יום שמחת תורה, ה'תש"ל

149

בס"ד. יום שמחת תורה, ה'תש"ל

(הנחה בלתי מוגה)

להבין

ענין שמחת תורה, שהוא יום מיוחד בשנה (וממנו נמשך על כל השנה ¹⁰²⁰ ), שעיקר ענינו הוא – כשמו – שמחת תורה, שמזה מובן שעיקרו הוא ענין השמחה בתורה. והיינו, שנוסף על השמחה שבכל המועדים שנקראים מועדים לשמחה ¹⁰²¹ , ונוסף על השמחה המיוחדת דחג הסוכות שנקרא זמן שמחתנו2, ונוסף על הענין המיוחד דזמן שמחתנו שבשמע"צ ושמח"ת (שמזה שמחלקים ומבדילים ימים אלו מכל ימי חגה"ס מובן שהשמחה דזמן שמחתנו שבימים אלו היא שמחה נוספת על השמחה דזמן שמחתנו שבחגה"ס), הנה נוסף לזה ישנה שמחה מיוחדת ביום שמחת תורה, שאינה משותפת עם השמחה דחגה"ס (ולא כמו השמחה דשמע"צ, שהיא רק שמחה נוספת בכללות הענין של זמן שמחתנו שבחגה"ס), שלכן נקראת בשם שמחת תורה. וכדאיתא בזהר פרשת פנחס ¹⁰²² , ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה כו', דממ"ש ונוהגין כו', מוכח, ששמחה זו אינה באופן של המשך וקשר לשמחה דחגה"ס, שהרי בנוגע לשמחה דחגה"ס יש ציווי מפורש בתורה, ושמחת בחגך ¹⁰²³ , ועד ששמחה זו היא גם מצד טבע האדם, דכיון שסוכות הוא זמן האסיף, באספך מגרנך ומיקבך ¹⁰²⁴ , שאז ברכת ה' היא בגלוי, הרי זה מביא לידי שמחה גדולה ביותר. וכדאיתא בילקוט ¹⁰²⁵ שזהו הטעם שבחג הסוכות אתה מוצא שלש שמחות (דבג' פעמים הוי חזקה ¹⁰²⁶ ), לא כפסח שאין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, וגם לא כעצרת שאין כתוב בו אלא שמחה אחת [ויש לומר טעם החילוק בין פסח לעצרת, לפי שפסח שייך רק לשעורים ¹⁰²⁷ , שהם מאכל בהמה8, ולכן אין השמחה גדולה כ"כ, משא"כ בעצרת, כשישנו גם ענין החטים ¹⁰²⁸ , מאכל

150

אדם, אז השמחה היא גדולה יותר, וכדמוכח ממס' פסחים ¹⁰²⁹ דענין החטים נעלה הרבה יותר מענין השעורים], שזהו לפי שחג הסוכות הוא זמן האסיף, שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות. ומזה מובן, שמ"ש בזהר ונוהגין למעבד כו' חדוה כו', הרי זו שמחה מיוחדת שאינה שייכת לחג האסיף, וכפי שממשיך בזהר שיש לה שם מיוחד: ואתקריאת שמחת תורה.

ב) והנה

ממ"ש בזהר ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה, מובן, ששמחה זו אינה מצד הקריאה בתורה, כי, השמחה הבאה מצד הקריאה ולימוד בתורה היא דבר טבעי, כמ"ש ¹⁰³⁰ פקודי הוי' ישרים משמחי לב, והיינו, שבטבע כל איש ישראל (כשהולך בדרך הישר כו') שהלימוד והקריאה בתורה מביא אותו לידי שמחה, וא"כ, לא שייך לומר על זה נוהגין כו', ועכצ"ל, שהשמחה דשמח"ת (שעלי' נאמר ונוהגין כו') היא מצד הענין המיוחד שישנו ביום שמח"ת (שלמעלה גם מהקריאה בתורה), שהו"ע ההקפות והריקודים עם התורה כפי שהיא מעוטפת במפה כו' ¹⁰³¹ , וכידוע מאמר רבותינו נשיאינו ¹⁰³² שזוהי עיקר השמחה דשמח"ת [ויש לומר, שבתחילה בא הריקוד מצד השמחה, והיינו, שהשמחה מתבטאת בהריקודים, ולאחרי כן, הנה הריקוד עצמו מוסיף בהשמחה. ויובן זה מענין הדיבור (שהוא דוגמא לספירת המלכות, כידוע, וכן הריקוד ברגלים שייך לעבודה דקב"ע ¹⁰³³ , בחי' מלכות), שבתחילה הדיבור הוא כלי להבנת השכל ורגש הלב, והיינו, שההבנה והרגש מתבטאים ומתגלים באותיות הדיבור, אבל לאחרי כן, הנה הדיבור גופא מוסיף בהשכל ובהרגש. וכמו"כ יובן בענין הריקוד דשמח"ת, שבתחילה בא הריקוד מצד השמחה, ואח"כ הנה הריקוד עצמו מוסיף בהשמחה]. וענין זה שייך בעיקר לשמח"ת (משא"כ השמחה הקשורה עם הקריאה בתורה, שישנה גם בשמע"צ), וכמובן גם ממ"ש אדה"ז בסידורו ¹⁰³⁴ , מנהג ותיקין הוא לעשות יום שמע"צ ג"כ כמו בשמחת תורה, ולהקיף כו' שבע הקפות עם הספרים כו' ולרקד בפניהם כו', והיינו,

151

שעיקר ענין זה הוא בשמח"ת, אלא שבשמע"צ עושין ג"כ כמו בשמח"ת. וזהו גם מה שמדייק בזהר: ונוהגין כו' ואתקריאת שמחת תורה, אף שבא לפרש מ"ש ¹⁰³⁵ ביום השמיני עצרת גו', מאי עצרת כו', כי, עיקרה של השמחה באופן של הקפות וריקודים היא (לא מצד הענין דעצרת, אלא מצד) מנהגן של ישראל בשמח"ת ¹⁰³⁶ .

והענין

בזה, שהשמחה דשמח"ת באופן של הקפות וריקודים, שהיא שמחה גדולה ביותר עד שנמשכת וחודרת גם ברגלים, באה מצד זה שניתוסף ענין חדש בתורה שלמעלה מהתורה עצמה, שזהו מ"ש בהמשך מאמר הזהר (לאחרי שאומר שנוהגין למעבד עמה ישראל חדוה ואתקריאת שמחת תורה) ומעטרן לס"ת בכתר דילי', והיינו, שישראל ממשיכים בתורה ענין חדש שהוא נעלה באי"ע מהתורה עצמה, ועד שנקרא בשם כתר לגבה (שאפילו בערך התורה הרי זה נקרא בשם כתר), בדוגמת כתר המלך שהוא למעלה אפילו מהראש. וזהו גם הפירוש דשמחת תורה, כידוע ¹⁰³⁷ שנוסף על הפירוש שישראל שמחים בתורה (וכמו שאומרים ¹⁰³⁸ אברהם שמח בשמחת תורה, יצחק שמח בשמחת תורה וכו', ועד שגם צמח, שהוא משיח ¹⁰³⁹ , שמח בשמח"ת), ישנו גם הפירוש שהתורה עצמה שמחה, והיינו, לפי שבשמח"ת מעטרן (ישראל) לס"ת בכתר דילי', שממשיכים בה בחי' נעלית ביותר, בחי' הכתר, שהוא בחי' המקיף. וזהו גם מה שהשמחה דשמח"ת היא למעלה מהשמחה שמצד הקריאה בתורה, כי, הקריאה בתורה נכללת במצות תלמוד תורה (שלכן מברכים ברכת התורה גם על הקריאה בתורה, ובפרט בשמח"ת שכאו"א מישראל עולה לתורה ומברך ברכת התורה ¹⁰⁴⁰ ), שהו"ע הפנימיות, וכמ"ש ¹⁰⁴¹ לכו לחמו בלחמי, שלחם (מזון) הו"ע הפנימיות. ובזה גופא יש כמה דרגות, וכמרז"ל ¹⁰⁴² אכלו בישרא שמינא בי רבא, והיינו, שיש בחי' בתורה שנקראת בשם בישרא שמינא, שלמעלה מבחי' לחם, דכשם שבגשמיות הרי לחם הוא המזון המוכרח לצורך קיום הגוף, משא"כ בשר, ובפרט בשר שמן, הוא דבר נעלה יותר שאינו הכרחי כו', כמו"כ הוא גם בתורה (שהרי כל המשלים שבתורת אמת מכוונים הם בכל פרטיהם, והיינו לפי

152

שמשלים אלו משתלשלים מהנמשל ¹⁰⁴³ , וכהלשון בתניא ¹⁰⁴⁴ שנשתלשלו מהן), שבחי' בישרא שמינא שבתורה היא למעלה במדריגה מבחי' לכו לחמו בלחמי. אמנם, גם בחי' בשרא שמינא שבתורה הוא בחי' הפנימיות. ולמעלה מזה הוא בחי' כתר תורה שנמשך בשמח"ת, שהוא בחי' מקיף.

אך

צריך להבין, מהו הכח של ישראל שיכולים להוסיף ענין חדש בתורה, לעטרה בבחי' הכתר. וגם צריך להבין מה שאחרי ההקפות קוראין בתורה, דלכאורה, כיון שעיקר ענין שמח"ת הוא השמחה דהקפות וריקודים, שזהו"ע נעלה יותר מהשמחה שמצד ענין הקריאה בתורה (כנ"ל), א"כ, מהו ענין הקריאה בתורה אחרי ההקפות.

ג) ויובן

בהקדים המבואר בהמאמר דשמע"צ תר"ל ¹⁰⁴⁵ (שנאמר לפני מאה שנה), על הפסוק ¹⁰⁴⁶ ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי, ומבאר, שירח האיתנים הוא חדש תשרי, לפי שבו מאיר בחי' איתן [וכמבואר במק"א ¹⁰⁴⁷ גודל מעלת בחי' איתן, שהוא מלשון חזק וקשה, ובענין הזמן פירושו הוא מלשון ישן28, שזהו שהתרגום דירח האיתנים הוא ירחא דעתיקייא, שהוא זמן קדום ביותר]. והנה, אותיות איתן משמשות לעת"ל, שלעת"ל יהי' גילוי בחי' איתן. וזהו משכיל לאיתן האזרחי ¹⁰⁴⁸ , פי', שלעת"ל יזרח בישראל בחי' איתן ¹⁰⁴⁹ . וכתיב ¹⁰⁵⁰ כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, פי', כל מה שעתיד להזריח בישראל, עכשיו ישבו בסוכות, שהארה מבחי' זו מתגלה בחגה"ס ¹⁰⁵¹ . וזהו מ"ש בירח האיתנים בחג, כי בחגה"ס מאיר בחי' איתן שיזרח לעת"ל [ויש לומר, שמה שמאיר עכשיו בחגה"ס הוא רק בבחי' מקיף (אלא שגם המקיף הוא באופן של התיישבות, ישבו בסוכות ¹⁰⁵² ), ולכן אין זה בסתירה למ"ש משכיל לאיתן האזרחי, שבחי' זו יזרח לעתיד דוקא].

153

ד) ובכדי

לבאר מעלת הגילוי שעתיד להזריח לעת"ל, שהארה מבחי' זו מתגלה בחגה"ס, ממשיך ומביא במאמר ¹⁰⁵³ מה שאמרו רז"ל ¹⁰⁵⁴ עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי', ומבאר, שאין לומר שעוה"ב קאי על עולם הנשמות, דא"כ, מאי רבותי' שאין בו לא אכילה ולא שתי', ועכצ"ל, שעוה"ב קאי על עולם התחי', שיעמדו הנשמות בגופים דוקא, ואעפ"כ לא יהי' אכילה ושתי'. ויש להוסיף, שמזה מובן, שהאמור לעיל שבחגה"ס מאיר הבחי' שיזרח לעתיד, קאי לא רק על הבחי' שיאיר בימות המשיח, אלא גם על הבחי' שיאיר בתחיית המתים, שאז יהי' עיקר השכר (כמ"ש בתניא ¹⁰⁵⁵ ), שגם בחי' זו מאירה עכשיו בחגה"ס. ומדייק במאמר, דלכאורה אינו מובן, איך יכול להיות שהגוף יחי' בלא אכילה ושתי'. דהנה, גם לעת"ל יהי' הגוף גשמי, וכידוע שהגופים שיקומו בתחי' לא יהיו גופים אחרים, כי אם אותם הגופים דעכשיו, אלא שיהיו בתכלית השלימות, וכדאיתא במס' סנהדרין ¹⁰⁵⁶ על הפסוק ¹⁰⁵⁷ בם עור ופסח גו', שבתחילה הם עומדין במומן ורק אח"כ מתרפאין, ולא עוד אלא שהגוף יהי' אז בתוקף ובחוזק יותר מכמו שהוא עכשיו, וכמ"ש ¹⁰⁵⁸ ועצמותיך יחליץ, ועד שאמרו רז"ל ¹⁰⁵⁹ על הפסוק ¹⁰⁶⁰ ואולך אתכם קוממיות, שתהי' קומת האדם כקומת אדה"ר או כשתי קומות של אדה"ר. וכיון שגם אז יהי' הגוף גשמי, איך יתכן שלא יצטרך לאכילה ושתי', והרי גם אצל אדה"ר בהיותו בג"ע (קודם החטא) הי' ענין האכו"ש, וכמ"ש ¹⁰⁶¹ מכל עץ הגן תאכל. ואפילו משה, אשר מיד כשנולד (פעל בעולם באופן ש)נתמלא הבית כולו אורה ¹⁰⁶² , ומשה משה לא פסיק טעמא בינייהו ¹⁰⁶³ , הוצרך לאכו"ש, וכאשר עלה להר והי' שם ארבעים יום, ולחם לא אכל ומים לא שתה ¹⁰⁶⁴ , נצטער על זה (כדאיתא במדרש ¹⁰⁶⁵ ). וא"כ, איך אפשר שלעת"ל יחי' הגוף בלא אכילה ושתי', ואפילו לא יצטער על העדר האכו"ש (שהרי לעת"ל, כאשר את רוח הטומאה אעביר מן הארץ ¹⁰⁶⁶ , כתיב ¹⁰⁶⁷ ומחה הוי'

154

אלקים דמעה מעל כל פנים, וא"כ, לא יהי' שייך אז ענין הצער, שהוא בבחי' קטלא פלגא ¹⁰⁶⁸ ).

ה) וממשיך

במאמר34, שלהבין זה יש להקדים תחילה ביאור ענין האכו"ש כפי שהוא ברוחניות, וכמ"ש ¹⁰⁶⁹ באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי, ואיתא בזהר ¹⁰⁷⁰ שאכלתי יערי קאי על ברכות ק"ש, ודבשי קאי על ק"ש, והיינו לפי שתפלות הם כנגד הקרבנות ¹⁰⁷¹ , ובקרבנות נאמר את קרבני לחמי לאשי ¹⁰⁷² , שנקראים בשם לחם, ולכן גם התפלה (ברכות ק"ש וק"ש) נקראת בשם אכילה, אכלתי יערי גו', שעי"ז נעשה ענין האכילה למעלה. והיינו, דאף שלכאורה איך שייך ענין האכילה למעלה, וכדאי' בסוף מס' מנחות וכי לאכילה הוא צריך, הרי מ"מ אמרו רז"ל ¹⁰⁷³ ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וכמארז"ל ¹⁰⁷⁴ בנוגע להציווי על ענין הקרבנות, עד שאתה מצווני על בני צוה את בני עלי, והיינו, שע"י הקרבנות באַזאָרגן אידן כביכול את פרנסתו של הקב"ה. ומבאר במאמר ¹⁰⁷⁵ , דכשם שהאכילה למטה מחברת את הנשמה אל הגוף, שהרי הגוף אינו בערך אל הנשמה, שהם רחוקים זמ"ז בתכלית, וכדי שתהי' התחברות הנשמה אל הגוף יש צורך בענין האכילה, כמו"כ יובן למעלה, שבכדי שיהי' הקישור והחיבור של רוחניות האלקות עם גשמיות העולם, כמארז"ל ¹⁰⁷⁶ מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, הרי זה ע"י ענין הקרבנות שנקראים בשם אכילה. והענין בזה, דהנה, פעולת האכילה למטה לחבר הנשמה עם הגוף היא ע"י הניצוץ קדושה שישנו בהלחם (שעז"נ ¹⁰⁷⁷ כי לא על הלחם לבדו גו' כי על כל מוצא פי הוי' גו'), ששרשו נעלה יותר מהאדם, להיותו מבחי' התהו שלמעלה מתיקון ¹⁰⁷⁸ , והיינו שהוא למעלה מב' הענינים שמחבר אותם, ולכן בכחו לחברם. וכמו"כ הוא בענין האכילה למעלה שע"י הקרבנות (ובזמן הזה שאין לנו קרבנות, הרי זה ע"י התפלה, שעז"נ אכלתי יערי עם דבשי), שעי"ז שהיו מקריבים בהמה גשמית ע"ג המזבח, והיתה נכללת בשרשה בעולם התהו (ששם האורות מרובים כו' ¹⁰⁷⁹ ), והיתה

155

עולה עד רזא דא"ס (כידוע שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס ¹⁰⁸⁰ ), הנה עי"ז היתה נעשית המשכת אוא"ס להתחבר עם העולם, שיהי' הקב"ה ממלא את העולם.

אמנם

כל זה הוא דוקא כאשר באתי לגני, שאז שייך ענין האכילה, אכלתי יערי גו', אבל באתרי' לאו אורחי' למיכל ¹⁰⁸¹ , והיינו, שזהו למעלה גם מענין התהו, דהגם שהאורות שבתהו הם מרובים, ולא רק בכמות אלא גם באיכות, מ"מ, שייך שם ענין האכילה, משא"כ באתרי', הרי זה למעלה לגמרי מענין האכילה. וכמו למטה, שהצורך בענין האכילה הוא רק כדי לחבר את הנשמה אל הגוף, שאינו בערך כלל אל הנפש, אבל כדי שיתאחדו כחות הנפש עם עצם הנפש, אין צורך בענין האכילה.

ומבאר

במאמר ¹⁰⁸² , שזהו החילוק בין איהו וחיוהי חד לאיהו וגרמוהי חד ¹⁰⁸³ , והיינו, שענין האכילה שייך רק בבחי' איהו וגרמוהי, כי, גרמוהי הם בחי' הכלים, בחי' גוף, ולכן כדי שתהי' התחברות אוא"ס עם בחי' גרמוהי, יש צורך בענין האכילה, משא"כ בבחי' איהו וחיוהי חד, אין צורך בענין האכילה.

ו) ויש

להוסיף, שענין זה קשור ובא בהמשך להמבואר במאמר שלפנ"ז ¹⁰⁸⁴ , שאוא"ס מאיר בכתר ובחכמה בקירוב מקום ובבינה בריחוק מקום ¹⁰⁸⁵ , והרי זהו גם החילוק שבין חיוהי לגרמוהי, כידוע ¹⁰⁸⁶ שהכלים דחכמה נקראים חיוהי, דכיון שבספירת החכמה מאיר אוא"ס בקירוב מקום, לכן הכלים הם במיעוט, ובספירת הבינה ששם מאיר אוא"ס בריחוק מקום, מתחיל עיקר ענין הכלים ¹⁰⁸⁷ , גרמוהי [ואין זה סותר להמבואר בכ"מ שחכמה ובינה הם תרין רעין דלא מתפרשין ¹⁰⁸⁸ , שמזה מובן שגם בבינה מאיר אוא"ס בקירוב מקום כמו בחכמה, כי, ענין זה הוא רק כפי שבינה כלולה בהמילוי ו"ד שביו"ד דחכמה, ושם היא בבחי'

156

קירוב מקום, אבל כשנמשכת באות ה', ששם היא בחי' ישסו"ת שנקראים או"א תתאין, אזי נעשית בבחי' ריחוק מקום ¹⁰⁸⁹ ].

והענין

בזה, כמשנת"ל שהענין דקירוב מקום אינו במקום גשמי, אלא במעלה ומדרגה, ולכן, מה שאוא"ס מאיר יותר נקרא קירוב מקום. ויובן מענין התלבשות השכל במחשבה, שהוא בבחי' קירוב, והיינו, שאע"פ שענין השכל הוא למעלה מאותיות המחשבה, ועאכו"כ כמו שהוא בכח המשכיל, ועאכו"כ כמו שהוא בכח ההיולי העצמי, ה"ה באין ערוך לגמרי לאותיות המחשבה, מ"מ, התלבשות השכל באותיות המחשבה שמגלים את השכל היא באופן של קירוב. וכן הוא גם למעלה, שבכתר ובחכמה מאיר אוא"ס בקירוב מקום.

אך

עדיין צריך להבין, איך שייך לומר שאוא"ס מאיר בכתר וחכמה בבחי' קירוב מקום, הרי עצמות אוא"ס הוא למעלה לגמרי מבחי' ע"ס, וכמאמר לאו מכל אינון מדות איהו כלל ¹⁰⁹⁰ . ויש להוסיף בזה, שבשלמא בנוגע לחכמה, הנה כיון שענינה הוא ביטול, לכן אפ"ל שם קירוב מקום, אבל בנוגע לכתר, הרי אע"פ שאוכם הוא קדם עילת העילות ¹⁰⁹¹ , מ"מ, אין זה ענינו. וכמו"כ צריך להבין, איך אפשר להיות חיבור עצם הנפש עם הכחות, הלא מבואר בכ"מ ¹⁰⁹² הריחוק הגדול שבין כחות הנפש לעצם הנפש, שלאו מכל אינון מדות איהו כלל, שאינה בערך כלל לכחות הגלויים. ואף שישנו ענין הרצון ששולט על כל הכחות, מ"מ, אין זה מכריח שיהי' בקירוב מקום להעצם. אך הענין הוא ¹⁰⁹³ , לפי שכל ענין הרצון הוא רק הטיית ומרוצת הנפש, ואינו מציאות לעצמו, ולכן ה"ה בקירוב מקום לעצם הנפש, ועל ידו נעשה חיבור הנפש עם הכחות.

ז) והנה

על בחי' הכתר והחכמה נאמר שבאתרי' לאו אורחי' למיכל, דעם היות שגם הם אינם בערך לאוא"ס, מ"מ, כיון שאוא"ס מאיר בהם בקירוב מקום, לכן אין שם צורך בענין האכילה. והיינו, שענין האכילה מתחיל בבינה, ששם הו"ע הכלים, שהם בדביקות בלתי ניכרת, משא"כ בבחי' האור אין צורך בענין האכילה, והיינו לפי שהאור הוא בדביקות ניכרת, שלכן הוא בקירוב מקום כו'. וכידוע המשל על זה ¹⁰⁹⁴ מבעל

157

שכל גדול שמשפיל את עצמו לאדם שאינו בר שכל גדול כ"כ, ועי"ז נעשית שייכות ביניהם, ועד שלמרות שהי' יכול לדבר עמו בקיצור נמרץ, מ"מ הוא מדבר עמו באריכות כו', שעי"ז עומד בקירוב מקום אליו.

וזהו

גם מה שעוה"ב (עולם התחי') אין בו לא אכילה ולא שתי', כי לעת"ל יהי' ריבוי אורות, ועד שכל מקום יהי' בבחי' קירוב מקום, ולכן יהי' אז כמו שהוא באתרי', דלאו אורחי' למיכל, וכמו שהוא בקישור עצם הנפש עם הכחות, שאין צורך בענין האכילה (כנ"ל ס"ה), ובאופן כזה יהי' לעת"ל גם בנוגע לגוף הגשמי, שיהי' ניזון מאלקות, ולא יצטרך לאכילה. וענין זה יהי' באופן שלא יהי' צער מהעדר האכילה, ולא כפי שהי' אצל משה בהיותו בהר שהצטער מהעדר האכילה (כנ"ל ס"ד), והיינו לפי שהי' ילוד אשה, לכן לא הי' הגוף שלו יכול לקבל את עוצם הגילוי כו', משא"כ לעת"ל שיתבררו הגופים, כמ"ש ועצמותיך יחליץ, אזי הגוף יהי' ניזון מזיו השכינה, ולא יצטער כלל על העדר האכילה, ואדרבה, ענין זה יהי' מתוך עונג רב ¹⁰⁹⁵ .

ח) ויש

לומר שזהו גם החילוק בין סוכות לשמע"צ. דהנה, בסוכות נאמר31 כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, ובסוכה צ"ל ענין האכילה, כמו בכל חג שיש חיוב באכו"ש ¹⁰⁹⁶ (ולא כמו לעת"ל, שהעוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי'). ועוד זאת, שבחג הסוכות הי' ריבוי בענין הקרבנות (לחמי לאישי), שהקריבו שבעים פרים, משא"כ בשמע"צ הקריבו פר אחד, וכמארז"ל ¹⁰⁹⁷ משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך (בוא ונגלגל אני ואתה ¹⁰⁹⁸ ), סעודה קטנה דייקא, היינו, שאי אפשר שתהי' קטנה ממנה (כי אם אפשר שתהי' קטנה ממנה, הרי אינה קטנה), נקודה בלבד, שבערך הסעודה גדולה דשבעים פרים שבחג הסוכות הרי זה נחשב להעדר האכילה, בדוגמת לעת"ל שאין שם לא אכילה ולא שתי', אלא שלעת"ל לא יהי' ענין האכילה כלל, אבל בשמע"צ עכשיו, שעדיין לא הגענו להגילויים דלעתיד, צ"ל סעודה קטנה עכ"פ, ולכן מקריבים פר אחד.

158

ט) והנה

בתורה ישנם ג"כ ב' ענינים הנ"ל, שהרי ישנו ענין הלחם והמזון (אכילה) שבתורה, אך יש גם בחי' התורה כפי שהיא מיוחדת עם קוב"ה בבחי' קירוב מקום (ששם אין צורך בענין האכילה, כנ"ל שבאתרי' לאו אורחי' למיכל), ובחי' זו נקראת בשם כתר תורה, כי ¹⁰⁹⁹ , כל הכתרים משתלשלים זמ"ז ¹¹⁰⁰ , עד לעיגול הגדול שלפני הקו, שלכן הכתר הוא בקירוב מקום, ולא כמו הקו שהוא בריחוק מקום ¹¹⁰¹ , כמובן מזה שיש בו מעלה ומטה, והיינו, שהאור שאין בו התחלקות דמעלה ומטה הוא בקירוב מקום, אבל הקו שיש בו מעלה ומטה, שנוגע רק בקצהו העליון ולא בקצהו התחתון ¹¹⁰² , ה"ז לפי שהוא נוגע באופן דריחוק מקום (וכמשל בעל שכל גדול שמדבר עם מי שאינו בעל שכל גדול כ"כ בקיצור נמרץ כו'75), ורק ענין הכתר הוא בקירוב מקום, מפני ששרשו מאוא"ס שלפני הצמצום, והיינו בעיגול הגדול שרק נגע בו הצמצום (ולא כמו הקו שהצמצום פעל עליו, ולכן הוא בריחוק מקום).

י) ועפ"ז

יובן ענין שמחת תורה, שנוהגין למעבד ישראל עמה חדוה כו' ומעטרן לס"ת בכתר דילי', ששמחה זו אינה קשורה עם ענין האכילה, אפילו לא באופן של סעודה קטנה בלבד, פר אחד, אלא זוהי שמחה הקשורה עם המשכת בחי' כתר תורה. וזהו גם הדיוק נוהגין למעבד כו', כמבואר בדרושי חסידות ¹¹⁰³ בנוגע למנהג דהקפות שזהו"ע שלמעלה מתושב"כ ותושבע"פ כו', שזהו מה שממשיכים (לא ע"י הקריאה בתורה, אלא) דוקא עי"ז שמרקדים עם הס"ת (מעוטפת במפה) בשמחה גדולה, כמנהג ישראל בכ"מ. אמנם, תכלית הכוונה היא שגם המקיפים יומשכו ויפעלו עד לענינים פנימיים, ולכן, הנה לאחרי הריקודים כו' ישנו גם הקריאה בתורה, והיינו, שהמקיפים שנמשכים ע"י הריקודים באים בפנימיות ע"י הקריאה בתורה בברכה, מלשון המבריך את הגפן ¹¹⁰⁴ , שזהו"ע ההמשכה ¹¹⁰⁵ , ועד שהמשכה זו היא בכל חלקי העולם, שהרי הספר תורה כתובה בדיו על הקלף, שיש בזה כל הסוגים דדומם צומח חי, וכן גם סוג המדבר, שזהו האדם הקורא בתורה. ומשמח"ת ממשיכים ענין זה על כל השנה כולה, והיינו, שהמשכת בחי' כתר תורה

159

תהי' באופן גלוי גם בהבנה והשגה בלימוד התורה, וכיון שהלימוד מביא לידי מעשה ¹¹⁰⁶ , הרי זה נמשך גם בקיום המצוות בהידור, ועד לבכל דרכיך דעהו ¹¹⁰⁷ , שזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה ¹¹⁰⁸ . ועי"ז זוכים לשנת אורה, שנת ברכה ושנת הצלחה, עד לשנת גאולה, בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ואולך אתכם קוממיות ¹¹⁰⁹ , בקרוב ממש.

______ l ______