סעיף ז (א)

הערות

1. 394. סעיף ז (א) מקור דין זה הוא בדברי הרשב"א (תוה"א ותוה"ק בית ד שער ב, דף כג ע"ב), והביא ראי' לדבריו ממתני' דתרומות (פ"ד מ"י) ותוספתא שם (פ"ו הי"א). ונחלק עליו הרא"ה (בבדק הבית שם), וכתב שלא נאמרו קולות אלו אלא באיסורים דרבנן או באיסורי תורה ושיעורים דרבנן, ודוקא ביבש ביבש או בלח בלח ויש בכל קדרה ס' כנגד האיסור, אבל בלח בלח ואין ס' בכל קדרה נגד האיסור, דכה"ג באינו מינו ראוי ליתן טעם, אין שתי הקדרות מצטרפות להתיר אפילו איסור דרבנן. ובמשמרת הבית חזר הרשב"א והשיב עליו לקיים דבריו. ובדעת הרשב"א כתב הב"ח (ס"ד, ד"ה היו כאן (הב')) שאין לחלק בדינים אלו בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, אלא בכל גוונא מצטרפות שתי הקדרות לבטל האיסור [אלא שלקמן (ס"ה, ד"ה אבל אם) כתב דהיינו דוקא למאן דלא ס"ל חנ"נ בשאר איסורים, אבל לדידן דקיי"ל חנ"נ בשאר איסורים אין מועיל צירוף]. וכן דעת הכו"פ (פלתי סק"ז). והט"ז (סק"ז וסק"י) נחלק על הב"ח, וכתב שאף הרשב"א לא התיר אלא באיסור דרבנן או באיסור דאורייתא ושיעור דרבנן (היינו כשיש בכל קדרה כדי לבטלו מן התורה). וכ"כ בדעת הרשב"א הפר"ח (סקי"ט) והפרי תואר (סק"ח). והש"ך (סקט"ז) כתב בדעת הרשב"א, שאם יש בא' מהקדרות כדי לבטל האיסור אינן מצטרפות לבטלו, כיון שהקדרה שיש בה כדי לבטל לא נכנסה בספק כלל, ונפק"מ לאיסור דאורייתא דליכא למימר שאני אומר (משא"כ באיסור דרבנן איכא למימר שאני אומר שנפל לתוך זו שיש בה כדי לבטלו, כדלעיל סעיף ה). ומשמע מדבריו דאם אין בשום א' מהן כדי לבטל מצטרפות (לדעת הרשב"א) אף באיסור דאורייתא, כדעת הב"ח ודלא כהט"ז.
2. 395. והקשו הפמ"ג (שפ"ד סקט"ז) והדגול מרבבה (לש"ך שם) ממ"ש הש"ך גופי' לעיל (סי' צב סק"ח וסי' קה סק"ל) דהרשב"א לא מיירי אלא במין במינו, אבל במין בשאינו מינו לא אמרינן דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל. וכתבו לתרץ, דמ"ש הש"ך דהרשב"א לא מיירי במין בשאינו מינו, לאו משום דמין בשאינו מינו הוי דאורייתא, אלא משום דאיכא למיקם אטעמא, אבל היכא דליכא למיקם אטעמא מצטרפות הקדרות לבטל אף באיסור דאורייתא (כגון מין במינו ואין בכל קדרה רוב כנגדו). וכעין זה כתב בדעתו החוו"ד (ביאורים סק"ז). ולמעשה פסק הש"ך (סק"כ) שאין לסמוך על דעת הרשב"א אלא בהפסד מרובה, אבל בלא"ה כתב דיש לחוש לדעת הרא"ה. ומשמע שבמקום שמותר אף לדעת הרא"ה (דהיינו באיסור דרבנן או איסור דאורייתא ושיעור דרבנן, ודוקא ביבש ביבש או בלח בלח ויש בכל קדרה ס' כנגדו) לא בעינן הפ"מ. וכ"כ הפר"ח (שם) ועוד אחרונים (הובאו בכה"ח סקמ"ז). וביד יהודה (פיה"א סקכ"ב ופיה"ק סקל"ב) החמיר שלא לסמוך על דעת הרשב"א אפילו בהפסד מרובה, מלבד בתערובת לח בלח צונן בלא בישול, שיש להתיר בהפ"מ ע"י שיערבם תחלה. וכתב רבנו (שו"ת סי' יח, לענין יבש ביבש שנתערב ונתבשל בשתי קדרות): מ"ש המנחת יעקב שם דגם עכשיו מתבטל כדין יבש ביבש אף שזה בקדרה בפני עצמה כו', זה אינו לפמ"ש הט"ז ופר"ח סס"י קי"א דאין מצטרפין ב' קדרות אלא בדאיכא רובא בכל קדרה בפני עצמה (...) ובעיקרא דדינא היא מחלוקת התוספות והרמב"ן (...) ואף הרשב"א במשמרת הבית גבי ב' קדרות, דס"ל דמצטרפים אפילו בדליכא רובא, יש לומר דס"ל כרמב"ן, כי הביא דבריו בחידושיו פ"ו דגיטין ולא נחלק עליו. ושאני קדרות שחתיכות האיסור שוות ודומה ממש לשל היתר ואין הפרש כלל ביניהם, הלכך מצטרפות לבטלה אף שהן בב' מקומות (...) ולפי זה מ"ש הש"ך סי' ק"ט סק"ח (גבי מין בשאינו מינו ביבש שנתערב היכי משכחת לה) ונראה לי דמשכחת לה נמי כגון שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שאחד מהם אסור ואינו יודע איזה מהם כו', צע"ג, דיש לומר שאף הרשב"א מודה בזה דלא מקרי תערובת כלל אף שאין האיסור ניכר כמו שנתבאר (...) וכל שכן לפי דעת הש"ך שהסכים לדעת הטור סי' ק"י (...) וכן בסוף סי' קי"א דעתו להחמיר בשל תורה בשתי קדרות דלא כרשב"א (...) וכיון שהאחרונים בסוף סי' קי"א הסכימו להחמיר כהרא"ה, אין להקל קולא שהמציא הש"ך מדעתו בסימן ק"ט ס"ק ח' ולא ביבש בלח. וצריך עיון. ויש ללמוד מדברי רבנו אלו כמה פרטים בענין זה:
3. 396. א. דעת רבנו בדעת הרשב"א היא כהבנת הב"ח, שצירוף ב' קדרות מועיל אף באיסור דאורייתא. ב. דעת רבנו להלכה כדעת הט"ז והפר"ח, דלא מצרפינן ב' קדרות אלא בדאיכא רובא בכל קדרה בפ"ע דמדאורייתא מותר בלא צירוף (שהרי הביא דבריהם כדי לדחות דברי המנח"י), אבל לא מטעמייהו (שהרי הט"ז והפר"ח ס"ל כן בדעת הרשב"א גופי', ורבנו ס"ל כהב"ח שהרשב"א התיר אף בדאורייתא). ג. דעת רבנו להלכה כדעת האחרונים שיש להחמיר כהרא"ה (שאף בדרבנן לא מצרפינן ב' קדרות אלא ביבש ביבש או בלח בלח ויש בכל קדרה ס' כנגדו). ובזה מסתבר שכוונתו רק להחמיר במקום שאין הפ"מ, שהרי כן היא דעת האחרונים (הש"ך והפר"ח). [ובביאורים ס' שאלות ותשובות הרב הקשה למה הביא רבנו לדחות דברי המנח"י רק מהט"ז והפר"ח ולא מהש"ך. ואין זו קושיא, שהרי הש"ך לא כתב כלל דבעינן רובא בכל קדרה בפ"ע, ואדרבה בהפ"מ דעתו להקל כהרשב"א דשרי אפילו בדליכא רובא (כנ"ל). ואולי יש לתרץ עפ"ז גם מה שהקשה בביאורים שם, דצ"ב מה שהקשה רבנו על המנח"י מדין נפל איסור לא' מב' קדרות, שהרי המנח"י עצמו כתב לחלק ביניהם (דהתם לא נעשה האיסור מכח התערובת אלא מכח ספק, משא"כ בנתערב ואח"כ נתבשל בב' קדרות נעשה האיסור מכח התערובת). ולפי הנ"ל י"ל בדעת רבנו, דס"ל שסברת המנח"י לא מהני אלא לדעת הש"ך שצירוף ב' קדרות מהני גם בדאורייתא, אלא שבדליכא הפ"מ יש להחמיר כהרא"ה, ולזה כתב המנח"י דהיכא דנעשה האיסור מכח התערובת אין להחמיר. אבל לדעת הט"ז והפר"ח שבדאורייתא לא מהני צירוף ב' קדרות כלל ואפילו בהפ"מ, ס"ל לרבנו שאין מקום לחילוק המנח"י, כי בדאורייתא אין נפ"מ באיזה אופן נעשה האיסור. ומה שהביא רבנו בהמשך דבריו מדברי הש"ך כאן שדעתו להחמיר בשל תורה דלא כהרשב"א (שכוונתו בזה למה שהחמיר הש"ך כהרא"ה בדליכא הפ"מ), לא כדי לדחות דברי המנח"י הביאו (שהרי לזה מהני תירוץ המנח"י הנ"ל), אלא כדי לדחות את קולת הש"ך בסי' קט (בתערובת ב' או ג' מינים ונודע שא' מהם אסור). ובזה יובן ג"כ מ"ש רבנו בסוף דבריו שכיון שהאחרונים החמירו להחמיר כהרא"ה אין להקל קולת הש"ך בסי' קט ולא ביבש בלח, ולא הזכיר קולת המנח"י, כי נגד המנח"י אין ראי' מחומרת האחרונים כנ"ל].
4. 397. (ב) הש"ך (סקי"ט) הביא מדברי הרשב"א (תוה"א בית ד שער ב, דף כג ע"א), שכתב שבשתי קדרות של שני בני אדם אין תולין להקל אפילו באיסור דרבנן, ואפילו באו לישאל בזה אחר זה, מאחר שע"כ צריך אתה לאסור אחת מהן, ומאי חזית דאסרת להאי טפי מהאי. והקשה עליו מהא דמצינו בפסחים (י ע"א) ובכתובות (כז ע"א) גבי שני שבילין שאם נשאלו בזה אחר זה טהורים. ובמסקנת דבריו כתב שאף בשתי קדרות תולין להקל באיסור דרבנן אם באו לישאל בזה אחר זה (כדעת הרמב"ן המובא ברשב"א ודלא כהרשב"א), וכ"כ הש"ך לעיל (סקי"ג). וכן נראה דעת הט"ז (סק"ו), וכן הסכימו עוד אחרונים (פר"ח סקי"ח, פרי תואר סק"ט, פמ"ג שפ"ד סק"ד וסקי"ט). ודעת הכו"פ (פלתי סק"ח) והחוו"ד (חידושים סק"ט וביאורים סק"ט) והיד יהודה (פיה"א סקי"ב וסקכ"א ופיה"ק סקי"ב וסק"ל) ועוד אחרונים (הובאו בכה"ח סקל"ב) כהרשב"א, שאין תולין להקל בשתי קדרות של שני בני אדם אפילו באיסור דרבנן ואפילו באו לישאל בזה אחר זה.
5. 398. ובנקוה"כ (מבן הש"ך) כתב לתרץ קושיית הש"ך על הרשב"א, דהא דתולין להקל בשני שבילין (וכן בהא דכתובות שם, דמדמי לי' בגמרא לשני שבילין) היינו לפי שהנשאל אינו שואל אלא על עצמו ואין שאלתו נוגעת לחברו כלל, משא"כ באיסור שנפל לא' משתי קדרות, שאם לא נפל לקדרה זו בהכרח לומר שנפל לחברתה, ומאי חזית דאסרת להאי טפי מהאי. וכעין זה כתבו הפלתי והחוו"ד בביאורים שם (וראה מ"ש בחוו"ד שם לתרץ הא דמדמי בפסחים שם שני בתים בדוקין לשני שבילין). וכתב רבנו (יו"ד סי' קצ סקפ"ו, לענין אשה שהשאילה חלוקה לבעלת כתם ומצאה בו כתם, שאינן תולות זו בזו): ולא דמי לשתי נשים שנתעסקו בצפור אחת דלעיל סעיף כ"ה דאפילו כששתיהן באות לישאל בזה אחר זה שתיהן טהורות, וכל שכן כשאחת באה לישאל ואחת אינה באה כלל, דהתם אינה צריכה לתלות כתמה בחברתה אלא בדם צפור, וחברתה תהי' טמאה ממילא. אבל הכא שצריכה לתלות כתמה בחברתה, ומאי חזית לתלות בהך טפי מבהך. כן דעת הרשב"א, ואזיל לשיטתו דגבי ב' קדרות דלעיל סי' קי"א. (ולהחולקים שם, וכן דעת הטור ושו"ע באורח חיים סי' תל"ט גבי ב' בתים בדוקים, צריך לומר דשאני בתים וקדרות שאין בהם דעת לישאל, אלא שהבעלים דחדא מינייהו באים לשאול, הלכך תלינן באידך דאינו בא לישאל. אבל הנשים שיש בהן דעת לישאל, אף שלא באה אלא אחת מהן, אין לה לתלות כתמה בחברתה, דמאי חזית לקלקל הך טפי מהך, וכשאתה תולה בה אתה מקלקלה. מה שאין כן בבתים וקדרות אין לחוש לקלקולם אלא כשנשאלים עליהם בעליהם, אבל כשאין שואל ואין דורש לא איכפת לן, שלא ניתנה התורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים, והלכך כשהבעלים דחדא מינייהו באים לישאל תלינן להו באידך שאין הבעלים באים לשאול). הרי שכתב רבנו בדעת הרשב"א ממש כסברת הנקוה"כ, דמ"ש הרשב"א שאין תולין להקל בשתי קדרות של בני אדם היינו לפי שצריך לתלות האיסור בחברו ואמרינן מאי חזית דאסרת להאי טפי מהאי, אבל כשאינו צריך לתלות האיסור בחברו (כמו בשני שבילין ובשתי נשים שנתעסקו בציפור אחת) מודה הרשב"א דתלינן להקל אם באו לישאל בזה אחר זה. ובדעת המתירים חידש רבנו שלא התירו אלא כשהספק הוא בדברים שאין בהם דעת לישאל (כגון בתים וקדרות), שאין לחוש לקלקולם אלא כשנשאלים עליהם בעליהם, אבל כשהספק הוא בבני אדם שיש בהן דעת לישאל אין אחד יכול לתלות בחברו ולקלקל את חברו, דמאי חזית לתלות בהאי טפי מבהאי. ונמצא שלדעת רבנו לא נחלקו האוסרים והמתירים אלא בדברים שאין בהם דעת לישאל וצריך לתלות האיסור בחברו, שלדעת הרשב"א והפוסקים כמותו אין תולין להקל דמאי חזית דאסרת להאי טפי מהאי, ולדעת הש"ך ודעימי' בכה"ג תולין להקל, שאין לנו לחוש לקלקולם של דברים שאין שואל עליהם. ובזה אין לנו דבר ברור בדעת רבנו אי ס"ל כהאוסרים או כהמתירים.