ש"פ בשלח, י"ז שבט, ה'תש"ל

138

בס"ד. ש"פ בשלח, י"ז שבט, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

אז

ישיר משה ובנ"י את השירה הזאת וגו' ⁹⁷³ . הנה שירת הים באה בהמשך ולאחרי קרי"ס, דלאחר גודל העילוי דקרי"ס, אמרו משה ובנ"י את השירה באופן דאז ישיר, לשון יחיד ⁹⁷⁴ , היינו, שמשה ובנ"י היו בשוה, במדריגה אחת ⁹⁷⁵ , כי, שירה הו"ע השמחה, ושמחה פורץ גדר ⁹⁷⁶ , ולכן הוסרו כל הגדרים וההגבלות והחילוקים שבין משה וישראל, עד שהיו במדריגה אחת. וצריך להבין מהו גודל הענין וההפלאה דקרי"ס, ובפרט שמצד סדר הילוכם לא הי' מוכרח להיות קרי"ס, שהרי לא עברו את הים מעבר לעבר, אלא באותו צד שירדו באותו צד עצמו עלו (כמ"ש בתוס' ⁹⁷⁷ ), אלא בהכרח שהי' בזה ענין פנימי, וצריך להבין מהו הענין בזה ⁹⁷⁸ . וגם צריך להבין מה שמצינו בדברי רז"ל הלשון קשה כקרי"ס ⁹⁷⁹ , דלכאורה אינו מובן ⁹⁸⁰ , איך שייך לומר שקרי"ס הו"ע קשה לגבי הקב"ה. גם צריך להבין מ"ש בהמשך הפסוק כי גאה גאה, ותרגם אונקלוס אתגאי על גיותניא, דלכאורה הרי זה קשור עם כללות הענין דיציאת בנ"י ממצרים, שלמרות שפרעה הי' במעמד ומצב דגיותניא, שהו"ע התוקף, ועד שהי' מולך בכיפה ⁹⁸¹ , אעפ"כ הי' הענין דאתגאי על גיותניא, שהו"ע שבירת קליפת פרעה וגאולת בנ"י ממנו כו', אבל מה שייך הענין דאתגאי על גיותניא לקרי"ס דוקא, הרי הרבה דרכים למקום, והי' יכול להיות הענין דאתגאי על גיותניא באופן אחר. וגם צריך להבין מאמר רז"ל ⁹⁸² עה"פ אז ישיר משה גו', שר לא נאמר אלא ישיר (לשון עתיד), מכאן לתחיית המתים מן התורה, דלכאורה מהי השייכות ביניהם, שדוקא בהשירה שהיתה בעת קרי"ס נרמז ענין תחה"מ.

ב) והענין

בזה, כפי שמתחיל בד"ה אשירה לה' כי גאה גאה בתורה אור ⁹⁸³ (וכן באור התורה ⁹⁸⁴ ), בהקדים להבין ענין ירידת

139

הנשמה לעוה"ז (שהיא ירידה גדולה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ⁹⁸⁵ ), שירידה זו צורך עלי' היא, כנודע. ולכאורה צריך להבין, איזה עלי' יכולה להיות בהנשמה ע"י ירידתה למטה, ולא עוד אלא שעלי' זו תהי' למעלה יותר מכמו שהיתה קודם הירידה, והלא כבר בתחלת ירידתה למטה נאמר ⁹⁸⁶ נשמה שנתת בי טהורה היא, דקאי על הנשמה כפי ששייכת כבר להתלבשות בגוף פרטי, בי, ועז"נ נתת (בי), היינו, שאין זה ענין שבא ע"י יגיעה, שזהו"ע השכר, שהוא בדרך מסחר וקנין, שזהו ענין כנען שפירושו סוחר (כמבואר בכ"מ ⁹⁸⁷ ), אבל נתת הו"ע המתנה, דכל הנותן בעין יפה נותן (יותר מדאי) ⁹⁸⁸ , שהוא למעלה מן המשוער, והו"ע אתעדל"ע מצד עצמה, שלמעלה מהאתעדל"ע הבאה ע"י אתעדל"ת, שמעשה התחתונים אינו מגיע לשם. ומזה מובן גודל מעלת הנשמה קודם ירידתה למטה. ומ"מ, הנה ע"י הירידה למטה מתעלית הנשמה עוד יותר מכמו שהיתה קודם הירידה. וצריך להבין מהו ענינה של העלי' למעלה מהדרגא דנשמה שנתת בי טהורה היא.

אך

הענין הוא, שע"י הירידה למטה מתעלית הנשמה לדרגת בעל תשובה. דהנה, הנשמה בהיותה למעלה היא בדרגת צדיק, שהרי נשמה שנתת בי טהורה היא, שזהו כנגד עולם האצילות ⁹⁸⁹ , שבו לא יגורך רע ⁹⁹⁰ , ולא שייך כל ענין החטא כו'. וזהו שאמרו רז"ל ⁹⁹¹ במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, היינו, שההמלכה על בריאת העולם היתה בנשמות כפי שהם למעלה, שהם במדריגת צדיקים. וע"י ירידת הנשמה למטה הרי היא מגעת לדרגת בעל תשובה, שנתחדש בה ענין התשובה, ועז"נ ⁹⁹² והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, והיינו, שהעלי' היא אל האלקים אשר נתנה, שהוא למעלה באין ערוך לבחי' נתנה, דקאי על עולם האצילות, ששם יש לנשמה שייכות לציור והתחלקות, שזהו"ע נתת בי, שיש לה שייכות להגוף כו' (ומזה מובן שאין זה כמו שהנשמות כולן מתאימות ואב אחד לכולנה ⁹⁹³ ), משא"כ הבחי' דאלקים היא למעלה באין

140

ערוך, ועד שבכדי שיומשך מבחי' זו צריך להיות צמצום, בדוגמת צמצום הראשון, שלפנ"ז הי' אוא"ס ממלא את כל מקום החלל ולא הי' מקום לעמידת העולמות ⁹⁹⁴ , גם לא לעולם האצילות, ורק ע"י צמצום כזה יכול להיות נמשך מבחי' אלקים לבחי' נתנה. וזהו גודל העילוי שנעשה בהנשמה ע"י ירידתה בגוף, שנתחדש בה ענין התשובה, שעי"ז מתעלית הנשמה למעלה גם מבחי' נתת בי, שהו"ע עולם האצילות, לבחי' האלקים אשר נתנה.

ג) ולהבין

הטעם למה דוקא בירידת הנשמה למטה בגוף נעשה בה עלי' זו, יש להקדים תחילה כללות החילוק שבין תורה לתפלה ⁹⁹⁵ , שמצינו בזה ענינים הפכיים. דלפעמים מבואר שתורה היא למעלה מתפלה, וכמאמר המשנה ⁹⁹⁶ ותלמוד תורה כנגד כולם, שבזה נכלל גם הענין דעיון תפלה הנזכר במשנה שם. ולפעמים מצינו מעלת התפלה על התורה, וכדאיתא בגמרא ⁹⁹⁷ הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו, שמזה מובן שיש מעלה בתפלה על תורה, עד שאומרים הלואי שיהי' העסק כל היום בתפלה ולא בתורה. וגם קודם למילוי תקוה זו, איתא במשנה ⁹⁹⁸ (והובא בשו"ע אדה"ז הל' תפלה ⁹⁹⁹ ) שחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כו', ואיתא בגמרא ¹⁰⁰⁰ (והובא בשו"ע אדה"ז הל' תלמוד תורה ¹⁰⁰¹ ) שמתוך שחסידים הם (שהיו שוהין תשע שעות ביום בתפלה, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות כו' ¹⁰⁰² ) תורתם משתמרת, וידוע שהשומר צריך להיות חזק יותר מהדבר הנשמר ¹⁰⁰³ (כמובן גם בפשטות), ועד להגירסא בירושלמי ¹⁰⁰⁴ תורתם מתברכת, שמזה מובן מעלת התפלה שהיא למעלה מהתורה, שעל ידה משתמרת ומתברכת התורה. וכן בנוגע לתורה ונש"י, שלפעמים מבואר שהתורה היא למעלה מנש"י, וכמארז"ל ¹⁰⁰⁵

141

תלת קשרין מתקשרן דא בדא, ישראל מתקשרן באורייתא ואורייתא בקוב"ה, והיינו שדוקא ע"י אורייתא מתקשרן נש"י בקוב"ה ¹⁰⁰⁶ , וכן אמרו רז"ל ¹⁰⁰⁷ ביום חתונתו זה מ"ת, שהתורה נקראת חתן, ונש"י נקראים כלה ¹⁰⁰⁸ , הרי שהתורה היא למעלה מנש"י. ולפעמים מבואר שנש"י הם למעלה מהתורה, כדאיתא במדרש ¹⁰⁰⁹ ז' דברים ¹⁰¹⁰ קדמו לעולם תורה וישראל כו', ואיני יודע מי קדם ¹⁰¹¹ , כשהוא אומר צו את בנ"י דבר אל בנ"י, הרי נש"י קדמו לתורה ¹⁰¹² .

ד) והענין

בזה, דהנה, תפלה ענינה העלאה מלמטה למעלה, וכמ"ש ¹⁰¹³ סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והיינו, שגם ענינים שלמטה מארץ סתם, ארצה (בתוספת ה') ¹⁰¹⁴ , עולים ע"י התפלה למעלה גם משמים, לבחי' השמימה (בתוספת ה')42. והנה, בסולם התפלה יש ד' שליבות ¹⁰¹⁵ , והיינו, דכשם שיש ד' מדריגות בירידת הנשמה מלמעלה למטה, וכמ"ש14 נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה, שהם ארבע עולמות אבי"ע17, כמו"כ יש ד' שליבות בעלי' מלמטלמ"ע שע"י התפלה. והם ד' המדריגות דרוח רעש אש וקול דממה דקה ¹⁰¹⁶ , דפסוד"ז הו"ע הרוח, וברכות ק"ש הו"ע הרעש, וכמו שאומרים בברכות ק"ש והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו', וק"ש הו"ע האש, שהוא כללות ענין האהבה, וכמ"ש בק"ש ואהבת גו' ¹⁰¹⁷ , ואח"כ באים לשמו"ע, שהו"ע קול דממה דקה (וכמארז"ל ¹⁰¹⁸ המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה), דתמן קאתי מלכא ¹⁰¹⁹ . וזהו ענין ירידת הנשמה למטה, לפי שעי"ז נעשית העלי' בד' הדרגות דתפלה. אך כדי שיוכל להיות ענין העלי' מלמטלמ"ע בתפלה, להעלות עניני ארצה וכו', צ"ל

142

תחלה ענין התורה, שזוהי ההמשכה מלמעלה והנתינת כח שיוכל להיות אח"כ ההעלאה ע"י התפלה, והיינו לפי שבתורה כתיב ¹⁰²⁰ הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה אינן מקבלים טומאה ¹⁰²¹ , ולכן הרי זה נתינת כח שגם באדם בלתי טהור כפשוטו ¹⁰²² , יוכל להיות ענין העלי' בתפלה. וזהו שישראל מתקשרן באורייתא וע"י אורייתא מתקשרן בקוב"ה, כי התורה היא למעלה מנש"י ולמעלה גם מתפלה, משום שגם בהיותה למטה ה"ה בבחי' דברי כאש בגילוי, ולכן, בכדי שהאדם יוכל להתעלות ע"י התפלה, צ"ל תחילה ענין התורה, שזוהי הנתינת כח שיוכל להיות אח"כ העלי' בתפלה. אמנם, לאחרי שישנה הנתינת כח ע"י התורה, אזי נעשית העלי' בתפלה לדרגא נעלית יותר גם מהתורה, והיינו, שהנשמה מגעת לשרשה כפי שקדמה לתורה, ועד שעל ידה ניתוסף בתורה גילוי אור נעלה יותר, כדלקמן (ס"ו ואילך).

ה) ולהבין

כל זה יש להקדים תחילה המבואר בתניא ¹⁰²³ שהנשמה עצמה אינה צריכה תקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעוה"ז וכו' רק להמשיך אור לתקן את הגוף ונה"ב, והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה לברר ניצוצין וכו'. ולכן, מענין סוד גלות השכינה יובן גם בנוגע לירידת הנשמה למטה. והיינו לפי ששכינה קאי על ספירת המלכות, שנקראת מטרוניתא ואימא תתאה ¹⁰²⁴ , ונקראת גם כנס"י להיותה מקור נש"י, ומזה מובן, דכשם שהוא בענין גלות השכינה, כן הוא גם בכל נשמה פרטית.

והענין

בזה, דהנה, ספירת המלכות נקראת בשם תפלה, כמ"ש ¹⁰²⁵ ואני תפלה, משא"כ תורה היא בת"ת ¹⁰²⁶ . ומזה מובן, שהחילוק בין תורה ותפלה הוא כמו החילוק בין ז"א ומלכות. דהנה, ז"א ומלכות, אע"פ ששניהם באצילות, מ"מ חלוקים הם באופן אצילותם, דז"א נאצל בבחי' קירוב ודביקות במקורו (דביקות ניכרת), ולכן יש בו טבע העלי' והדביקות, שהו"ע דביקות העלול בעילתו, והוא בבחי' גילוי. ומזה מובן שהביטול אינו ביטול בתכלית, דכיון שביטול העלול הוא מצד זה

143

שמרגיש את עילתו, ולכן יודע במה ולמה הוא נכלל, הרי ביטול זה אינו ביטול במציאות, מאחר שהוא בערך למקורו. משא"כ ספירת המלכות נאצלה בבחי' ריחוק והבדלה ממקורה (דביקות בלתי ניכרת), ולכן נקראת נהורא אוכמא ¹⁰²⁷ , שהוא בחי' שחרות והעדר הגילוי לגמרי ¹⁰²⁸ , אך מצד זה נעשה בה הצמאון והתשוקה ביותר לעלות למעלה, וכמ"ש ¹⁰²⁹ למען יזמרך כבוד ולא ידום, דנהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך ¹⁰³⁰ . ומזה מובן, שגם הביטול הוא ביטול במציאות. ובפרט ע"פ הידוע ששורש המלכות הוא למעלה משרש הז"א, כמ"ש בע"ח ¹⁰³¹ ששרש המלכות הוא ברדל"א, שזוהי דרגא שלמעלה באין ערוך לגמרי (ולבחי' זו היא קרי תדיר), ולכן הביטול הוא ביטול בתכלית, משא"כ הביטול דז"א אינו ביטול בתכלית, מאחר שמקורו הוא באצילות גופא, והוא בערך למקורו.

והנה

כשם שספירת המלכות, שנקראת כנס"י להיותה המקור לנש"י, היא בבחי' ריחוק והבדלה ממקורה, כן הוא גם בנש"י, דאף ששרשן בבחי' עצמות א"ס, וכמ"ש ¹⁰³² בנים אתם לה' אלקיכם, וכמ"ש בתניא ¹⁰³³ שזהו כמשל הבן שנמשך ממוח האב, וכמו שהבן הוא מעצמות מוח האב [שכל העצמיות של האב נמשך בהטיפה, כידוע החילוק בין השפעת הטיפה להשפעת השכל, שהשפעת השכל היא רק השפעה חיצונית, משא"כ השפעת הטיפה היא השפעה פנימית ועצמית, כמבואר בכ"מ ¹⁰³⁴ ], כמו"כ הנשמות הן מעצמות א"ס, הרי התהוות הנשמה היא באופן שנעשית בבחי' דבר בפני עצמו, וכמו הבן שהוא מציאות בפ"ע מהאב, כמו"כ הנשמות הן בבחי' מציאות בפ"ע כו' ¹⁰³⁵ . וירידה זו שהנשמה נעשית בבחי' מציאות בפ"ע בהבדלה ממקורה, היא בשביל העלי', שזהו"ע הצמאון של הנשמה בבחי' ביטול בתכלית, והו"ע התשובה.

אך

כיון שהנשמה נעשית מציאות בפ"ע, הנה בכדי שתוכל לעלות למעלה, יש צורך בנתינת כח, וענין זה נעשה ע"י התורה, ששרשה מז"א, שנאצל בבחי' קירוב ודביקות במקורו, והוא בבחי' גילוי, וכן הוא

144

גם בתורה, שגם כפי שירדה למטה, ה"ה באופן דהלא כה דברי כאש, שדברי תורה אינן מקבלים טומאה, שענין זה הוא בגילוי בתורה גם כפי שירדה למטה, ולכן יש מעלה בתורה, שדוקא על ידה היא הנתינת כח על העלי' כו'.

ו) אמנם

לאחרי הנתינת כח שע"י התורה, הנה העלי' בתפלה היא למעלה גם מהתורה, כי, תפלה הו"ע התשובה, וכמ"ש באגרת התשובה פרק עשר שהתפלה היא בחי' תשובה עילאה, והרי בתשובה נאמר20 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שהעלי' היא למעלה גם מבחי' נתת בי (כנ"ל ס"ב), והו"ע העלי' לשרש הנשמה כפי שהיא למעלה גם מהתורה, כנ"ל שנש"י קדמו לתורה, שנאמר צו את בנ"י דבר אל בנ"י, והיינו, שאף שענין זה גופא נתגלה בתורה, הרי לאחרי שהתורה מגלה זאת, מתעלים נש"י למעלה מהתורה. וכמו שהוא בענין התשובה, שהתורה מגלה מעלת התשובה ¹⁰³⁶ , ואז גדלה מעלת התשובה על התורה כו'.

ויש

לבאר תחילה מעלת התשובה [שזוהי העלי' שנעשית בנשמה ע"י ירידתה למטה, שמתעלית מדרגת צדיק לדרגת בעל תשובה (כנ"ל ס"ב)], שיכולה להיות בעוה"ז דוקא, כי ¹⁰³⁷ , בעולמות העליונים, כל הענינים הם באופן מסודר (אויסגעשטעלט) כל אחד על מקומו כו', משא"כ למטה בעוה"ז כפי שהוא קודם הבירור, יכול כל דבר להשתנות כו', ועד שיכול להתהפך מן הקצה אל הקצה, שזהו ענין התשובה, שעל ידה נעשים הזדונות (לא רק כשגגות, אלא גם) כזכיות ועד לזכיות ממש ¹⁰³⁸ . אמנם לכאורה הא גופא צריך ביאור, מהו הטעם שבעוה"ז יכול להיות ענין התשובה. והביאור בזה65, שזהו לפי שבעוה"ז יש בחי' הסובב, ולא רק בחי' סובב כל עלמין, שיש לו איזה שייכות לעולמות, אלא אמיתית ענין הסובב שלמעלה לגמרי מעולמות, ואין בו שום הגבלות, הנה גם בחי' זו ישנה דוקא בעוה"ז. וכמשנת"ל (במאמרי ימי גאולת י"ט כסלו ¹⁰³⁹ ) בפירוש הכתוב ¹⁰⁴⁰ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה, דמה שהשמים ושמי השמים, שהם עולם האצילות ועולמות א"ס

145

שלמעלה מאצילות, לא יכלכלוך, הרי זה נמשך בבחי' אף (אף כי הבית הזה), שהו"ע אף עשיתיו ¹⁰⁴¹ , שענין האף מורה על היפך הטוב והקדושה, אלא שמתהפך ע"י התשובה ¹⁰⁴² .

וכללות

הענין בזה, שע"י התשובה מגיעים לבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שזוהי המדריגה החמישית, חמישית לפרעה ¹⁰⁴³ , שלמעלה מד' המדריגות דסדר השתלשלות עולמות אבי"ע ¹⁰⁴⁴ , ארבע הידות יהי' לכם71. וזהו שאמרו שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו ¹⁰⁴⁵ , והיינו, לא רק דרגת הצדיק כמו שהוא למטה, כמבואר בתניא ¹⁰⁴⁶ שנשמת האדם אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אעפ"כ אינה בטלה במציאות לגמרי כו' רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו, יש מי שאוהב ¹⁰⁴⁷ , אלא גם כפי שהצדיק הוא בבחי' עמידה ¹⁰⁴⁸ , שזהו"ע הביטול בתכלית, הנה גם הוא אינו יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים, כיון שדוקא ע"י התשובה באים לבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות. וע"ד שמבאר רבינו הזקן ¹⁰⁴⁹ , שתכלית השתלשלות העולמות אינו בשביל עולמות עליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית', שבזה נכלל גם עולם האצילות, אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון, שדוקא בו נעשית דירה לו ית' בתחתונים, הנה כמו"כ הוא בענין התשובה, שבע"ת הוא למעלה גם מדרגת צדיק שהוא בבחי' עומד, שבכללות הרי זו מדריגת עולם האצילות, אך ע"י התשובה (ששייכת רק בירידת הנשמה למטה בגוף בעוה"ז) נעשה העילוי לבחי' שלמעלה מסדר ההשתלשלות (למעלה יותר מכמו שהיתה קודם הירידה). וזהו גם הטעם שהתשובה פועלת עילוי בעבודת התומ"צ, כידוע בפירוש לשון חז"ל תשובה ומעשים טובים, שע"י התשובה נעשים התומ"צ טובים ומאירים ¹⁰⁵⁰ .

ז) ועפ"ז

יובן גם בנוגע לתפלה, שענינה הו"ע התשובה (כנ"ל ס"ו), שהעלי' שע"י התפלה היא למעלה גם מהתורה. והענין בזה, דהנה, נוסף על סדר העלי' בד' מדריגות הסולם דתפלה (דסולם ע"פ

146

תורה יש בו ד' שליבות ¹⁰⁵¹ ), שהם כנגד ד' המדריגות בירידת הנשמה למטה, טהורה היא, בראתה, יצרתה, נפחתה, ולכן גם העלי' ע"י התפלה היא בד' מדריגות אלו (כנ"ל ס"ד), הנה ע"י העלי' בד' מדריגות אלו, נעשית העלי' למעלה יותר, לבחי' האלקים אשר נתנה, שהוא למעלה גם מקול דממה דקה דשמו"ע דתמן קאתי מלכא [ולפעמים מבואר בקבלה וחסידות שזהו"ע נפילת אפים שאחר שמו"ע ¹⁰⁵² , אליך ה' נפשי אשא וגו' ¹⁰⁵³ ]. ובכללות הרי זה החילוק שבין ארבע הידות שהם במדריגת הפנימיות שבאה בבחי' התחלקות, שהם ד' המדרגות דנפש רוח נשמה וחי', דאף שגם מדריגת חי' היא בחי' מקיף, הרי זה מקיף השייך לפנימיות, ובכללות הו"ע החכמה, דעם היותה נקודה בלבד, הרי היא נקראת ראשית ההשתלשלות ¹⁰⁵⁴ , ונמצא, שגם חי' היא בכלל פנימי, ויש לה שייכות אל הפנימי, שהוא בבחי' התחלקות. ובכללות הו"ע עולם האצילות, דעם היותו למעלה מהתחלקות דזמן ומקום, שענין זה מתחיל בעולם הבריאה, משא"כ עולם האצילות הוא למעלה מהזמן, הי' הוה ויהי' כאחד ¹⁰⁵⁵ , ולכן יש פרסא המפסקת בין אצילות לבי"ע ¹⁰⁵⁶ , שמשנה את האור הנמשך בבי"ע שאינו כמו שהוא באצילות ¹⁰⁵⁷ , מ"מ, גם עולם האצילות הוא בגדר התחלקות כו'. ולמעלה מזה היא המדריגה החמישית, בחי' יחידה (מלשון יחיד) שבנשמה, שזהו בחי' המקיף שלמעלה מהתחלקות לגמרי, וכידוע החילוק בין אחד ליחיד ¹⁰⁵⁸ , שבבחי' אחד צריך לשלול ענין ההתחלקות, משא"כ בחי' יחיד היא למע' מהתחלקות לגמרי כו'. וזוהי העלי' שע"י התפלה, שענינה הו"ע התשובה, שעי"ז מגיעים להבחי' שלמעלה מהשתלשלות, בחי' יחידה שלמעלה מהתחלקות לגמרי.

ועוד

זאת, שע"י העלי' דתפלה לבחי' החמישית, ממשיכים בחי' החמישית גם בתורה. והענין בזה, דהנה, התורה כפי שבאה מלמעלה יש בה ד' מדריגות, וכדאיתא במדרש ¹⁰⁵⁹ כשביקש הקב"ה לומר תורה לישראל, אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו עד שלא אמרה לישראל,

147

שנאמר ¹⁰⁶⁰ אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ואח"כ ויאמר לאדם. ובזה נכלל גם בחי' המתנה שבתורה, שעז"נ ¹⁰⁶¹ ויתן אל משה גו', ענין המתנה, וכמאמר רז"ל ¹⁰⁶² חמדה גנוזה כו'. אמנם יש גם בחי' עליונה יותר, שזהו מה שנש"י פועלים בתורה, כמארז"ל ¹⁰⁶³ כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, שזוהי המשכת בחי' הקב"ה, שהוא קדוש ומובדל מצ"ע, שיהי' ברוך ונמשך למטה. וזהו שדוד הי' מחבר תורה שלמעלה עם קוב"ה ¹⁰⁶⁴ , והו"ע לימוד התורה לשמה, לשם התורה עצמה. וענין זה נעשה ע"י התפלה שענינה תשובה, וכאמור לעיל (ס"ו) שלאחרי שישנה הנתינת כח דתורה על העלי' דתפלה, אזי נעשית העלי' דתפלה למעלה יותר, ועד שפועלת עילוי גם בהתורה. וזהו שלאחרי ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ¹⁰⁶⁵ , נאמר ודברת בם ¹⁰⁶⁶ , בדברי תורה הכתוב מדבר ¹⁰⁶⁷ , והיינו, שע"י העלי' דתפלה, ואהבת גו', פועלים נש"י המשכה בתורה, שזהו"ע ודברת בם, שהוא לשון הנהגה והמשכה, כמו ידבר עמים תחתינו ¹⁰⁶⁸ , כולל גם שנעשה מנהיג, מושל ושולט על התורה, שנעשית תורתו, שלכן הנה ת"ח שמחל על כבודו כבודו מחול ¹⁰⁶⁹ .

ח) והנה

ב' מדריגות הנ"ל דארבע הידות והחמישית ישנם גם למעלה מהשתלשלות גופא, גם לפני הצמצום, בהבחי' שעלי' נאמר עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד ¹⁰⁷⁰ . דהנה, בהאור שלפני הצמצום גופא ישנו האור שלצורך הגילוי בעולמות, שזהו"ע של גילוי אור, וישנו גם בחי' האור שהבדילו ¹⁰⁷¹ לעצמו ¹⁰⁷² , ולא לצורך הגילוי שבעולמות, אבל גם האור שהבדילו לעצמו הוא מציאות אור, ואינו כמו שהוא בעצמותו ממש, ששם אינו בבחי' אור כלל. והוא ע"ד ההפרש בין כחות העצמיים הכלולים בנפש להענין שהנפש נושא בעצמו כחות ¹⁰⁷³ , דכחות הכלולים בנפש הם בחי' כחות עכ"פ, ולכן יש להם שייכות לכחות הגלויים, עד

148

להאברים שבגוף הגשמי והחומרי, אבל מה שהנפש נושא בעצמו כחות הרי זה באופן שאין שם מציאות של כחות כלל, אלא רק שלימות הנפש. וכן הוא באוא"ס שלפני הצמצום, שישנו האור כפי שהוא בעצמותו ממש, שאינו בבחי' גילוי ואור כלל, ואין זה אלא שמצד שלימות העצמות, אנת הוא שלימותא דכולא ¹⁰⁷⁴ , הרי הוא נושא בעצמו גם השלימות דגבול כו'. וישנו בחי' הגילוי שבאור, החל ממדריגת האור שהבדילו לעצמו, שיש לו כבר שייכות להגילוי שלאח"ז עד לאחר הצמצום כו'. וזהו גם מה שבבריאת האור כתיב ¹⁰⁷⁵ ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, ולא נאמר ויהי כן, כמו בשאר המאמרות, כפירוש הבעש"ט ¹⁰⁷⁶ שבכדי שיהי' ענין האור צ"ל ענין הצמצום, שנראה כמו צער לעולם, ולכן נאמר ויהי, כמארז"ל ¹⁰⁷⁷ כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. אמנם כ"ז הוא בענין האור כפי שהוא בגילוי, משא"כ האור שכלול בעצמותו ממש הרי הוא בתכלית ההעלם. וע"ד משנת"ל ההפרש בין בחי' נרנ"ח, שיש בהם ציור והתחלקות, כיון שיש בהם ענין הגילוי עכ"פ, לבחי' יחידה שאין בה התחלקות כלל, להיותה בתכלית ההעלם, שזהו כמו האור הכלול בעצמותו ממש. ולשם מגעת עבודת התשובה, והיינו, שע"י ירידת הנשמה למטה בעוה"ז המלא קליפות וסט"א, תכלית ההעלם, הנה ע"י עבודת התשובה שמהפך ההעלם כו', אזי מגיע לתכלית ההעלם שלמעלה, היינו לבחי' האור הכלול בעצמותו ממש, שלמעלה גם מהאור שהבדילו לעצמו, ועד לפנימיות ועצמות א"ס ב"ה (וכמבואר בהמשך ההילולא ¹⁰⁷⁸ ).

ט) וזהו

גם ענין ההפלאה דבקרי"ס, דכתיב ¹⁰⁷⁹ הפך ים ליבשה, ים הו"ע ההעלם, ויבשה הו"ע הגילוי, ובקרי"ס הפך ים ליבשה, שההעלם עצמו בא לידי גילוי, ועד שתכלית ההעלם, העלם העצמי, בא לידי גילוי, כמבואר בשער האמונה לאדמו"ר האמצעי ¹⁰⁸⁰ . וזהו מ"ש אתגאי על גיותניא, דגיותניא הוא מדריגה הכי נעלית ¹⁰⁸¹ , ועד לבחי' האור כמו שהבדילו לעצמו, ואתגאי על גיותניא היינו שהאור כמו שהוא בעצמותו ממש בא לידי גילוי. וזהו ענין הקושי דקרי"ס (קשה כקרי"ס), והיינו מצד ענין הצמצום, דבקרי"ס נתגלה האור שלמעלה לגמרי מגילוי.

149

והנה, בחי' זו היא למעלה מהתחלקות לגמרי, דמצד מדריגת הסובב השייך אל העולמות, שהיא כמו בחי' חי', שייך ענין של התחלקות, אבל מצד בחי' הסובב האמיתי, שהיא כמו בחי' יחידה, לא שייך התחלקות כלל. וכיון שבקרי"ס נתגלתה בחי' זו, לכן לא היו חילוקים בין משה ובנ"י, והיינו, דאע"פ שמשה ובנ"י הם באין ערוך זל"ז, דבמשה כתיב ¹⁰⁸² כי מן המים משיתיהו, שהוא למעלה גם מהתורה שהיא בתפארת, וכמבואר במ"א ¹⁰⁸³ בענין שמשה הי' כבד פה וכבד לשון ¹⁰⁸⁴ , שלא הי' יכול להשפיל עצמו בבחי' תושבע"פ (פה) ותושב"כ (לשון), להיותו למעלה מהם. ואילו בני ישראל, שהם למטה גם מישראל, הם מנצח ולמטה ¹⁰⁸⁵ , אעפ"כ נאמר אז ישיר (לשון יחיד) משה ובנ"י, שהם במדריגה אחת, כי בעת קרי"ס המשיך משה בחי' זו לכל בנ"י ¹⁰⁸⁶ .

וזהו

גם מה שאמרו רז"ל שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה, כי, תחה"מ הו"ע התשובה בדקות, דמאן דנפל מדרגי' איקרי מית ¹⁰⁸⁷ . וענין תחה"מ מן התורה הוא שענין התשובה נתגלה ע"י התורה, והיינו, שאף שהתשובה היא למעלה מהתורה, וכמארז"ל ¹⁰⁸⁸ שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה כו', והיינו, שמצד התורה לא הי' אפ"ל ענין התשובה, אלא דוקא מצד שאלו להקב"ה, שהוא למעלה מהתורה, מ"מ, ענין זה גופא נתגלה בתורה64 (וע"ד משנת"ל (ס"ו) בנוגע לנש"י שהם למעלה מהתורה, שענין זה גופא נתגלה בתורה), והיינו, שהנתינת כח על ענין התשובה הוא מהתורה. והנה, הענין דתחה"מ (שלימות קבלת השכר שעיקרו באלף השביעי) יהי' לעת"ל. וכיון שמעין הגילוי דלעת"ל הי' כבר בשעת מ"ת (כמ"ש בתניא ¹⁰⁸⁹ ), הנה בקרי"ס שהי' הכנה למ"ת, נרמז הענין דתחה"מ. וכן הוא בהתגלות אלקות ע"י הצדיקים שבכל דור ודור באותות ומופתים, כמ"ש בשער היחוד והאמונה ¹⁰⁹⁰ .

150

י) והנה

כשם שביצ"מ הי' בעת קרי"ס הענין דאז ישיר לשון יחיד, שכל אחד מישראל ראה גילוי אלקות, ואמר זה א-לי ואנוהו ¹⁰⁹¹ , כמו"כ יהי' גם לעת"ל, ויתירה מזה, כמ"ש ¹⁰⁹² כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שלעת"ל יהיו נפלאות גם לגבי יצי"מ ¹⁰⁹³ , שלכן הנה בקרי"ס אמרו זה פעם אחת, ולעת"ל יאמרו ב' פעמים זה ¹⁰⁹⁴ , כמ"ש ¹⁰⁹⁵ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו (כמ"ש בסיום מסכת תענית). וכשם שבקרי"ס נמשכו כל הענינים ע"י משה, כמו"כ יהי' גם לעת"ל, דמשה ואהרן יהיו עמהם עוד קודם בנין ביהמ"ק ¹⁰⁹⁶ , שיהי' עוד קודם הגאולה, וכמ"ש הרמב"ם ¹⁰⁹⁷ יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה וכו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמת ה' וכו', והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל. וכן מובן בנוגע לאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא ¹⁰⁹⁸ , וכ"ק מו"ח אדמו"ר בראשם, שיהי' עמנו כשנלך לקבל פני משיח צדקנו, שהרי רועה נאמן לא יעזוב את צאן מרעיתו ¹⁰⁹⁹ . וכל זה יהי' ע"י העסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, שעי"ז כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם ¹¹⁰⁰ , ומהגאולה הפרטית ד כ אילו פדאני [בכ"ף הדמיון, שהו"ע הכתר, בגימטריא עשרים ¹¹⁰¹ ], באים להגאולה הכללית, פדאני לי ולבני בפועל, ע"י משיח צדקנו, בעגלא דידן, בקרוב ממש, ושמחת עולם על ראשם ¹¹⁰² .

______ l ______