ממש¹⁷¹⁸, דהיינו שהודלק מערב יום כיפור ושבת כל יום הכיפורים.

ואפילו אם חל יום הכיפורים בשבת, אין מברך במוצאי שבת אלא על האוּר שהודלק מערב יום כיפור ושבת כל יום הכיפורים, כדי להראות שיום זה הוא מקודש ששבת מן האוּר¹⁷¹⁹:

ו ישראל שהדליק מגוי במוצאי יום הכיפורים, אין מברכין עליו¹⁷²⁰, מפני שאוּרו של גוי נעשה בו מלאכה שהודלק ביום הכיפורים¹⁷²¹. ואע"פ שבמוצאי שבת מברכין עליו לפי שהוא מברך על תוספת שלהבת של היתר שנתוסף בנרו של ישראל¹⁷²². מכל מקום במוצאי יום הכיפורים אין מברך עליו, לפי שתוספת שלהבת זו היא נולדה עכשיו, ודומה לאוּר היוצא מן האבנים במוצאי יום כיפור שאין מברכין עליו, ולא על האוּר שהודלק ממנו¹⁷²³, אלא על האוּר שדלק מערב יום כיפור, או על האוּר שהודלק ממנו. ולכן נוהגין להדליק נר להבדלה מעששיות של בית הכנסת שדלקו מערב יום כיפור¹⁷²⁴:

ז ומכל מקום אפילו אוּר שהודלק ביום כיפור עצמו, אם הודלק בהיתר, כגון לחולה, יכולים לברך עליו במוצאי יום הכיפורים¹⁷²⁵, כמו שמברכין עליו במוצאי שבת כמ"ש בסי' רח"צ¹⁷²⁶:

ח אע"פ שמן הדין מותר לברך במוצאי יום הכיפורים על האוּר שהודלק מן האוּר ששבת, דהיינו שהודלק מערב יום כיפור, כמו שנתבאר¹⁷²⁷. מכל מקום טוב להחמיר ולברך על אוּר ששבת מבעוד יום ממש¹⁷²⁸.

ומכל מקום לא יברך על נרות של בית הכנסת בעצמן, אע"פ שהודלקו מבעוד יום, לפי שלא הודלקו רק לכבוד היום ולכבוד בית הכנסת, ולא בשביל להאיר, ואין מברכין אלא על האוּר שהודלק להאיר¹⁷²⁹, כמ"ש בסי' רח"צ¹⁷³⁰, אלא מדליק נר אחד מנר של בית הכנסת הדולק מערב יום כיפור, ויברך על שניהם ביחד¹⁷³¹.

ואם אי אפשר לו להבדיל על שניהם ביחד, יבדיל על נר שהדליק מן נרות של בית הכנסת שהודלקו מבעוד יום, ולא יבדיל על נרות של בית הכנסת בלבד¹⁷³².

ואם עבר ובירך על נרות של בית הכנסת בלבד, אע"פ שהודלקו לכבוד, אעפ"כ אין צריך לחזור ולברך על נר אחר, כיון שעשויין גם להאיר, שהרי מתפללין לאורן¹⁷³³:

ט ואוכלין ושמחין במוצאי יום כיפור¹⁷³⁴, משום שהוא קצת יום טוב¹⁷³⁵, כמ"ש בסי' תרכ"ג¹⁷³⁶, ובת קול יוצאת במוצאי יום כיפור ואומרת לך אכול בשמחה ¹⁷³⁷ :

יום כיפור שני ימים

י יש אנשי מעשה שמחמירין לעשות יום כיפור שני ימים¹⁷³⁸, כמו שאנו עושים שני ימים טובים בגולה בשאר כל המועדות. ומי שנהג חומרא זו ורוצה לשנות מנהגו, צריך התרה כמו נדר¹⁷³⁹.

אבל אין לנהוג חומרא זו משום שיש לחוש לסכנה¹⁷⁴⁰, ועוד שהרי עכשיו שבטל קידוש החודש על פי הראיה אנו בקיאים בחשבון קביעות החדשים¹⁷⁴¹, ואנו אומרים שאלול לעולם חסר ויום ראשון של ראש השנה הוא ראש חודש תשרי¹⁷⁴², ובעשור לחודש הוא יום הכיפורים שלנו, ואין אנו עושין שאר כל המועדות שני ימים אלא כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו שהיו בזמן שהיו מקדשים החדשים על פי הראיה ולא היו יודעים יום שנראית בו הלבנה ונקבע בו ראש השנה בארץ ישראל, ואם כן ביום הכיפורים, אף¹⁷⁴³ אבותינו לא עשו אלא יום אחד מחמת חשש סכנה, שאין גוזרין על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה¹⁷⁴⁴, אם כן למה לנו להחמיר ולהתענות בחנם¹⁷⁴⁵:

יא ואותן העושין שני ימים יום הכיפורים, אפילו הם עשרה ביחד, אעפ"כ לא ישנו מתפלות של חול¹⁷⁴⁶, שכל המתפלל תפלה שלא תקנוהו חכמים לזמן ההוא הרי זה מברך לבטלה¹⁷⁴⁷. אך בסליחות ופיוטים יאמרו כרצונם¹⁷⁴⁸, כיון שאין שם ברכה לבטלה. ובלבד שיאמרו אותם אחר סיום תפלתם, אבל לא יפסיקו באמירתם באמצע התפלה¹⁷⁴⁹ אפילו כשמתפללין בצבור שלהם:

יב וכשחל יום הכיפורים ביום חמישי אסור להם להכין צרכי שבת, אפילו על ידי אחרים או על ידי גוי, כיון שהן מחזיקין יום זה ליום הכיפורים, אך יאכלו בשבת עם אחרים שלא הרבו לבשל בשבילם¹⁷⁵⁰.

אבל אם גוי בישל ביום זה לצרכו, אם הוא מכיר אותם אסורים לאכול מבישולו, אפילו אם סייע עמו ישראל בענין שאין בו משום בישולי גוים ¹⁷⁵¹ , גזירה שמא ירבה הגוי בשנה הבאה לבשל גם בשבילם¹⁷⁵². אבל ישראל המבשל בשביל עצמו, אין לחוש שמא ירבה לבשל גם בשבילם, שמן הסתם לא יעבור על לאו דלפני עור לא תתן מכשול¹⁷⁵³, ולא יאכיל אותם מבישולו, כיון שהם מחזיקין יום זה ליום כיפור¹⁷⁵⁴:

בין יום הכיפורים לסוכות

יג הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הן ימי שמחה, שבהן היו מחנכין את המזבח בימי שלמה¹⁷⁵⁵, לפיכך אין מתענין בהן אפילו יום מיתת אב ואם¹⁷⁵⁶, ואין אומרים תחנון:

יד ביום שאחר יום הכיפורים משכימין לבית הכנסת¹⁷⁵⁷:

טו (כל הדברים האסורים ביום הכיפורים מחמת מצות עינוי, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל, מותרים מיד אחר שהוסיף מעט מחול על הקודש¹⁷⁵⁸, אפילו לא הבדיל עדיין בתפלה¹⁷⁵⁹, חוץ מאכילה ושתיה, שלא אסרו קודם הבדלה אלא אכילה ושתיה, ועשיית מלאכה ממש, כמו שנתבאר בסי' רצ"ט¹⁷⁶⁰ עיי"ש):

הערות

1693. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) תפלת ערבית והבדלה (ס"א-ג). (ב) הברכה על האוּר (ס"ד-ט). (ג) יום כיפור שני ימים (ס"י-יב). (ד) בין יום הכיפורים לסוכות (סי"ג-טו).
1694. גמרא פז, סע"ב (אמר רב, תפלת נעילה פוטרת את של ערבית ... מיתיבי, אור יום הכפורים מתפלל שבע ומתודה, שחרית שבע ומתודה, מוסף שבע ומתודה, בנעילה מתפלל שבע ומתודה, ערבית מתפלל), ופרש"י (קתני נעילה וקתני ערבית). ירושלמי ברכות פ"ד ה"א (נעילה מהו שתפטר את של ערב, ר' אבא ורב הונא בשם רב, נעילה פוטרת את של ערב ... רבי אבא בר ממל אמר לחברייא, מריי, מן כולכון שמעית שאין נעילה פוטרת של ערב. ר' סימון בשם ריב"ל אין נעילה פוטרת של ערב). רי"ף ו, ב (והאידנא נהגו עלמא לצלוי תפלת ערבית אחר נעילה). רא"ש פ"ח סי' כ (והאידנא נהוג עלמא לצלויי ערבית אחר נעילה. ורבינו מאיר פסק דלית הלכתא כרב, ותפלת נעילה אינה פוטרת של ערבית, וצריך להתפלל אותה ביום. מדגרסינן בירושלמי בפרק תפלת השחר, נעילה מהו שתפטור של ערבית, רבי בא ורב הונא בשם רב נעילה פוטרת של ערב. אמר ליה ... רבי אבא בר ממל אמר לחבריא מאריי מכולכן שמעית דאין תפלת נעילה פוטרת של ערבית, פירוש, מדרבי בא ורבי יונה שהקשו על דברי רב, ומדרב הונא שקבל קושית רבי בא ולא תירץ לו, ומדרבי אסי דאמר מאי דאקשי רבי בא קשה, יאות שמעינן דכולהו לית להו דרב. אמר רבי אסי בר בון ותני רבי חייא בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים ובמוצאי דתענית צבור. אלמא משמע בהדיא דלית הילכתא כוותיה דרב).
1695. שהרי אף הרי"ף והרא"ש הסוברים שתפלת נעילה היא גם בלילה (שהיא דעה הב' דלעיל סי' תרכג ס"ג: יש אומרים שיכולין להאריך ולהמשיך בתפלת נעילה גם בלילה), כותבים כאן (והאידנא נהגו עלמא לצלוי תפלת ערבית אחר נעילה). ונתבאר בט"ז סק"א (בטור כתב שאין תפלת נעילה פוטרת אותה, פירוש דלא כרב דאמר נעילה בלילה ממילא פוטרת תפלת ערבית שהיא בלילה. ואף על גב דלעיל סי' תרכ"ג פסק הטור כרב, והוא מדברי רי"ף. יש לומר דהרי"ף עצמו כתב דהאידנא נהגו לצלויי ערבית בתר נעילה, פירוש, בזה אין אנו תופסין כרב).
1696. לבוש ס"א (שאין תפלת נעילה פוטרת ערבית, שהרי הזכיר בה של שבת ויום כיפור).
1697. ברייתא פח, רע"א (רבי חנינא בן גמליאל משום אבותיו מתפלל שמונה עשרה שלימות, מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת). טור ושו"ע ס"א (ואומר הבדלה בחונן הדעת).
1698. לבוש שם (כמו בשאר מוצאי שבת ויום טוב). והוא כדלעיל סי' רצד ס"א (ותקנוה בברכת חונן הדעת, מפני שההבדלה שאדם יודע להבדיל בין קדש לחול חכמה היא לו, לפיכך קבעוה בברכת חכמה. ועוד, מפני שאסור לתבוע צרכיו במוצאי שבת קודם הבדלה, כמו שאסור בשבת עצמו, לפיכך קבעוה קודם שאלת צרכיו שבברכות אמצעיות), וסי' תצא ס"א (במוצאי יום טוב ... צריך לומר הבדלה בברכת חונן הדעת, דהיינו אתה חוננתנו, כמו במוצאי שבת).
1699. ברייתא פא, ב (ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב). טור ושו"ע ס"ב (צריך להוסיף מחול על הקודש גם ביציאתו).
1700. סעיף א (מצות עשה מן התורה להוסיף מן החול על הקודש, בין בעינוי בין באיסור מלאכה ... אין לי אלא מלפניו, מלאחריו מנין, תלמוד לומר מערב עד ערב, הוקשו שני הערבים זה לזה).
1701. רא"ש פ"ח סי' ח (וכן מוצאי יום הכיפורים אחר צאת הכוכבים צריך להוסיף מעט). טור ושו"ע שם (שימתינו מעט אחר יציאת הכוכבים). ושיעורו לענין שבת נתבאר לעיל סי' רצג ס"א (שצריך להמתין עד שיהיו ג' כוכבים עומדים רצופים במקום אחד, ולא מפוזרים, שזהו השיעור שצריך להוסיף מחול על הקודש ביציאת השבת), ושם נסמן (הערה ז). ובסדר הכנסת שבת (ובמוצאי שבת להוסיף אחר כך מעט מחול על הקדש), ונתבאר שם (הערה מט). אבל האכילה ושתיה ומלאכה ממש, עדיין אסורים עד שיבדיל, כדלקמן סט"ו (שלא אסרו קודם הבדלה אלא אכילה ושתיה ועשיית מלאכה ממש).
1702. כדלעיל סי' רצה ס"ד (נוהגים שהש"ץ מבדיל בבית הכנסת על היין כדי להוציא מי שאין לו יין בביתו להבדיל עליו).
1703. מ"א ריש הסימן (יש מקומות דאין נוהגים להבדיל בבית הכנסת. וצ"ע, דיתנו לתינוקות לשתות ... (לבוש). וצ"ע למה יאסר לגדולים לשתות, אם מכוונים לצאת בהבדלה זו).
1704. ס"ד (אבל אם משקה ממנו לתינוקות, אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו בהבדלה זו, כיון שלא שתה אדם שיוצא י"ח בהבדלה זו), ונתבאר שם (הערה יז), דאפשר התם מיירי בתינוקות שלא הגיעו לחנוך, והכא מיירי בקטן שהגיע לחנוך, וכמו לענין קידוש, שנתבאר לעיל סי' רסט ס"ג (המקדש בבית הכנסת ... יטעים מהכוס לקטן שהגיע לחנוך), ונתבאר שם (הערה כ), דאפשר שגם בשתיית קטן שהגיע לחנוך אין שום אדם יכול לצאת ידי חובתו, ומועיל רק למנהג הקידוש בבית הכנסת, וכדי שלא תהי' ברכת המקדש לבטלה. וראה לעיל סי' קצ ס"ד.
1705. רמב"ם הל' שבת פכ"ט הכ"ח (יום טוב ... אין צריך לברך לא על הבשמים ולא על הנר. וכן אינו צריך לברך על הבשמים במוצאי יום הכפורים). טור ושו"ע ס"ג (ואין מברכים על הבשמים). ואף שאם יברך אינה ברכה לבטלה, שהרי נהנה מריח הבשמים, מכל מקום אסור לברך על הבשמים באמצע הבדלה, מטעם האמור בט"ז ס"ק ב (דמכל מקום יש כאן הפסק בין ברכת בורא פרי הגפן לברכת המבדיל, בבשמים, אם אין הכרח להם), וכדלעיל סי' רצט סוף ס"ט (ולפיכך אסור להפסיק בברכתם, בין ברכת היין לשתייתו).
1706. כל בו סי' מא (ואין מברכין על הבשמים אלא במוצאי שבת לחול, ולא במוצאי שבת ליום טוב ... וכן ביום טוב לחול אין לברך על הבשמים, לפי שאין נשמה יתירה ביום טוב). הובא בב"י ד"ה ומבדילין. וכדלעיל סי' רצז ס"א (הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה, לפיכך מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב), וסי' תעג ס"ו (שמה שמברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת, הוא כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת (הנפש) השבת, מחמת נשמה היתירה שניטלה ממנו), וסי' תצא סוף ס"א (ועל הבשמים גם כן אין צריך לברך, אלא במוצאי שבת, כדי להשיב את הנפש שכואבת על הנשמה יתירה שהיתה בו בשבת והלכה ממנו במוצאי שבת, אבל ביום טוב אין לאדם נשמה יתירה כלל). ואפשר גם כאן צריך להיות: "כדי להשיב את הנפש [שהיא דואבת, בשביל הנשמה] יתירה שהלכה לה".
1707. אחרונים . שאף שנפסק בשו"ע ס"ג (ואין מברכים על הבשמים אפילו אם חל להיות בשבת), והוא מטעם האמור בכל בו סי' מא (הטעם, שאין ביום הכפורים נפש יתרה מפני התענית), והובא בב"י. מכל מקום כתב הב"ח (אכן בתשובת מהרי"ל סימן ל"ד כתב לברך על הבשמים כשחל בשבת, וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם, וכן נראה לי עיקר לענין מעשה ... וכן פסק מהר"ש לוריא). הובא בט"ז ס"ק ב, ובמ"א ס"ק א. והוא באבודרהם סדר תפלת נעילה ד"ה וחוזר ע' רצ (ואם חל יום הכפורים בשבת ... מברך גם על הבשמים), ובשו"ת מהרי"ל סי' לד (ולברך על הבשמים במוצאי יום כיפור, יפה כתבת שאין לאומרו, זולתי כשחל בשבת). ולעיל סי' רצז ס"ב (לברך על הבשמים ... אם חל יום הכיפורים בשבת, יתבאר בסי' תרכ"ד). וראה שו"ע אדה"ז המבואר.
1708. רבי יוחנן ב גמרא פסחים נד, א (מברכין על האוּר בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים, וכן עמא דבר (נוהג, רש"י)). טור ושו"ע ס"ד (מברכים על האוּר). והחיוב ביום הכיפורים הוא גדול יותר מבשבת, כדלעיל סי' רחצ ס"ב (במה דברים אמורים שאינו צריך לחזר אחריו, במוצאי שבתות, אבל במוצאי יום הכיפורים, אפילו כשחל בחול, יש אומרים שצריך לחזר אחר ברכת האוּר, לפי שהיא כברכת הבדלה שמברך להקב"ה שהבדיל לנו זה היום משאר יום טוב, שנאסר בו להבעיר אוּר עד עתה בלילה).
1709. רש"י שם ד"ה באוּר ששבת (דההיא ברכה משום דדבר חידוש הוא לו, שלא נהנה מן האוּר היום). טור ולבוש ס"ד (אבל מברכין על האוּר, שדבר חדש הוא, שהרי לא נהנו ממנו היום).
1710. שמה שאמרו "שלא נהנה מן האוּר היום", פירושו שלא הבעירוהו היום ליהנות בו.
1711. כדלעיל סי' תצא ס"א (במוצאי יום טוב ... אין צריך לברך לא על הנר ולא על הבשמים, לפי שאין מברכין על הנר אלא במוצאי שבת ובמוצאי יום הכפורים, שנאסר אוּר כל היום ועכשיו חוזר להיתרו, כמו שנתבאר בסי' רח"צ, אבל ביום טוב לא נאסר האוּר לעולם לצורך יום טוב), ושם נסמן (הערה ח).
1712. שו"ת רשב"א ח"א סי' קנט (שאלת מה ראו חכמים לברך על האוּר במוצאי שבת מטעם שהיה מתחלת ברייתו, יותר משאר בריאות, זה ביום פלוני וזה ביום פלוני... תשובה, יש טעם טוב מזה, לפי שנאסר בשבת, וכל מוצאי שבת חזר להתירו, וכאילו נתחדש עתה. ומשום כך מברכין עליו אף במוצאי יום הכפורים, מפני שביום נאסר ועתה הותר, וכאילו נתחדש עתה). וכן הוא לעיל סי' רחצ ס"א (לזכר שנברא האוּר במוצאי שבת, שנטל אדם הראשון ב' אבנים והקישן זו בזו ויצא מהן אוּר. ואף שאין מברכים על שאר כל הדברים בשעה שנבראו, מכל מקום האוּר, כיון שנאסר בשבת והותר במוצאי שבת, הרי זה כאלו נברא עתה מחדש, ומברכים עליו בשעת בריאתו).
1713. ברייתא ו גמרא פסחים שם (אמר רבי יוחנן מברכין על האוּר בין במוצאי שבת בין במוצאי יום הכפורים, וכן עמא דבר. מיתיבי, אין מברכין על האוּר אלא במוצאי שבת, הואיל ותחילת ברייתו הוא ... לא קשיא, כאן באוּר ששבת (נר הדולק מערב יום הכפורים, מברכין אף במוצאי יום הכפורים, דההיא ברכה משום דדבר חידוש הוא לו, שלא נהנה מן האוּר היום, רש"י), כאן באוּר היוצא מן העצים ומן האבנים (דנברא עכשיו, רש"י). תני חדא אוּר היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו, ותני חדא אין מברכין עליו, לא קשיא, כאן במוצאי שבת כאן במוצאי יום הכפורים). טור ושו"ע ס"ד (ואין מברכים במוצאי יום הכיפורים על האוּר שהוציאו עתה מן האבנים). לבוש ס"ד (אין מברכין אלא על הנר ששבת ממלאכה ביום כיפור, כגון עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום בבית הכנסת). מ"א סק"ב (דבעינן אוּר ששבת). וכן הוא לעיל סי' רחצ סי"ד (אוּר שהוציאוהו במוצאי שבת מעצים ואבנים, אף על פי שלא שבת בשבת, שנברא עתה מחדש, מברכים עליו, שהרי אין מברכים על האוּר אלא לזכר שנברא האוּר במוצאי שבת מאבנים שהקישן אדם הראשון זו בזו. אבל במוצאי יום הכיפורים אין מברכין אלא על האוּר ששבת ממש ... כמו שיתבאר בסי' תרכ"ד).
1714. שלא כדעה הב' שבשו"ע שם (ויש אומרים שמברכים עליו מעמוד ראשון ואילך), ופירש המ"א ס"ק ג (מעמוד ראשון, פירוש שהדליקו נר אחר מאותו שלהבת). אלא קיי"ל שגם בזה אין מברכין, כמבואר במ"א ס"ק ד (גם על הנר שהודלק מאוּר היוצא מהאבנים אין לברך, דהא על העיקר אין לברך, ועל התוספת גם כן אין לברך, דהא לא שבת מבעוד יום. וכן משמע בתר"י פ"ח דברכות (מ, א ד"ה לא), במוצאי יום הכיפורים אין מברכין על האוּר היוצא מהעצים. ובגחלים ששבתו והדליקו מהם, יש אומרים דהוי כיוצא מהעצים, ואין נראה, שהרי הגחלים הראשונים הם היתר, והנר גם כן היתר עיי"ש, הרי בהדיא דבאוּר שהודלק מאוּר היוצא מהעצים אין לברך עליו). והיינו שמברכים על הנר שהודלק מאוּר ששבת, ואין מברכין על נר שהודלק מאוּר שהוציאוהו במוצאי יום הכיפורים, כדלקמן ס"ו (אוּר היוצא מן האבנים במוצאי יום כיפור, שאין מברכין עליו ולא על האוּר שהודלק ממנו, אלא על האוּר שדלק מערב יום כיפור או על האוּר שהודלק ממנו).
1715. רבי יוסי בברייתא פסחים שם (במוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו, ויצא מהן אוּר). וכן הוא לעיל שם ס"א וסי"ד.
1716. ירושלמי ברכות פ"ח ה"ה (אמר רבי לוי, באותו שעה זימן הקדוש ברוך הוא שני רעפין והקישן זה לזה ויצא מהן האוּר ... ובירך עליה בורא מאורי האש). הובא בכל בו שם, ובלבוש ס"ה.
1717. סעיף ז (אין מברכים על האוּר שלא שבת בשבת ממלאכת עבירה, כגון נר שהודלק בשבת אין מברכים עליו במוצאי שבת, הואיל ונעשה מלאכת הבערה בשבת באוּר זה בעבירה).
1718. מ"מ פכ"ט הכ"ז (ביום הכיפורים אין מברכין אלא על אוּר ששבת ממש).
1719. מ"א סק"ז (ומשמע דאפילו חל יום הכיפורים בשבת אין לברך על אוּר היוצא מן העצים, להורות שיום זה מקודש ששבת מן האוּר).
1720. רמב"ן ברכות סופ"ח (וכיון דאמרינן בגמרא (נג, א) בישראל שהדליק מגוי דמברכין עלה, משום דכי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך, נראה לי שאין מברכין עליו ביום הכפורים, דעיקריה דאיסורא הוא, ותוספת דידיה, אוּר שנברא עכשיו ולא שבת, אלא שלא נעשה בו איסור, והוי ליה אוּר שיצא מן העצים ומן האבנים, הילכך ביום הכפורים אין מברכין עליו, ובמוצאי שבת הוא ששנו כאן מברכין עליו). הובא במ"מ הל' שבת פכ"ט הכ"ז. שו"ע ס"ה (ישראל שהדליק מעובד כוכבים, אין מברכים עליו במוצאי יום הכיפורים, אף על פי שבמוצאי שבת מברכין עליו, שאין מברכים במוצאי יום הכיפורים אלא על האוּר ששבת מבעוד יום ממש, או על האוּר שהודלק ממנו). וכן הוא לעיל סי' רחצ סוף סי"ד (במוצאי יום הכיפורים אין מברכין אלא על האוּר ששבת ממש, ולא אפילו על נר שהדליק ישראל מנכרי, כמו שיתבאר בסי' תרכ"ד).
1721. לבוש ריש ס"ה (אבל ישראל שהדליק מגוי אין מברכין עליו, שהרי לא שבת ממלאכת איסור).
1722. ברייתא ברכות נג, א (ישראל שהדליק מנכרי, מברכין עליו ... כי קא מברך אתוספתא דהתירא קא מברך). וכן הוא לעיל סי' רחצ ס"ט (לא אסרו לברך על אוּר שלא שבת ממלאכת עבירה, דהיינו נר שהודלק בשבת, אלא על אותו נר עצמו, אבל אם הדליק ישראל ממנו נר אחר במוצאי שבת, מברכים עליו, שאף שיש בנר זה אוּר מהנר הראשון שלא שבת, מכל מקום יש בו תוספת של היתר, דהיינו מה שהאוּר מתוסף מאליו בהדלקת השני במוצאי שבת שהוא זמן היתר, והרי הוא מברך על התוספת של היתר), ונתבאר שם (הערה ס).
1723. כדלעיל ריש ס"ה (ולא על האוּר שהודלק מאוּר זה), ושם נסמן (הערה 22 ).
1724. רמב"ן שם (נהגו במוצאי יום הכפורים להדליק כל אחד ואחד נר מעששית של בית הכנסת שהדליקו אותן מבעוד יום, ומוליך כל אחד הנר לביתו בידו). הובא במ"מ שם. שו"ע שם (נהגו להדליק מעששיות של בית הכנסת).
1725. גמרא פסחים נד, א (כאן באוּר ששבת), ופרש"י (שדלק בהיתר, כגון של חיה ושל חולה, או נר הדולק מערב יום הכפורים). טור ושו"ע שם (ומיהו אפילו אם הודלק ביום הכיפורים, אם הודלק בהיתר, כגון לחולה, יכולים לברך עליו).
1726. סעיף ז (אם הדליקו נכרי לצורך חולה שאין בו סכנה, או אפילו ישראל לצורך חיה או שאר חולה שיש בו סכנה, אין זו מלאכת עבירה ומברכים עליה במוצאי שבת).
1727. סוף ס"ו (אלא על האוּר שדלק מערב יום כיפור או על האוּר שהודלק ממנו).
1728. לחוש לדעה הא' שבאור זרוע הל' מוצאי שבת סי' צה (יש נזהרים שלא לברך במוצאי יום הכיפורים אלא על הנר שהביאו לבית מבית הכנסת שדלק שם כל היום, אבל אם הדליקו ממנו אחר, אין מברכין עליו, דהוה ליה נברא. מיהו ריב"א אומר, כיון דכבר היתה אורה בעולם ממה שבאתה זאת האורה, אוּר ששבת קרינא בה), ודעה הא' שב רמ"א ס"ה (יש אומרים להבדיל על נר של בית הכנסת), ופירש מ"א סק"ה (ששבת ממש).
1729. דרכי משה ס"ק ב, בשם אגודה (והאגודה כתב בפרק אחרון דיומא, דצריך נר אחר, ולא נר הדולק בבית הכנסת, שאותו נר הודלק לכבוד, ואין מבדילין עליו, אלא מדליקין מאותו נר נר אחר ומבדילין עליו עכ"ל. וכ"כ מהר"י ווייל בדרשה שלו). והוא בסי' קצא (ואיכא ברייתא על אוּר של בית הכנסת, חד אומר אין מברכין וחד אומר מברכין, ומשני הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב, ופרש"י היכא דליכא אדם חשוב לא מברכינן, ואם כן אין מברכין עליו, וצריך להדליק נר ממנו). דעה הב' ברמ"א שם (ויש אומרים שאין להבדיל עליו, אלא מדליקין נר אחד ממנו). אחרונים . לבוש ס"ד (שאין מברכין אלא על הנר שהודלק מתחלה להאיר, וזה לא הודלק לזה מתחלה אלא לכבוד היום ולא להאיר, ואנו משום הנאת אורו מברכין עליו, לכך ידליק ממנו נר אחר להאיר ויברך עליו). מ"א ס"ק ו (דלא נעשה רק לכבוד). ט"ז ס"ק ד (ויש אומרים שאין מברכין עליו, כיון שכל היום לא הי' דולק להאיר, אלא לכבוד היום, והוי כאלו לא דלק כלל). וכדלעיל סי' תרי ס"ד וסוף ס"ח. ואם כן מובן, שגם על נר נשמה וכיו"ב שדולק בבית אין לברך, אלא על נר שהדליקו ממנו.
1730. סי"ז (נר של בית הכנסת, בימיהם היו מברכים עליו לפעמים, אם היה אדם חשוב מתארח אצלם בבית הכנסת, שאז הנר נעשה להאיר לו, או אם שמש הכנסת אוכל בחדר הסמוך לבית הכנסת שחלונותיו פתוחים לבית הכנסת, שנעשה הנר להאיר לו, אם אין הלבנה מאירה לו שמה. אבל אם לא היה שם אדם חשוב ולא שמש האוכל שם, ויש נר דולק שם, לא היו מברכין עליו, שלא נעשה להאיר אלא לכבוד שכינה).
1731. מהרי"ל הל' תפלת נעילה דיום כיפור ע' שנח (ויבדיל לאור שניהם, והוה ליה אור ששבת וגם נדלק להאיר). רמ"א שם (והנכון להבדיל על שניהן ביחד, דהיינו להדליק נר אחד מנר בית הכנסת).
1732. רמ"א שם (ולא יבדיל על נר עצמו של בית הכנסת לחוד), לפירוש מ"א סק"ז (כלומר דאם אי אפשר להבדיל על שניהם, מוטב להבדיל על נר אחר לחוד, מנר בית הכנסת לחוד).
1733. ראה לעיל סי' רחצ סוף סי"ז (אבל אם מרבים נרות בלילה יותר מביום בשביל להאיר, מברכים עליהם).
1734. טור (ואוכלין ושותין בשמחה). מהר"י ווייל סי' קצא (במוצאי יום כיפור מרבין בסעודה). רמ"א ס"ה (ואוכלים ושמחים במוצאי יום הכיפורים).
1735. תוס' פז, ב ד"ה והאמר (דהוי כעין יום טוב). רמ"א שם (דהוי קצת יום טוב).
1736. סעיף י[ב] (להראות שהוא יום טוב, ולהרבות בסעודה).
1737. קהלת ט, ז (לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלקים את מעשיך). מדרש קהלת רבה שם (וביום הכפורים מתענין כולן ... יצתה בת קול ואומרת להם, לך אכול בשמחה לחמך, כבר נשמעה תפלתכם). הובא בתוס' שם (כדאמרינן במדרש דבמוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך). טור (דכתיב לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו'). מהר"י ווייל שם (דאיכא במדרש בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך). וראה התוועדויות תנש"א ח"א ע' 86.
1738. ר"ה כא, א (רבא הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי), ופרש"י (עם לילותיהם, שמא עיברו בית דין את החדש, ויום אחד עשר שלנו הוא עשירי שלהן). סמ"ק סוס"י רכא (ויש מתענין שני ימים), והגהות מיימוניות סוף הל' שביתת עשור ד"ה תרי יומי (מכאן היה ר"י הלוי ותלמידיו ורבינו יהודה בר ברוך ותלמידיו והרבה גדולים נהגו לעשות שני ימים יום הכיפורים). טור ו רמ"א ס"ה (ויש מחמירים לעשות שני ימים יום כיפור).
1739. תשב"ץ סי' קלז (ומי שהתענה ב' ימים לשם יום הכפורים, צריך לעשות לעולם ב' ימים, הואיל וקבל עליו יום שני לשם יום כפורים ... שהוא איסור כרת, והואיל ואסרו פעם אחת, אסור לו לעולם). הגהות סמ"ק שם (אומר הר' מאיר מי שהתענה פעם אחת שני ימים לשם יום כפורים, צריך לעולם להתענות שני ימי כפורים, הואיל וקבל עליו יום שני לשם יום כפורים שהוא איסור כרת, כיון שאסרו עליו פעם אחת אסור בו לעולם). טור (ויש אומרים, מי שעשה פעם אחת ב' ימים, שוב אינו יכול לחזור בו לעולם, דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת. וא"א הרא"ש ז"ל היה מתיר לישאל עליו). רמ"א שם (ויש לזה התרה).
1740. ירושלמי חלה פ"א ה"א (תמן חשין לצומא רבא תרין יומין, אמר לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה המרובה, חזקה שאין בית דין מתעצלין. בר אבוי דשמואל בר רב יצחק חש על גרמיה, וצם תרין יומין, איפסק [כ]רו[כ]ה ודמך). אור זרוע הל' יוה"כ סוס"י רפא (ואותם בני אדם שנוהגים לעשות שני יום הכפורים, אם לא שראיתי מורי ה"ר יהודה חסיד ומורי רבי' אבי העזרי שהיו עושים שני יום הכיפורים, הייתי אומר לא טוב עושים, שאני אומר שאין לעשות כלל מפני הסכנה. בירושלמי דחלה פרק קמא, תמן חששין לצומא רבא תרין יומין, אמר לן רב חסדא למה אתם מכניסים עצמיכם לספק זה המרובה, חזקה שאין בית דין מתעצלין בו. אבוי דרב שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה, וצם תרין צומין, ופסק כריכיה ודמך. פירוש אמר לון ר' חסדא למה אתם מכניסים עצמיכם לספק נפשות גדול זה, חזקה שאם היו צריכין לעשות שני יום הכיפורים, לא היו בית דין מתעצלין מלתקן. ומביא מעשה שיש בו סכנת נפשות העושה כן, דאבוי דשמואל עשה כן ומת, הלכך אין לעשות כן). הגהות מיימוניות שם (ומה שלא נהגו כל ישראל לעשות שני ימים יום הכיפורים כשאר יום טוב, מפני הסכנה, כדאמר בירושלמי דמסכת חלה תמן חשין דצומא רבא תרין יומין, אמרי להן רב חסדא למה אתם מכניסין עצמיכם לספק הזה המרובה, חזקה שאין בית דין מתעצלין. בר אבוי דשמואל בר רב יצחק חש על גרמיה, וצם תרין יומין, ואפסוק חד כרוכא ודמך, פירוש מעי אחד נפסק ומת). רמ"א שם (ואין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה).
1741. סמ"ק שם ( חומרא יתירה היא, אחר שאין מקדשים בשום מקום על פי הראיה, אין לחוש ).
1742. כדלעיל סי' תר ס"ד.
1743. אוצ"ל שאף (קונטרס השלחן).
1744. ב"ב ס, ב (שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה).
1745. הגהות מיימוניות שם ( אכן נראה שאין להן ראיה לא מדרבה ולא מירושלמי, כי בזמן ההוא בני ארץ ישראל היו מקדשים על פי הראיה, ובני בבל היו מסופקים מתי קדשו בית דין את החדש ... ומשום אותו ספק עשו שני ימים בכל יום טוב, אבל אנן בקיאינן בקביעא דירחא, ואין אנו עושין שני ימים טובים אפילו בשאר יום טוב של גלויות מספק, אלא משום דשלחו מתם הזהרו בו מנהג אבותיכם בידיכם כדאיתא בביצה, ביום הכיפורים שלא היה מנהג אבותינו מעולם לעשות שני ימים, לפי שודאי דבקיאינן בקביעא דירתא, אין להם בזה על מה שיסמוכו). הובא ב"י ד"ה וחסידים. לבוש ס"ה (ויודעין אנו בודאי שהיום יום עשירי, וגם אין שום מקום שמקדשין בו על פי הראייה שנסתפק בו שמא קדשו יום ב' דראש השנה מחמת איחור העדים או שוגגין או מזידין או טעות אחר, הלכך אין לחוש, ואף על גב דשאר ימים טובים אנו עושין ב' ימים, היינו משום שמצאנו כן למנהג אבותינו בגולה ומחזיקין מנהג אבותינו בידינו, והוא מנהג שאנו יכולים לעמוד בו ולקיים אותו בשאר ימים טובים, אבל יום כיפור שאסור באכילה ושתייה, הוא דבר שאין רוב העולם יכולים לעמוד בו, הלכך לא נחמיר בו כל כך). מ"א סוף סק"ז (האידנא דבקיאינן בקביעא דירחא, ואין עושין שני ימים אלא משום מנהג, אם כן כיון שאבותינו לא נהגו כן ביום הכיפורים, למה ננהוג אנחנו כן).
1746. אגודה סוף יומא (והעושין שני ימים יום כיפורים, לא יתפללו ביום השני כי אם כשאר הקהל, ואפילו הם עשרה). טור (ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בי' ככל סדר יום הכיפורים, וא"א הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם). שו"ת מהרי"ל סי' קפד (שני ימים יום כפורים אין משנין כלל התפלות, דאין היחיד קובע, ואפילו ק' ועשרה אין משנים התפלות). הובאו ב"י ד"ה ואדוני אבי ז"ל היה מוחה. מ"א סק"ז (העושים שני ימים יום הכיפורים, אף אם הם י' לא יתפללו רק התפלה של חול).
1747. ב"ח ד"ה ומ"ש וא"א (טעמו משום דאין כח לשום אדם לברך ברכות מעצמו כל שלא הסכימו עליהן חכמי התלמוד). מ"א שם (וב"ח פירש הטעם, דאסור להתפלל תפלה שלא תקנו, והוי ברכה לבטלה).
1748. מהרי"ל שם (אך פיוטים וסליחות יאמרו כרצונם). מ"א שם (אך סליחות ותחנונים לא היה מוחה בידם).
1749. מ"א שם (ומכל מקום נראה לי דלא יאמרו אותם באמצע התפלה, רק אחר י"ח).
1750. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' עו (ששאלת על העושה ב' ימים יום הכפורים ובשנה האחת אירע יום שני ערב שבת, אם יקנה קמחו לאחרים ואחרים יעשו לו. לא דמי, אם התירו בכך מיום טוב לשבת, [דמדאורייתא] צורכי שבת נעשים ביום טוב, אלא מדרבנן הוא דאסרו, מהני טעמא דבריש פ"ב דביצה, לא נתיר מיום הכיפורים לשבת, [דמדאורייתא] אסור ובכרת, הלכך לא שרי על ידי הערמה. מיהו הוא מותר לאכול מה שבשלו אחרים לצורך עצמן). הובא ב הגהות מיימוניות שם. לבוש ס"ה. מ"א שם (כשחל יום הכיפורים יום ה', אסור להכין להם צרכי שבת בערב שבת, שהוא יום כיפור שלהן. אך יאכלו עם אחרים שלא הרבו בשבילן). והיינו, שאף שלענין עירוב תבשילין נתבאר לעיל סי' תקכז סכ"ח (מי שלא עירב או שנאבד עירובו ... אין לו תקנה אלא שהקמח שהוא צריך לאפות, והתבשילין שהוא צריך לבשל, והנרות שהוא צריך להדליק, וכן כל דבר שהוא צריך להכין מיום טוב לשבת, יתן במתנה גמורה לאדם אחר שעירב, והוא אופה ומבשל ומדליק את הנרות ומכין כל צרכי שבת לזה שלא עירב), מכל מקום ביום כיפור אסור שיבשלו עבורו משלהם, אלא יאכל מה שבישלו לצורך עצמן.
1751. כמבואר בשו"ע יו"ד סי' קיג ס"ו (אם הניח עובד כוכבים בשר או קדרה על גבי האש, והפך ישראל בבשר והגיס בקדרה, או שהגיס ישראל וגמר העובד כוכבים, הרי זה מותר).
1752. כדלעיל סי' שכה סט"ז (והוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם הוא מכירו אסור, גזרה שמא ירבה הנכרי לדלות גם בשבילו), וסי"ז (והוא שאין הנכרי מכירו, אבל אם מכירו אסור ... גזרה שמא ירבה הנכרי ללקוט בשביל בהמתו), וסי"ח (וכן הדין בכל דבר שיש לחוש בו שמא ירבה בשבילו, אם הוא מכירו).
1753. קדושים יט, יד.
1754. מהר"מ מרוטנבורג שם (אבל היכא דמתכוין המבשל להרבות בשבילו אסור ... אמנם במכירו צ"ע אם מותר לאכול מבישולו או לא, כיון דמסיק התם במה דברים אמורים, שאין מכירו, אבל מכירו אסור ... מיהו נראה דהא דאסרינן במכירו, הני מילי בגוי, דלא קפיד אלפני עור, אבל בישראל המבשל ליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ויאכילנו, דאלפני עור לא עבר). מ"א שם (כתוב בתשובות מהר"מ סי' ע"ו, כיון דבהיתר הוא מבשל, לא שייך לאסור משום קנס ... ואפילו מכירו שרי, ולא גזירנן שמא ירבה בשבילו לשנה הבאה, דישראל לא עבר אלפני עור לא תתן מכשול להרבות בשבילו. משא"כ בעכו"ם ... עכ"ל. ואם כן מה שבישל עכו"ם בערב שבת אסור לאכול, אם הוא מכירו).
1755. מלכים א ח, סה (ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו, שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום). שבלי הלקט סי' שכג (וארבעה ימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות נהגו בני מגנצא [ובני ווירמישא] שלא ליפול על פניהן, וכן מצאתי בשם רבינו שמחה [מאישפירא] ז"ל שאין נופלין על פניהם בארבעה ימים שבין יום כפור לחג הסוכות, [לפי] שבהן נשלם בנין בית המקדש [שיבנה במהרה בימינו], שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו [וגו'] שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום). הגהות מיימוניות הל' תפלה פ"ה אות ש (ימים שבין יום הכיפורים לחג, לפי שאז נשלמה מלאכת בנין בית שני ... שנהגו שלא לומר תחנה). ס' המנהגים (קלויזנר) סי' מד, וטירנא ע' קיט (בין כפור לסוכות אין נופלין, לפי שאז נשלם בנין הבית). מהרי"ל הל' יוה"כ ע' שנז (ונכנסים ימי שמחה, שהיו מחנכין המזבח), וע' שנח (אין מזכירין נשמות), ובשינויי נוסחאות שם (הארבע ימים שבין יום כיפור לסוכות, ואין אומרים בהם תחינה משום חנוכת המזבח – הבית שהי' בהן – דאז נשלם בנין הבית). רמ"א ס"ה (אין אומרים תחנות ולא צו"ץ [צדקתך, וצדקתך, צדקתך] מיום כפור עד סוכות). מ"א סק"ז (והם ימי שמחה, שהיו מחנכין בהן המזבח בימי שלמה (מהרי"ל)).
1756. הגהות מנהגים יו"כ אות קפג (אין מתענין יאר צייט בין יום כיפור לסוכות). מ"א שם (אין מתענין מיום כיפור עד סוכות יום שמת בו אביו (הגהות מנהגים).
1757. מנהגים. מעגלי צדק שסה, א (ביום שלאחר יום כפורים נוהגים להשכים לבית הכנסת יותר מבשאר ימים, כדי שלא יקטרג השטן). מהרי"ל שם ע' שנח בשינויי נוסחאות (ממחרת יום הכיפורים מנהג להשכים לבית הכנסת בעלות השחר, שלא יקטרג השטן ויאמר עכשיו מיד נעצלים בעבודת השם). מ"א סק"ז (ביום שאחר יום הכיפורים, משכימין לבית הכנסת, מעגלי צדק, מנהגים).
1758. כדלעיל ס"ב (וצריך להוסיף מן החול על הקודש ביציאתו, כמו בכניסתו).
1759. מ"א ריש הסימן (ונראה לי דמותר ברחיצה ובכולם קודם שיבדיל). וכעין זה לעיל סי' תצא ס"ג (מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים, מותר לאכול חמץ בסעודה, אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל, לפי שאיסור חמץ אינו תלוי בהבדלה כלל, דכיון שחשכה, הוא לילה לכל דבר, וכבר הלכה ממנו קדושת יום טוב).
1760. ס"א (אסרו חכמים לאכול שום דבר או לשתות שום משקה, חוץ ממים, במוצאי שבת, עד שיבדיל על הכוס, אף על פי שהבדיל כבר בתפלה), וסט"ו (אף על פי שיצא השבת והוסיף מחול על הקדש, אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שילוה את המלך, דהיינו שיבדיל או על הכוס או בתפלה, ואפילו חפצים האסורים בשבת עצמה מדברי סופרים ... יש מתירין כל איסורי דברי סופרים שאין בהם סרך מלאכה, ואינן אסורים משום שבות אלא משום עובדין דחול. וכן נוהגים במוצאי יום הכיפורים כמו שיתבאר בסי' תרכ"[ג]), וסט"ז (ואם רוצה לעשות אפילו מלאכה גמורה קודם שיבדיל...). ולעיל סי' תרכג סי"א (ואע"פ שעדיין לא הבדילו בתפלה, אעפ"כ אין כאן איסור כלל, כיון שהתקיעה אינה מלאכה כלל, ואין בה אפילו משום שבות גמור, כמ"ש בסי' תקפ"[ח], ולא אסרו בשבת ויום טוב אלא משום עובדין דחול). והיינו שקודם הוספה מחול על הקודש אסרו חמשה עינויים, וקודם הבדלה בתפלה אסרו מלאכה גמורה שאסורה משום שבות (ולא מה שאסרו משום עובדין דחול), וקודם הבדלה על הכוס אסרו אכילה ושתיה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 5 עמודים.