תקפט מי הם הראויים לתקיעת שופר

הערות

1. 346. עיקרי ההלכות שיתבארו בסימן זה: (א) נשים ועבדים (ס"א-ב). (ב) מודר הנאה מהתוקע (ס"ג-ד). (ג) כוונה בתקיעת שופר (ס"ה-ט).
2. 347. עבד של שני שותפין ששחררו אחד מהם.
3. 348. ברייתא ו גמרא כט, סוע"א (מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ... לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה ... אף לעצמו אינו מוציא). רמב"ם פ"ב ה"ג (אלא כיצד יצא ידי חובתו, שישמע מבן חורין שיתקע לו). טור ושו"ע ס"ה (מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפילו עצמו, וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו). ט"ז ס"ק ב (דלא אתא צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו). ואף שהוא חייב מצד חירות שבו, ואין לומר בו שהפטור מהמצוה אינו מוציא אחרים. מכל מקום מבאר כאן, שבכל תקיעה יש תערובת פסול. וראה שו"ת הר צבי ח"ב סי' פה. מקראי קודש (פורים) סי' יד. רשימות י"ד. ולענין סוכה יתבאר לקמן סי' תרמ ס"א (מי שחציו עבד וחציו בן חורין, חייב בסוכה מחמת צד חירות שבו).
4. 349. משנה קידושין כט, א (וכל מצות עשה שהזמן גרמא, אנשים חייבין ונשים פטורות). טור ושו"ע שם ס"ג (אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא). וכדלעיל סי' תקפח ס"ו (ואלו הן הפטורים, נשים).
5. 350. ברייתא לג, א (אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב), כאוקימתא דאביי (הא רבי יוסי ורבי שמעון, דתניא, דבר אל בני ישראל, בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות, דברי רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים נשים סומכות רשות). תוס' שם (אומר ר"ת, אע"ג דסתם מתניתין כרבי יהודה, הלכה כר' יוסי, דנימוקו עמו). רא"ש פ"ד סי' ז (והיה אומר ר"ת, אף על פי שסתם תנא דמתניתין כרבי יהודה, הלכה כרבי יוסי דנימוקו עמו). טור (ואף על פי שנשים וקטנים פטורין, יכולין לתקוע ולברך, ואין מוחין בידן). ראבי"ה סי' תקלד ע' 215 (נשים [תוקעות] לעצמן אם ירצו). ר"ן ט, ב (ולענין הלכה, נקטינן כרבי יוסי ורבי שמעון, דרבי יוסי נמוקו עמו). ראב"ן ר"ה קעז, ג (ותניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע, ומוקי לה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות). שו"ע ס"ו (אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקוע).
6. 351. חגיגה טז, ב (פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים, לא מפני שסמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים). הגהות מיימוניות פ"ב אות א (לתקוע לעצמן, דומיא דסמיכה באקפן ידייהו, דאע"ג דנראה קצת כעבודה בקדשים, שרינן להן משום נחת רוח). מ"א סק"ג (יכולות לתקוע, ולא אמרינן דיש בו משום שבות).
7. 352. משמעות הגמרא ורש"י , וכדלעיל סי' תקפח ס"ד (שהתקיעה בשופר אינה מלאכה, ואינה אסורה בשבת ויום טוב אלא מדברי סופרים משום עובדין דחול), ושם נסמן (הערה 10 ).
8. 353. ראבי"ה שם (ונראה לי שכיון דנשים סומכות רשות, ועבדי סמיכה באקפו ידייכו, אף על גב דדמי קצת לעבודה בקדשים, הוא הדין שתוקעים להם, שהיא חכמה ואינה מלאכה דאורייתא, ותוקעין להן אפילו אם יצא כבר. וכיון שאיכא מצוה ... מותר נמי להוציא בשבילן השופר לרשות הרבים). רא"ש שם (וראבי"ה כתב כיון דנשים סומכות רשות ועבדי סמיכה בהקפת ידייהו, אף על גב דדמי קצת לעבודה בקדשים, הוא הדין בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה, מותר לתקוע להם, ואפילו מי שיצא כבר. ומותר נמי להוציא את השופר בראש השנה לבית הכנסת כדי לתקוע להן. וכן נראה לי). טור (ואבי"ה כתב שאפילו אחר שיצא יכול לתקוע להם, ולהוציא השופר בשבילם אפילו דרך רשות הרבים, ולזה הסכים א"א ז"ל). ב"י (ולענין הלכה כדאי הם לסמוך עליהם ... דטעמא דראבי"ה והרא"ש טעמא דמסתבר הוא). שו"ע שם (וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקוע, להוציאן).
9. 354. סעיף ג (אפילו נקבות וודאים, וכן עבדים, אם ירצו להתעטף בציצית ולברך, הרשות בידן, כמו שנוהגין בשאר מצות עשה שהזמן גרמא. ויכולין לומר וצונו להתעטף בציצית אף על פי שהן אינן מצווין, מפני שהאנשים מצווים על כך, וגם הן כשמקיימין מצות שהם פטורים מהם, אעפ"י שאין להם שכר גדול כמצווה ועושה, מכל מקום קצת שכר יש להם. לכן יכולות הן לברך על כל מצות שהן פטורין מהם, אם עושין המצות כתיקונן, בענין שהאנשים יכולים לברך עליהם).
10. 355. ר"ת בתוס' שם (ומותרות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אע"ג דפטורות מן דבר המצוה ההיא). רא"ש שם (וגם היה אומר ר"ת, דנשים יכולות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, אף על פי שהן פטורות, ואין כאן משום ברכה לבטלה). טור ורמ"א ס"ו (והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא, על כן גם כאן תברכנה לעצמן).
11. 356. דרכי משה ס"ק ב (ולי נראה ... דאם תוקעין לה אחר שיצא, לא יברך לה התוקע, דאף על גב דאין מוחין לנשים המברכות על מצות עשה ... אבל לברך אחר בשבילן נראה דאסור ... הואיל ואינו מחוייב בדבר אסור לחבירו לברך בשבילן). רמ"א שם (אבל אחרים לא יברכו להן, אם כבר יצאו ואין תוקעין רק לנשים).
12. 357. לבוש ס"ו (נכון הוא הרוצה לתקוע להוציא נשים, יתקע להם קודם שיתקעו בבית הכנסת, כדי שיוציא התוקע גם את עצמו עמהן בברכתו). (ר)מ"א סק"ד (לכן יתקע להם קודם שישמע התקיעות בבית הכנסת (לבוש) ... ואם לאו, יכוין בלבו שלא לצאת בתקיעת בית הכנסת, ואז יוכל לברך להם).
13. 358. והיינו שהתכוין לא לצאת ידי חובתו בתקיעות דמיושב שבבית הכנסת, והלך לבית האשה לברך ולתקוע תקיעות דמיושב, וחזר לבית הכנסת לשמוע תקיעות דמעומד שעל סדר הברכות.
14. 359. מ"א שם (אך בזה יש לדקדק, אם הליכה מביתו לבית הכנסת חשיב הפסק, ויצטרך לברך שנית על התקיעות ששומע בבית הכנסת על סדר הברכות, כמ"ש סי' ח' סי"ג. ומכל מקום נראה לי דאין צריך לברך, כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג).
15. 360. סעיף ז (ואם עבר ושח בין התוקע בין השומעין, אין צריך לברך על תקיעות מעומד ... כיון שאלו התקיעות מעומד ומיושב הן כעין מצוה אחת). וכדלעיל סי' ח בקונטרס אחרון סוף ס"ק ה (דבאמצע מצוה לא שייך הפסק). סי' קד ס"ב (שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום באמצע עשיית המצוה). סי' תלב ס"ז (אם שח לאחר שהתחיל לבדוק, אין צריך לחזור ולברך, כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (עיין סי' תקצ"ב). וכן אם הולך ובודק מחדר לחדר ומבית לבית, אין הליכה זו שבאמצע מצוה חשובה הפסק להצריכו לחזור ולברך, כמו שאין השיחה שבאמצע מצוה חשובה הפסק).
16. 361. גמרא כח, א (אמר רבא המודר הנאה מחבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה), ופרש"י (משום דמצות לאו ליהנות ניתנו). טור ושו"ע ס"ז (המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה).
17. 362. סעיף כד (המצות שלא נתנו להנאת הגוף), ושם נסמן (הערה 106 ). ובשו"ע שם ס"ז (המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובתו). ט"ז שם ס"ק ד (דמצות לאו ליהנות ניתנו). ומקורו בגמרא שם (המודר הנאה משופר, מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה), ופרש"י (טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו). סעיף זה חסר בשוע"ר.
18. 363. ר"ן ז, ב (מיהו מסתברא לי, דכי אמרינן מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, דוקא כגון שהוא תוקע מאיליו להוציא המודר הנאה, אבל כל שאמר לו המודר תקע לי והוציאני, אסור, דשליחותיה קא עביד ומהני ליה). שו"ע שם (ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו, אבל אם אמר לו המודר תקע והוציאני, אסור). לבוש ס"ז (דהא שליחותא דידיה קעביד, ואין לך הנאה גדולה מזו).
19. 364. ר"ן שם בסופו (וכי אמרינן נמי דשרי, דוקא במודר הנאה, משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי, אסור לתקוע אפילו תקיעה של מצוה, לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות). רמ"א ס"ז (ואם אמר קונם תקיעותיו עלי, בכל ענין אסור). והוא כדלעיל סי' תפה ס"ב (אם נדר שלא לאכול מצה בליל פסח, כגון שאמר אכילת מצת מצוה עלי קונם, אסור לאכלו, שהנדרים חלים על דבר מצוה, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' רט"ו). ובשו"ע שם ס"א (נדרים חלים על דבר מצוה. כיצד, אמר קונם סוכה שאני יושב, לולב אני נוטל, אסור לישב בסוכה וליטול לולב).
20. 365. גמרא כח, סע"ב (אמר ליה ר' זירא לשמעיה, איכוון ותקע לי, אלמא קסבר משמיע בעי כוונה). רי"ף ז, ב (אמר ליה רבי זירא לשמעיה, התכוין ותקע לי, אלמא קסבר משמיע נמי בעי כוונה). רא"ש פ"ג סי' יא (רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רבה אלא רק דברי ר' זירא, משום דסבירא ליה דהכי הלכתא). טור וב"י (ולענין הלכה, כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימין דמצות צריכות כוונה, הכי נקטינן). ט"ז ס"ק ג (דקי"ל כמאן דאמר מצות צריכות כוונה, כן מסיק ב"י). ומדברי רבי זירא למדנו גם, דלא סגי במה שמכוין למצוה, אלא צריך להתכוין להוציא את השומע, כדלקמן ס"ז (נתכוין התוקע להוציא את השומע). אמנם כאן מביאים את דבריו לעיקר הדין, דקיי"ל שמצות צריכות כוונה.
21. 366. ס"ה ( כל המצות צריכות כוונה לצאת ידי חובה בעשיית אותה מצוה ... ויש אומרים שמצות אין צריכות כוונה ואף המתעסק יצא בדיעבד, והלכה כסברא הראשונה. במה דברים אמורים במצות של תורה, אבל בשל דברי סופרים יש אומרים שהלכה שאין צריכות כוונה, ויש חולקין ). וכאן בתקיעת שופר שהיא מהתורה, קיי"ל שצריכה כוונה. וכן הוא לעיל סי' תעה סכ"ח ( שכל המצות שעשאן שלא במתכוין, דהיינו שלא נתכוין לצאת ידי חובתו בעשייה זו, לא יצא ידי חובתו) . לקמן סי' תקצ סוף ס"ג (לפי שמצות צריכות כוונה).
22. 367. משנה לב, סוע"ב (והמתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא). רמב"ם פ"ב ה"ד (המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו. וכן השומע מן המתעסק לא יצא). טור ושו"ע ס"ח.
23. 368. ודינו כמו השומע מן הפטור שאינו יוצא, כדלעיל סי' תקפח ס"ו ((אע"פ שעיקר מצות שמיעת שופר היא שמיעת קולו בלבד, מכל מקום) אם התוקע הוא פטור ממצוה זו, אינו מוציא אחרים ידי חובתן בתקיעתו).
24. 369. גמרא לג, ב (תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה). טור ושו"ע ס"ח (וכן התוקע לשורר ולא נתכוון לתקיעת מצוה, לא יצא).
25. 370. משנה כז, ב ( שמע קול שופר ... אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא). טור ושו"ע שם ( שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוון שומע ומשמיע).
26. 371. רבי זירא כח, סע"ב (אמר ליה ר' זירא לשמעיה, איכוון ותקע לי (תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי, רש"י), אלמא קסבר משמיע בעי כוונה (להוציא השומע, רש"י)). טור ושו"ע שם (נתכוון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכוון התוקע להוציאו ... לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוון שומע ומשמיע). והיינו דלא סגי במה שמכוין למצוה, אלא צריך להתכוין להוציא את השומע. וכן הוא לעיל סי' קצג ס"א (והמברך צריך לכוין להוציאו ידי חובתו). סי' ריג ס"ד (והמברך נתכוין להוציאו). לקמן סי' תריט ס"ח (אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים, לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו).
27. 372. רמב"ם פ"ב ה"ה (מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו, אע"פ שאין התוקע מתכוין לזה פלוני ששמע תקיעתו ואינו יודעו, יצא. שהרי נתכוון לכל מי שישמענו). שו"ע ס"ט.
28. 373. משנה כז, ב (מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר ... אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא). גמרא כט, א (הכא בשליח ציבור עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא). שו"ע שם (מי שהיה מהלך בדרך, או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח צבור, יצא, אם נתכוון לצאת, שהרי שליח צבור מכוון להוציא את הרבים ידי חובתן).
29. 374. כיון שהמתעסק אינו יוצא מהתורה, הוי ספיקא דאורייתא ולחומרא.
30. 375. ירושלמי פ"ג ה"ז (מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת ... אם כוין לבו יצא ואם לאו לא יצא ... א"ר יוסי בן חנינה, לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר, הא אם עמד, חזקה כוין). ר"ן ז, א (ירושלמי א"ר יוסי ברבי חנינא לא אמרן אלא בעובר, אבל בעומד חזקה כוון). מ"א סק"ה (וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו. ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא).
31. 376. כדאמרינן שבת צא, רע"א (כל העושה, על דעת ראשונה הוא עושה)
32. 377. שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תתט (מי שהיה בבית הכנסת, סתמא יצא ... דלהכי אתא לבי כנישתא ... ואפילו למאן דאמר מצות צריכות כוונה, כיון שזה בא לבית הכנסת לצאת ידי חובתו בכלל הצבור, אעפ"י שבשעה ששמע לא כיון לבו אלא סתמא, יצא ידי חובתו). מ"א סק"ד (מי שבא לבית הכנסת לצאת ידי חובתו עם הצבור, אע"פ שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא, יצא. אבל הבא לבית הכנסת בסתמא לא יצא).