אוצר החסידים פסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתר סימן קיסעיף ז (א)

סעיף ז (א)

דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו (...) שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג ( רמ"א: בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים בשוגג ), או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם, הותרו כל האחרים.

והט"ז והש"ך כתבו שאם נאכל לישראל אפילו בשוגג לא הותרו האחרים, דגזרינן שוגג אטו מזיד. ³⁶⁷

ועוד הביא הש"ך דעת הרמב"ם, שבדבר שאין נפילתו ניכרת הצריך שיפלו שנים דוקא.

ובדעת רבנו:

א. דעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שאם נאכל אחד מהם לישראל בשוגג הותרו כל האחרים (ודלא כהט"ז והש"ך). ³⁶⁸

ב. נראה דעת רבנו שאין לחוש לדעת המצריכים שיפלו שנים, אלא סגי בנפילת אחד מתוך התערובת.

(ב)

ודוקא כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד דממה נפשך איכא חדא דהיתרא, אבל לאוכלם אחת אחת אסור.

וכתב החוו"ד בשם המג"א שאפילו שתים שתים אסור לבשלן ולאכלן יחד, דהשתא אין כאן ודאי היתר, שהרי אם יש כאן איסור נאסר ההיתר ע"י בישולו עם האיסור. והחוו"ד עצמו נחלק עליו וכתב שמותר לאכלן שתים שתים אפילו ע"י בישול. ³⁶⁹

וכתב הש"ך שאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע, כדי שיהי' שיעור ההיתר הודאי שבאכילתו כשיעור חשש האיסור. והכו"פ כתב שאינו צריך לאכול אלא שלש שלש. ³⁷⁰

ובדעת רבנו:

א. יש מקום לומר שדעת רבנו כדעת החוו"ד, שמותר לאכול שתי חתיכות יחד אפילו ע"י בישול (ודלא כמשמעות המג"א). ³⁷¹

ב. דעת רבנו כדעת הש"ך, שלעולם צריך שיהי' באכילתו היתר ברור כשיעור חשש האיסור שבה (ודלא כהכו"פ). ³⁷²

ג. דין זה הוא אפילו בדברים שא"א לאוכלם אלא ע"י ביטול חשיבותם תחלה (ודלא כהחולקים).

(ג)

רמ"א: ואפילו לאכלן שתים שתים אסור לאדם אחד לאכול את כולם. ואפילו שני בני אדם אין לאכלם כולם בבת אחת.

וכן כתב הב"י בדעת הטור.

והש"ך נחלק על הב"י והרמ"א, וכתב שמותר לאדם אחד לאכול את כולם בזה אחר זה, ולשני בני אדם מותר לאוכלם אפילו בבת אחת. ³⁷³

וכן נראה דעת רבנו (ודלא כהרמ"א).

סעיף ח (א)

דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים, ונפל מהתערובות הזאת אחד לשנים אחרים, ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים, הרי אלו האחרים מותרים, שהרי האחד של תערובות הראשונה בטל ברוב. ואם נפל אחד מהתערובת הראשונה לאלף כולם אסורים, ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן, שאם יפול מן התערובות השני' למקום אחר אינו אוסר.

וברמ"א: ומכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן. ודוקא שהאיסור שנתערב הוא ודאי איסור, אבל ספק איסור שנתערב ונפל מאותה תערובת למקום אחר, התערובת השנית שרי. ³⁷⁴

והש"ך והפר"ח נחלקו על המחבר והרמ"א, וכתבו שאף אם לא נתערב אלא בב' תערובות מותרת התערובת השנית כשאינו אוכלה כאחת (עכ"פ בהפ"מ).

ודעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שאין להתיר אלא בג' תערובות (ודלא כהש"ך והפר"ח).

(ב)

ברמ"א: יש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא. וטוב להחמיר אם לא לצורך, מאחר שיש לו היתר בלאו הכי.

והט"ז כתב לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, שבאיסור דאורייתא אין להתיר דשיל"מ משום ס"ס, ובאיסור דרבנן מותר, ומשמע דעתו שמותר אפילו שלא לצורך. ³⁷⁵

והש"ך אינו מחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, אלא דעתו נוטה לחלק בין ס"ס שבגופו לס"ס הבא ע"י שנתערב האיסור בב' תערובות, שבס"ס שבגופו מותר אפילו שלא לצורך, ובס"ס שע"י תערובות אין להתיר אלא בהפסד מרובה.

ועוד כתב הש"ך דהוא הדין לספק מוכן ביו"ט שני, שמותר כדין ס"ס שבגופו, וכן דעת המחבר. אבל דעת המג"א שספק מוכן ביו"ט שני אסור, שלענין זה יו"ט שני לא מיקרי ספק, ואין כאן ס"ס. ³⁷⁶

ובדעת רבנו:

א. ס"ס שבגופו מותר בדשיל"מ (עכ"פ באיסור דרבנן) אם הוא לצורך (כדעת הרמ"א, ודלא כהש"ך ומשמעות הט"ז שמותר אפילו שלא לצורך).

ב. ס"ס שע"י תערובות אסור בדשיל"מ (אם לא בהפ"מ), כדעת הש"ך (ודלא כהט"ז ומשמעות הרמ"א). ³⁷⁷

ג. ספק מוכן ביו"ט שני אסור, דמחמרינן דיו"ט שני לא מיקרי ספק (כדעת המג"א, ודלא כהמחבר והש"ך).

הערות

367. סעיף ז (א) א. הט"ז (סק"ח) והש"ך (סק"מ) נחלקו על המחבר והרמ"א, וכתבו שאם נאכל אחד מהתערובות לישראל, אפילו בשוגג, לא הותרה התערובת, דגזרינן שוגג אטו מזיד. וכן דעת הכו"פ (כרתי סקכ"ו) והיד יהודה (פיה"א סקל"ח ופיה"ק סקנ"ג) ועוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת (סקקנ"ה). ודעת הפר"ח (סקל"א) והמג"א (או"ח סי' תמז סוף סק"ד) והמנחת כהן (ס' התערובות ח"ג פ"ז) והחוו"ד (חידושים סקכ"ה וביאורים סק"ט) כדעת המחבר והרמ"א, שאם נאכל בשוגג הותרו כל האחרים. וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת (שם) ובכה"ח (סקצ"ט), וכ"ה הכרעת כה"ח (שם). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף יד): חמץ בפסח שנתערב יבש ביבש כגון חתיכת חמץ באלף חתיכות מצה, ונאבדה אחת מהחתיכות מן העולם לגמרי כגון שנאכלה בשוגג או שנשרפה, הרי כל התערובת מותר אפילו באכילה, שאנו תולין לומר אותה החתיכה של חמץ היא שנאבדה מן העולם, כיון שמה שחמץ בפסח אינו מתבטל ברוב אינו אלא מדברי סופרים וספק דבריהם להקל, ועל דרך שנתבאר ביו"ד סי' ק"י, ע"ש הטעם עם כל פרטי דין זה. ונמצא דעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שאף אם נאכל א' מהתערובות בשוגג הותרו כל האחרים (כהמג"א והפר"ח, ודלא כהט"ז והש"ך).
368. ב. הש"ך (סקמ"א) והפר"ח (סקל"ב) הביאו דעת הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ז ה"י) והרא"ה (בדק הבית בית ד שער ב, דף כו ע"ב) שבדבר שלא מינכרא נפילתו צריך שיפלו שנים דוקא, אבל נפל אחד בלבד לא הותרה התערובת. וכתב הפמ"ג שבמידי דרבנן אין להחמיר בהפ"מ [וצ"ע אם כוונתו שאף בהפ"מ אין להתיר אלא באיסור דרבנן שנתערב, או שאף באיסור דאורייתא שנתערב יש להתיר כיון שלאחר שנתערב אינו אלא דרבנן], ועכ"פ נמצא דעתו שבמקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר כדעת הרמב"ם והרא"ה. וכן הכריע בכה"ח (סקק"א), שבמקום שאין הפסד יש לחוש לדעת המחמירים. ומדברי רבנו (דלעיל אות א), שלא חילק אם חתיכות הן חמץ הן גדולות דמינכרא נפילתן או קטנות דלא מינכרא נפילתן, משמע שדעתו שאין לחוש לדעת הרמב"ם והרא"ה, אלא גם בתערובת חתיכות קטנות סגי בנפילת חתיכה אחת להתיר את כל התערובת באכילה. וכן משמע ממ"ש רבנו לקמן (סי' תנג סעיף יב, גבי חטה שנתבקעה ונתערבה בכרי של חטים): אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק , יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח , והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכול , לפי שיש כאן ב' ספיקות להקל , שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי , וא ם תמצי לומר שאותה [ חטה ] עדיין היא מעורבת בכרי , מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת ואין באכילה זו שום איסור כלל , ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל ולומר שאין באכילה זו איסור כלל , והקילו חכמים בספק ספיקא כזה לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש . הרי שאף בחטה אחת, שבודאי לא מינכרא נפילתה, התיר רבנו את כל הכרי ע"י השלכת חטה אחת לאיבוד (ומה שהצריך הפסד מרובה, לכאורה היינו דוקא כדי לעשות כן לכתחילה קודם הפסח, אבל אם נפלה מאלי' הותר כל הכרי אפילו בלא הפסד, כדבריו לעיל אות א).
369. (ב) א. המג"א (או"ח סי' תסז סק"ד) הביא מהמרדכי (פסחים סי' תקסט בהג"ה) בשם ראבי"ה (סי' תיב), שחטים שנתבקעו ונתערבו בכרי קודם הפסח, אם אכלו מהן קודם הפסח מותר לאכלן בפסח, דתלינן שהמבוקעות הן שנאכלו, כדקיי"ל בנפל א' מהן לים. ואף שלא התירו אלא לאכלן שתים שתים, מ"מ מותר, כי אין לך מצה שלא יהי' בה יותר משיעור האיסור, והו"ל כאוכל שתים יחד. וכתב שם המג"א (בשם הב"ח שם), שלא התיר ראבי"ה אלא משום דס"ל שאין אפי' אוסרת אלא כדי נטילה, אבל לדידן דאסרינן כל המצה (כמ"ש הרמ"א בסי' תסא סעיף ה) אסור לאכול מצות שנעשו מחטים אלו בפסח, שהרי כל המצה נאסרה מחמת משהו חמץ שבה, ואין כאן חדא דהתירא. וכתב החוו"ד (חידושים סקכ"ח וביאורים סקי"ג) דמדברי המג"א נראה שבתערובת חתיכות אסור לאכול שתים מהן יחד ע"י בישול, דאין כאן ודאי חדא דהתירא, שהרי אם אחת מהן אסורה נאסרה גם חברתה ע"י שנתבשלה עמה. והחוו"ד עצמו נחלק עליו וכתב דיש להתיר אפילו ע"י בישול. וכן הכריע בכה"ח (סקקי"ז). [ובכה"ח שם הביא מס' זבחי צדק לדחות ראיית החוו"ד מהמג"א, שלא אסר המג"א אלא לפי שנתערב הכל ביחד, ולא משום חשש האיסור שבכל אכילה לחוד. ואין דבריו נראין, דאי משום שנתערב הכל ביחד הי' אסור אפילו לדעת ראבי"ה שאינו אוסר אלא כדי נטילה, שהרי בנתערב הכל ביחד אין כאן ס"ס כלל. ועכצ"ל (וכמפורש בב"ח) דהשתא קיימינן אליבא דמאן דס"ל דקמח בקמח חשיב יבש ביבש שאינו נבלל ומתערב יפה, ושפיר איכא למימר שלא נתערבו החטים המבוקעות בכל המצות אפילו לא נאכלו עדיין].
370. ובהגהות רעק"א (למג"א שם) כתב להתיר בהך דחטים משום דאין כאן אלא משהו חמץ, ובאיסור משהו לא אמרינן חנ"נ, ושפיר איכא חדא דהתירא. ומשמע שבמקום שיש לחוש לחנ"נ (כמו בתערובת חתיכות, שאין בחתיכה אחת כדי לבטל חברתה) אף הוא מודה לדעת המג"א דלא חשיב חדא דהתירא, ואסור לאכול שתים מהחתיכות יחד ע"י בישול. וכתב רבנו (או"ח סי' תנג סעיף יב): ואפילו חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה ואח"כ נתייבשה ונפלה לתוך כרי גדול של חטים , אם אינו רוצה לטחנם קודם הפסח אסור להשהותם , כדין יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ב . כיצד יעשה , אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק , יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה או ישליכנה לאיבוד קודם הפסח , והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכול , לפי שיש כאן ב' ספיקות להקל , שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי , ואת"ל שאותה [ חטה ] עדיין היא מעורבת בכרי , מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת ואין באכילה זו שום איסור כלל , ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל ולומר שאין באכילה זו איסור כלל . והקילו חכמים בספק ספיקא כזה , לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבש (ואף על פי שבספק ספיקא כזה בשאר איסורים שאינם מתבטלים ברוב מדברי סופרים , כגון חתיכת בשר טריפה והיא חתיכה גדולה וחשובה הראוי ' להתכבד בה לפני האורחים שנתערבה בהרבה חתיכות בשר כשרה ונאבדה אחת מהחתיכות , שאף שמותר לו לאכול השאר בזה אחר זה משום שיש בכל חתיכה שאוכל בו ב' ספיקות להקל , מכל מקום אסור לו לאכול חתיכה חתיכה לבדה , אלא צריך שיאכל שתים ביחד בבת אחת , דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת , כדי שבבליעה זו יהי ' בה בודאי היתר ברור , שאחת משתיהן היא בודאי היתר ברור שהרי לא נתערבה אלא חתיכה אחת של איסור , אבל כשאינו בולע אלא מחתיכה אחת בלבד יש לחוש שמא בליעה ואכילה זו היא כולה מהאיסור בלבד ואין בה מההיתר , ולא רצו חכמים לסמוך על ב' ספיקות להקל בזה כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"י , אף על פי כן כאן אין צריך לאכול ב' חתיכות מצה ביחד , לפי שאף בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר , שהרי לא נתערב בכרי אלא חטה אחת מחומצת . לפיכך אם נתערבו בכרי כל כך חטים מחומצות עד שבחתיכת מצה שהוא בולע אין בה פי שנים כנגד החטים המחומצות כדי שיהי ' בחתיכה זו היתר ברור כל כך כמו החשש איסור (מטעם שנתבאר ביו"ד שם) , אין לו לכרי זה תקנה אפילו להשהותו עד לאחר הפסח אלא על דרך שנתבאר בסי' תמ"ב . ובמ"מ (לפי המתוקן בהוצאת תשס"ג) מצויין למרדכי, ב"ח ומג"א הנ"ל.
371. ולכאורה משמע שסמך רבנו למעשה על היתר הראבי"ה, ולא חשש לדברי המג"א שמשהו חמץ המעורב במצה אוסר את כל המצה ושוב אין כאן חדא להתירא. ויתרה מזו משמע דעתו שאפילו במקום חנ"נ מותר (ודלא כרעק"א שחילק בין איסור משהו דלא אמרינן בי' חנ"נ להיכא דאמרינן חנ"נ), שהרי לא הצריך אלא שיהי' בחתיכת המצה פי שנים כנגד חטים המחומצות, ולא שיהי' בה כדי לבטלן עד שלא יהי' החמץ אלא משהו. ועפ"ז משמע שדעת רבנו כדעת החוו"ד, שבתערובת חתיכות שנפל א' מהן לים מותר לאכול ב' חתיכות יחד אפילו ע"י בישול, ולא אמרינן שאין כאן חדא דהתירא (ודלא כדיוק החוו"ד בדעת המג"א). אבל לכאורה אין זה הכרח גמור, דאכתי יש מקום לומר (בדוחק עכ"פ) שלא התיר רבנו אלא בנדו"ד, שהקמח מתערב ונבלל יפה וחשיב לח בלח (כנ"ל סי' קט סעיף א (ב)), ואיכא למימר דחשיב לח בלח גם לענין הא דקיי"ל דלא אמרינן חנ"נ בלח בלח במקום שיש צדדים להקל (עיין לעיל (ח"א) סי' צב סעיף ד (א)), אבל בחתיכות שנתבשלו יחד לא. [ולכאורה צ"ע בדברי רבנו, דכיון דאנן סבירא לן דקמח בקמח חשיב לח בלח לפי שנתערב ונבלל יפה (כנ"ל), הרי לכאורה הי' לנו להתיר אפילו אם אין בחתיכת המצה פי שנים כנגד הטים המחומצות שנפלו לכרי, שהרי בשעת הטחינה נבללו החטים המחומצות בכל החטים שנטחנו עמהם, וא"כ א"א שיהיו כל החטים המחומצות במצה זו (ולא הי' לנו להצריך אלא שבכל טחינה שטוחן יחד יהיו חטים פי שנים כנגד החטים המחומצות, וממילא יהי' בכל מצה ומצה הנעשית מטחינה זו פי שנים כנגד החמץ שבה, אפילו אם היו כל החטים המחומצות בטחינה זו). והנראה לומר בדעת רבנו, שאף שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה, וא"כ בודאי יש בכל מצה ומצה פי שנים כנגד חשש החמץ המעורב בה (אם היו בטחינה זו חטים כשרות פי שנים כנגד החטים המחומצות), מ"מ משום הא לחוד ליכא למימר מיגו דרובא דהתירא מיעוטא נמי דהתירא, לפי שאין היתר הרוב והיתר המיעוט דומין זה לזה (שהרי היתר הרוב הוא משום שנבלל בשעת טחינה, והיתר המיעוט הוא משום דאמרינן שגם קודם טחינה לא הי' בחטים אלו איסור), ואין היתר הרוב מסייע להמיעוט. ודמי למ"ש הש"ך (סקמ"ז) שבנתערבו שתים ואוכל שלש שלש אין כאן מיגו, לפי שאין היתר האחד מסייע להשנים.
372. ולכן הצריך רבנו שיהי' בחתיכת המצה שבולע פי שנים כנגד החטים המחומצות, דהשתא יש כאן ודאי רובא דהתירא אפילו בלאו טעמא דנבלל, ושפיר איכא למימר מגו (ומשום דנבלל לא גרע, שהרי ע"י הבלילה לא נתרבה שיעור חשש האיסור)]. ב. הש"ך (סקמ"ז) הביא מפרש"י (זבחים עד ע"א ד"ה והא), דהא דשרינן לאכול שתים שתים דוקא היינו משום דאמרינן מיגו דחברי' לאו דאיסורא איהו נמי לאו דאיסורא. ולפי זה כתב שאם נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ארבע, ואם נתערבו שלש צריך לאכול שש שש, כדי שלעולם יהי' שם שיעור היתר ודאי כשיעור חשש האיסור, דאל"כ ליכא למימר מיגו, דאדרבה איכא למימר שהמיעוט הוא היתר ואיסורא ברובא איתא. והפר"ח (סקל"ו) כתב שלדעת הרא"ש (פג"ה סי' לז), שכתב שטעם דין זה הוא משום דממ"נ איכא בההיא אכילה חדא דהתירא, לא בעינן אלא שיהי' באכילה זו חתיכה אחת שהיא ודאי היתר, ולכן אם נתערבו שתים מותר לאוכלן שלש שלש [והיינו דמשמע לי' להפר"ח שטעם הרא"ש אינו כטעם רש"י הנ"ל שהוא משום מיגו, אלא כעין הטעם שהובא ברש"י כת"י (נדפס על גליון הגמרא זבחים עז ע"ב), שניתנה הקרבה זו להקריב משום ההוא דהיתר]. ולמעשה פסק הפר"ח להחמיר כדעת הש"ך, וכן הסכימו הכנה"ג (הגב"י סקנ"ג) והחוו"ד (חידושים סקכ"ח) ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח (סקקט"ז), וכן הכריע בכה"ח שם. אמנם הכו"פ (כרתי סקכ"ט) כתב שאם נתערבו שתים מותר לאכול שלש שלש, שאין צריך אלא שיהי' ודאי היתר בתוך אכילתו. וכן הסכים היד יהודה (פיה"א סקמ"ה ופיה"ק סק"ס) וכן נוטה דעת המנח"י (כלל מג סקט"ו). [ובסולת למנחה (הובא בלבושי שרד כאן) הוסיף המנח"י שכן דעת המג"א (או"ח סי' תרעג סק"י), שכתב שב' נרות חנוכה שאסורין בהנאה שנתערבו באלף ידליק ג' מהם יחד. ודבריו צ"ע, דהתם לא משום מיגו התירו, אלא טעמא אחרינא הוא, דכיון שיש כאן אור של היתר הרי אינו נהנה מהאיסור, כדמוכח מהמג"א שם (סקי"א) שהביא ראי' מהדלקת השמש כדי להשתמש לאור הנרות. ותדע, שהרי התירו להשתמש בכל הנרות ולא הצריכו שיפול א' מהם לים]. ומדברי רבנו (דלעיל אות א), שהצריך שיהי' בחתיכת המצה שאוכל פי שנים כנגד החטים המחומצות כדי שיהי' בחתיכה זו היתר ברור כ"כ כמו החשש איסור (וציין ליו"ד כאן, וכנראה כוונתו לש"ך דידן), נמצא שדעת רבנו כדעת הש"ך, דלא סגי שיהי' באכילתו קצת ודאי היתר, אלא צריך שיהי' בה פי שנים מחשש האיסור, כדי שיהי' בה היתר ברור לפחות כשיעור חשש האיסור שבה (ודלא כהכו"פ ודעימי'). [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב לדייק מלשון רבנו "כדי שבבליעה זו יהי' בה בודאי היתר ברור" כטעם הרא"ש, ודלא כטעם רש"י שהוא משום מיגו. ונעלם ממנו שמהמשך דברי רבנו, שהצריך שיהי' בהיתר כשיעור האיסור ובטעם הדבר ציין ליו"ד כאן, מוכח להדיא כטעם רש"י שהוא יסוד דברי הש"ך, כנ"ל]. ג. כתב היד יהודה (פיה"א סקל"ז ופיה"ק סק"ס, והובא בדרכ"ת סקקס"ח), שבתערובת דברים החשובים שא"א לאוכלם אלא ע"י ביטול חשיבותם תחלה, וכמו חתיכה הראוי' להתכבד שא"א לאוכלה אלא ע"י שחותכה תחלה, אין צריך לאוכלן שתים שתים, דכיון שחתכן בהיתר נתבטלו ברוב כדין תערובת יבש ביבש בדברים שאינם חשובים. אמנם רבנו כתב להדיא (בדבריו שהובאו לעיל אות א) שאף בתערובת חתיכות הראויות להתכבד צריך לאוכלן שתים שתים אף שחותכן תחלה (דהיינו שיאכל מעט מחתיכה זו ומעט מחתיכה זו יחד), ודלא כהיד יהודה. ונראה בטעם הדבר, דכיון שלא התירו לאוכלן אלא שתים שתים, אם יחתוך חתיכה אחת ע"מ לאוכלה לבדה ללא צירוף הו"ל מבטל איסור לכתחילה, שאסור לעשות כן, ואם עשה אסור באכילה להמבטל.
373. (ג) הטור (כאן) כתב שאסור לאדם אחד לאכול את כל התערובת. והקשה עליו הב"י, שהרי בתוס' (זבחים עד ע"א ד"ה פירש) וברא"ש (פג"ה סי' לז) לא מצינו אלא שאסור לאוכלם כאחד, ומשמע דבזה אחר זה שרי לאכול את כולם. ותירץ, שהטור מפרש דברי התוס' והרא"ש בשני בני אדם, שאף שני בני אדם אסורים לאוכלם בבת אחת, אבל אדם אחד אסור לו לאכול את כולם אפילו בזה אחר זה. והרמ"א כאן פסק כדבריו. והש"ך (סקמ"ט, ובנקוה"כ לט"ז סק"ט) נחלק על הב"י והרמ"א, וכתב שמדברי התוס' והרא"ש משמע שמותר לאדם אחד לאכול את כולם בזה אחר זה, ולשני בני אדם מותר לאוכלם אפילו בבת אחת. ובדעת הטור כתב לפרש כמ"ש הפרישה (סקכ"ד), שגרס בדברי הטור "או שאכלם כולם אדם אחד יחד". וכן דעת עוד אחרונים (פר"ח סקל"ז, ביאור הגר"א סקכ"ח, יד יהודה פיה"א סקמ"ו ופיה"ק סקס"א, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקקע"ו ובכה"ח סקק"כ). ודעת הט"ז (סק"ט) שלאדם אחד אסור לאוכלם אפילו בזה אחר זה, אבל לשני בני אדם מותר לאוכלם אפילו בבת אחת (אלא שלמעשה כתב שאין בידו להקל בזה נגד דעת בעלי השו"ע). ודעת המנחת כהן (ס' התערובות ח"ג פ"ז) והחוו"ד (חידושים סק"ל וסקל"א וביאורים סקי"ד וסקט"ו) כדעת המחבר והרמ"א, לאסור לאדם אחד אפילו בזה אחר זה, ובבת אחת אפילו לשני בני אדם. הרי לנו ג' דעות למעשה בדין אכילת כל התערובת: (א) דעת הב"י והרמ"א שאסור לאדם אחד לאוכלה אפילו בזה אחר זה, ובבת אחת אסור אפילו לשני בני אדם, (ב) דעת הט"ז (להלכה) שאסור לאדם אחד לאוכלה אפילו בזה אחר זה, אבל לשני בני אדם מותר בכל גוונא, (ג) דעת הש"ך ודעימי' שאסור לאדם אחד לאוכלה בבת אחת דוקא, ולשני בני אדם מותר בכל גוונא. וכתב רבנו (או"ח סי' תנג סעיף יב): חתיכת בשר טריפה והיא חתיכה גדולה וחשובה הראוי' להתכבד בה לפני האורחים, שנתערבה בהרבה חתיכות בשר כשרה, ונאבדה אחת מהחתיכות (...) מותר לו לאכול השאר בזה אחר זה, משום שיש בכל חתיכה שאוכל בו ב' ספקות להקל . הרי שכתב רבנו להדיא שמותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, ובלבד שלא יאכלם בבת אחת אלא בזה אחר זה (כדעת הש"ך, ודלא כהב"י והרמ"א), ומסתבר שכן ס"ל לרבנו גם בדעת הטור (כפירוש הש"ך והפרישה, ודלא כפירוש הב"י). ועפ"ז נראה שגם לענין אכילת שני בני אדם בבת אחת דעתו להתיר (כדעת הש"ך), שהרי אין לנו יסוד לאסור בזה מלבד פירוש הב"י בדעת הטור.
374. סעיף ח (א) הש"ך (סק"נ) האריך לחלוק על המחבר והרמ"א, וכתב שהעיקר להתיר אף בב' תערובות אם אינו אוכל את כל התערובת הב' כאחת (ובג' תערובות כתב לקמן סקנ"ג שמותר לאכול את התערובת הג' אפילו כולה כאחת). אלא שלמעשה לא התיר אלא במקום הפ"מ וכה"ג. וכן הכריעו הפמ"ג (שפ"ד סקנ"ה) והחוו"ד (חידושים סקל"ב). וכן דעת הפר"ח (סקל"ח) והמנחת כהן (ס' התערובות ח"ג פ"ח) להתיר אף בב' תערובות, ואפילו הפסד מרובה לא מצינו שהצריכו. וכן דעת היד יהודה (פיה"ק סקס"ו). ודעת המג"א (או"ח סי' תסז סוף סק"ד) והמנח"י (כלל מג סק"כ) והפרי תואר (סקי"ז) כדעת המחבר והרמ"א שאין להתיר אלא בג' תערובות, וכן הכריע בכה"ח (סקקכ"ד). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף טו, לענין חתיכת חמץ שנתערבה באלף חתיכות מצה): ואפילו לא נאבדה שום חתיכה מהן, אלא שנתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, ומתערובת זו השני' נתערב מיעוטן ברוב חתיכות אחרות של מצה, הרי התערובת זו השלישית מותרת באכילה בתוך הפסח, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"י, ע"ש כל פרטי דין זה . ונמצא דעת רבנו מפורשת כדעת המחבר והרמ"א (וכדעת המג"א), שאין להתיר אלא בג' תערובות, ודלא כהש"ך והפר"ח.
375. (ב) א-ב. הט"ז (סקי"א) הניח דברי רמ"א בצ"ע, וכתב שאין כאן מחלוקת, שאף המתירים (ר"ן ביצה יג ע"א ברי"ף ד"ה גמ' אין) לא התירו אלא באיסור דרבנן, ואף האוסרים (או"ה כלל כה דין ד) לא אסרו אלא באיסור דאורייתא, ולכן יש לאסור באיסור דאורייתא ולהתיר באיסור דרבנן (ומשמע אפילו בס"ס הבא ע"י תערובות, וכ"כ להדיא לעיל סי' קב סק"ד). ועפ"ז משמע דעתו שבדרבנן מותר אפילו שלא לצורך, שהרי לא החמיר הרמ"א אלא משום דעת האו"ה האוסר, ולהט"ז לא אסר האו"ה אלא בדאורייתא. ונחלק עליו הש"ך (בנקוה"כ), וכתב שלדעת המתירים מותר אף בדאורייתא, ולדעת האוסרים אסור אף בדרבנן. והש"ך (סקנ"ו) תמה על מ"ש הרמ"א שיש לחוש לדעת המחמירים שלא במקום צורך, מהא דסתם כדברי המחבר (או"ח סי' תצז סעיף ד) להתיר לגמרי ספק מוכן ביו"ט שני משום ס"ס אף שהוא דשיל"מ. וכתב לתרץ בכמה אופנים, והעיקר הוא לחלק בין ס"ס שבגופו לס"ס הבא ע"י תערובות, שאף האוסרים לא אסרו אלא בס"ס הבא ע"י תערובות (ובזה כתב הרמ"א להחמיר כדעתם שלא במקום צורך), אבל בס"ס שבגופו מותר לכו"ע (אפילו שלא במקום צורך). ולמעשה נוטה דעת הש"ך (סקנ"ח) לאסור בס"ס הבא ע"י תערובות אפילו במקום צורך (מלבד במקום הפ"מ).
376. ונמצא שהן לדעת הט"ז והן לדעת הש"ך, במקום המותר (דהיינו להט"ז באיסור דרבנן, ולהש"ך בס"ס שבגופו) מותר אפילו שלא לצורך. ודעת המג"א (סי' תצז סק"ד) והמנח"י (כלל מג סק"א וכלל עד סק"א) משמע כדעת הש"ך, שאין להתיר ס"ס הבא ע"י תערובות בדשיל"מ (מלבד בהפ"מ). אבל לענין ס"ס שבגופו כתב המנח"י (כלל עד שם) שאין להתיר אלא במקום צורך (כדעת הרמ"א, ודלא כהש"ך שהתיר אף שלא לצורך), ובדעת המג"א אין הכרע. ודעת הפר"ח (סקמ"ג) והכו"פ (פלתי סקכ"ז) להתיר לגמרי בכל ס"ס בדשיל"מ, בין בדאורייתא ובין בדרבנן, בין בס"ס בגופו ובין בס"ס הבא ע"י תערובות. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בכה"ח סקקל"ב ובאו"ח סי' תקיג סק"ז). והיד יהודה (פיה"א סקנ"ה ופיה"ק סקע"א) כתב שבס"ס בגופו יש להתיר בדאורייתא לצורך (כמשמעות הרמ"א) ובדרבנן אפילו שלא לצורך (כהט"ז והש"ך), אבל בס"ס שע"י תערובות אין להתיר אלא בהפ"מ (כהש"ך). הרי לנו ז' דעות למעשה בדין ס"ס בדשיל"מ: (א) דעת הט"ז שבדאורייתא אסור לגמרי ובדרבנן מותר לגמרי, (ב) דעת המנח"י שבס"ס שבגופו מותר לצורך ובס"ס שע"י תערובות בעינן הפ"מ, (ג) דעת היד יהודה שבס"ס שבגופו מותר בדאורייתא לצורך ובדרבנן אפילו שלא לצורך, ובס"ס שע"י תערובות בעינן הפ"מ, (ד) דעת הש"ך שבס"ס שבגופו מותר אפילו שלא לצורך ובס"ס שע"י תערובות בעינן הפ"מ, (ה) משמעות הרמ"א שבכל אופן מותר לצורך, (ו) דעת הש"ך בדעת הרמ"א שבס"ס שבגופו מותר אפילו שלא לצורך ובס"ס שע"י תערובות מותר לצורך, (ז) דעת הפר"ח והכו"פ שמותר לגמרי.
377. וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג סעיף ד, גבי ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באחרות שאסורות משום דשיל"מ): ב מה דברים אמורים ביו"ט ראשון , אבל בי ו " ט שני של גליות יש להתיר התערובת שנתערב בו ספק ביצה שנולדה בי ו "ט אם הוא צריך לביצים הללו לשמחת י ו "ט, כיון שאף קודם שנתערבה היו כאן שתי ספיקות, ספק י ו "ט ספק חול, ספק נולדה בי ו "ט ספק נולדה בחול. ובקו"א (סק"ב, על מ"ש בפנים להתיר ביו"ט שני): אף שאין זה מפורש בהדיא באחרונים, מ כל מקום מסתברא להקל בזה, שהרי אנן קיי"ל דס פק ספיקא מותר אף בד בר שיש לו מתירין אם הוא לצורך, כמ ו שכתב רמ"א בי ו "ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה , ע יין שם בש"ך סקנ"ו, ומשמע שם אפי לו אין שם הפ סד מרובה, ע יין שם בש"ך סקנ"ח (...) ועוד, דהרי הב"ח והט"ז בי ו "ד סי' ק"ב מקילין אף בי ו "ט א' בב' תערובות. ואף שהש"ך ומ נחת יעקב חולקין עליהם, מ כל מקום (...) די לנו להחמיר בי ו "ט א' אפילו בב' תערובות כדעת הש"ך ומ נחת יעקב , אבל בי ו "ט ב' יש להקל אפילו בתערובת אחת כהסכמת הב"ח וט"ז וש"ך ומ נחת יעקב . ונמצא דעת רבנו לגמרי כדעת המנח"י, שהרי בס"ס שבגופו כתב דקיי"ל כהרמ"א שמותר לצורך (דלא כהש"ך דלא בעינן צורך), ובס"ס שע"י תערובות כתב להחמיר כהש"ך (וכיון שהש"ך והמנח"י לא החמירו אלא כשאין הפ"מ, מסתבר שאף דעת רבנו להקל בהפ"מ). אלא שכל זה הוא באיסור דרבנן (דבהכי מיירי), ואין בדברי רבנו הכרע מה דעתו באיסור דאורייתא. והנה לקמן (סי' תקטו סעיף ג, גבי נכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט ממין שישנו במחובר או שהוא מחוסר צידה) כתב רבנו: אם הוא בענין שיש להסתפק שמא נלקט וניצוד מאתמול, וגם יש להסתפק שמא ליקט וצד לצרכו או לצורך נכרי אחר ואח"כ נמלך והביאן לישראל, כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל הרי אלו מותרים באכילה במוצאי יו"ט מיד, ואין צריך להמתין בכדי שיעשו . וכן לקמן שם (סעיף טז, גבי נכרי שהביא לישראל ביו"ט שני דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה): אם יש להסתפק שמא בתחלת כניסת יו"ט הי' הנכרי כבר בתוך תחום העיר, יש להקל ביו"ט שני של גליות אף למי שהובא בשבילו, כיון שיש כאן ב' ספיקות, שהרי יו"ט שני עיקר תקנתו מחמת הספק . ולכאורה צ"ע מה שבשני מקומות אלו התיר רבנו לגמרי ס"ס שבגופו בדשיל"מ, ולא הזכיר דהיינו לצורך דוקא. ואולי י"ל שבדין הא' כיון שאינו אלא לענין המתנת כדי שיעשו לא חמיר כולי האי, ובדין הב' כיון דמיירי ביו"ט אמרינן סתם יו"ט לצורך הוא (כמ"ש הש"ך סקנ"ו בתירוץ הב' לדברי הרמ"א). ג. ענין זה נתבאר לעיל סי' קב סעיף א (ב) אות א.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.