סעיף א (א)

הערות

1. 343. סעיף א (א) כתב הש"ך (סק"ו), דמ"ש המחבר חד בתרי בטיל היינו ברוב, ואפילו היתה כל אחת מחתיכות ההיתר קטנה מהאיסור בטילה חתיכת האיסור, וא"צ שיהי' בהיתר כשנים באיסור. וכן הסכימו רוב האחרונים (מנחת כהן ס' התערובות ח"ב פ"א, פר"ח סק"ד, פרי תואר סק"ב, כרתי סק"ד ופלתי סק"ב, חוו"ד חידושים סק"ג, יד יהודה פיה"א סק"ד ופיה"ק סק"ו, ושאר אחרונים שהובאו בפת"ש סק"א, דרכ"ת סקכ"ב, שד"ח כללים אות ח סקע"ט, וכה"ח סק"ט). [ומ"ש בדרכ"ת (שם) שהכו"פ לא התיר אלא באיסור דרבנן צ"ע, דהכו"פ לא כתב אלא דכיון דמדאורייתא בטל ברוב לכו"ע אין כאן אלא איסור דרבנן אף לדעת האוסרים, ולפיכך התיר בכל האיסורין]. ודעת המנח"י (כלל לט סק"א וכלל נ סק"ו) דמדרבנן לא סגי ברוב גרידא, אלא בעינן שיהי' בהיתר כשנים באיסור. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בפת"ש, דרכ"ת, שד"ח וכה"ח שם). והפמ"ג (שפ"ד סק"ו) כתב דלדינא צ"ע, ובשער התערובות (ח"א ספ"א) כתב דהמיקל בזה כהפר"ח אין לגעור בו. וכן הכריע בכה"ח (שם ובסקי"ב), וכתב דאפשר דה"ה בהפ"מ או בשעת הדחק. וכתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף יד): חמץ שנתערב מין במינו יבש ביבש שאין נבללים זה בתוך זה, כגון שנפלו חטים שנפלו עליהם מים (...) ונתערבו בחטים יבשים כשרים הרבה מהם, מותר להשהותם עד לאחר הפסח לפי דברי האומרים שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש מותר לבשל כל התערובות בקדירה אחת ולאכלם ביחד בבת אחת, לפי שהאיסור שנתבטל ברוב נתהפך להיות היתר גמור אף מד"ס, כמ"ש ביו"ד סי' ק"ט. ולקמן (סי' תנג סעיף יא): דגן שנתחמץ ואין חימוצו ניכר כגון שנפלו עליו מים ונתבקע ואח"כ נתייבש ואין בקועו ניכר, ונתערב בדגן כשר הרבה ממנו, הרי נתבטל בתוכו ברוב, וכיוצא בזה בשאר איסורין נעשה הכל היתר גמור ואין כאן איסור כלל. ועוד לקמן (סי' תסז סעיף ז): דגן שנטבע בנהר (...) אם נתנגב ונתיבש ונתערב בדגן אחר הרבה ממנו, אפילו נתערב בתוך הפסח, יש מתירין התערובת אפילו באכילה, שהרי בכל איסורי תורה יבש שנתערב בטל ברוב, אלא שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו, ולא החמירו אלא בחמץ ודאי אבל לא בספק חמץ . ונמצא ברור מדברי רבנו דלא בעינן לדין ביטול ברוב אלא שיהי' בהיתר הרבה מהאיסור, וא"צ שיהי' בו כשנים באיסור, כדעת הש"ך ודעימי' (ודלא כהמנח"י).
2. 344. (ב) הש"ך (סק"ג) הביא מהב"ח (ריש הסימן) ועוד פוסקים, דקמח בקמח כיון דנבלל מיקרי לח בלח, ודלא כדמשמע בתוס' פ' הערל (פב ע"א ד"ה ר' יהודה) דלא הוי כלח בלח אלא כשהוא רותח. וכן דעת הט"ז (או"ח סי' תנג סק"ב). וכן הסכימו רוב האחרונים (מנחת כהן ספר התערובות ח"ב פ"א, מג"א או"ח סי' תל סק"א וסי' תנג סק"ו, מנח"י כלל לט סק"ג ובח"י או"ח סי' תל סק"א וסי' תנג סקי"ג, פר"ח סק"ג, חוו"ד חידושים סק"א וביאורים סק"א, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סק"ח ובכה"ח סק"ג, וכן הכרעת כה"ח שם). אמנם ברעק"א (לש"ך כאן) הביא שבדברי הרמב"ם (הל' תרומות פי"ג ה"ד) מבואר להדיא דקמח בקמח הוי יבש ביבש. ובדג"מ (למג"א סי' תל שם) כתב שכן משמע דעת רש"ל (יש"ש פג"ה סמ"ו ובאו"ש סי' לט אות ו), הובא לקמן בש"ך (סק"י). ובפמ"ג (או"ח סי' תנג מש"ז סק"ב) כתב שכן משמע דעת הלבוש. וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם. ובאו"ח (סי' תמז סעיף ט) כתב הפר"ח דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דעת הרמב"ם דמיקרי יבש ביבש (אף שביו"ד לא הביא קולא זו, כנ"ל). ודעת הפמ"ג (שפ"ד סק"ג ובשער התערובות ח"ג פ"ג, ובאו"ח שם) נראה דלא אמרינן דמיקרי לח בלח אלא לחומרא (ואפילו במקום הפסד), אבל לקולא (דנימא שאינו חוזר וניעור בפסח כדין לח בלח, ולא כיבש ביבש שחוזר וניעור) לא. וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם.
3. 345. [אמנם, מ"ש בפמ"ג שער התערובות שם דע"כ במקום הפסד קיימינן, דאל"כ בלא"ה אסור, שהרי אינו ראוי לאכלו כך אלא בבישול, ואז נעשה לח בלח ולא שרי אלא במקום הפסד (כמ"ש הרמ"א לקמן סעיף ב), לכאורה צ"ע, דהא טובא נפק"מ דאי חשבינן לי' יבש ביבש מותר להוסיף עליו עד ס' ולבשלו, כמ"ש המחבר שם]. ודעת הכו"פ (כרתי סק"ג ופלתי סק"א) והפרי תואר (סק"א) לאידך גיסא, דכיון דבדרבנן קיימינן אזלינן לקולא וחשבינן לי' יבש ביבש (אלא שבפלתי שם כתב דהיינו במקום הפסד דוקא, אף שבכרתי לא הזכיר הפסד). וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם. ומשמע דה"ה היכא דיבש ביבש חמור מלח בלח, דחשבינן לי' לח בלח לקולא מה"ט. והט"ז (סי' תנג סק"ב) כתב בדעת המחבר, דס"ל דקמח בקמח לא מיקרי לח בלח אלא כשנטחנו יחד, שע"י הטחינה מתערבין יפה יפה, אבל בתערובת גרידא בלא טחינה חשיב יבש ביבש (אלא שסיים דאנן לא קיי"ל הכי אלא חשיב לח בלח בכל אופן). וביד יהודה (פיה"א סק"א ד"ה מיהו) כתב דלא חשיב לח בלח אלא כשעירבן יפה יפה בידים, אבל קמח שנפל לתוך קמח ולא עירבן בידים מיקרי יבש ביבש. הרי לנו ז' דעות למעשה בדין תערובת קמח בקמח: א) דעת הש"ך ודעימי' דמיקרי לח בלח, ב) דעת הרמב"ם ודעימי' דמיקרי יבש ביבש, ג) דעת הפמ"ג להחמיר כתרווייהו, ד) דעת הכו"פ והפרי תואר להקל כתרווייהו (בדרבנן), ה) דעת הפר"ח (באו"ח) להקל בהפ"מ להחשיבו יבש ביבש, ו) דעת הט"ז בדעת המחבר דלא מיקרי לח בלח אלא כשנטחנו יחד, ז) דעת היד יהודה דלא מיקרי לח בלח אלא כשעירבן בידים. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף א): אם יש בתערובות משהו ממשות חמץ והוא מעורב בו כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שא"א להפרידן זה מזה, כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב ונבלל עם קמח של תבואה שאינה חמוצה, שהקמח הוא נימוח ונבלל בכל הקמח של היתר וא"א למעט קמח מן התערובות שלא יהי' בו משהו מן קמח של איסור, אסור למכור לנכרי כל התערובות (...) ויש אומרים דקמח שנתערב אין לו דין תערובות לח בלח (...) אלא יש לו דין תערובות יבש ביבש, אא"כ נתערב תבואה מחומצת בתבואה שאינה מחומצת וטחן את התערובות, אזי יש להקמח היוצא ממנו דין תערובות לח בלח, שע"י הטחינה מתערבין ונבללין יפה הקמח של איסור עם הקמח של היתר. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה. ובמ"מ מצויין (בדעת המקילים) לפר"ח וט"ז הנ"ל, ובמ"ש שיש לסמוך על דבריהם מצויין לפר"ח.
4. 346. הרי שהכריע רבנו כדעת הפר"ח שבמקום הפסד מרובה יש להקל דחשיב יבש ביבש (ודלא כהפמ"ג שכתב שאף במקום הפסד יש להחמיר), אלא שצירף לזה סברת הט"ז בדעת המחבר, שאין קולא זו אלא כשלא נטחנו יחד, אבל כשנטחנו יחד אין להקל כלל. ולקמן (סי' תנג סעיף ט) כתב רבנו: חטים שצמחו (...) והן חמץ גמור והרי הן מעורבין בתוך חטים כשרים, אם יש בהכשרים ס' כנגדן מותר לטחון הכל ביחד ולאפות מהם מצות אפילו בתוך הפסח כמו שנתבאר. ולפי דברי האומרים שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש כמו שנתבאר סימן תמ"ז, אסור לאפות בתוך הפסח, לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח, כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובות כמו שנתבאר בסימן תמ"ז (...) וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זו. ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קוה"פ לפי שרוב החטים יש בהם תערובות מעט מחטים שצמחו. ונמצא, שבמקום שדין יבש ביבש חמור מדין לח בלח פסק רבנו שמדינא יש להקל ולהחשיבו לח בלח, אבל כל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחילה להחשיבו יבש ביבש. וכן פסק המ"ב (סי' תנג סקט"ז ובשעה"צ סקכ"ה). ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב שדברי רבנו כאן צ"ע, שהרי מיירי כשטוחנן יחד, ומדברי רבנו בסי' תמז משמע דבכה"ג לכו"ע חשיב לח בלח. ולכאורה צ"ל דהיינו משום דבסי' תמז מיירי להקל, וס"ל דאף הרמב"ם וסיעתו לא הקלו אלא כשלא נטחנו יחד, אבל בסי' תנג דמיירי להחמיר, ס"ל בדעת הרמב"ם וסיעתו להחמיר גם כשנטחנו יחד.
5. 347. (ג) הש"ך (סק"ז) דכל אחת בפני עצמה לאו דוקא, אלא ה"ה דמותר לאכלן א' וב' או ב' וא', לאפוקי שלשתן יחד דלא. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סק"ה, פמ"ג שפ"ד סק"ז, נוב"י תנינא יו"ד סי' מז, יד יהודה פיה"א סק"ו ופיה"ק סק"ז, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סק"כ). ודעת הפרי תואר (סק"ג) שאסור לאדם אחד לאכול ב' מהן כאחת, ואדרבה דגרע טפי מאכילת שלשתן כאחת (ולהכי כתב דאפילו לדעת הרא"ש פג"ה סל"ז דמותר לאכול שלשתן יחד, מ"מ ב' מהן אסור), דאמרינן איסורא ברובא איתא ואין כאן אלא חד בחד ולא בטיל. ואף דעת המנחת כהן (שער התערובות ריש ח"ב) לאסור לאכול ב' מהן כאחת (אלא דמשמע דעתו שאין זה אלא חומרא ולא מדינא). וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בכה"ח שם. וכתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף יז, בדין חיטין שנתערבו יבש ביבש קודם הפסח, שמותר להוסיף עליהם עד ס' ולטוחנם יחד): ואם אין לו עוד חטים כשרים, ישער באומד דעתו כמה היו החטים החמוצים, ויטול כ"כ חטים מהתערובות ויבערם מביתו, דהיינו שימכרם קודם הפסח או לנכרי או אפילו לישראל אחר קודם הפסח, והשאר מותר לו להשהותם עד לאחר הפסח (...) שהרי איסור השהי' דומה לאיסור אכילה בבת א' לשאר איסורין, ובשאר איסורין אין איסור לאכול בבת א' אלא לאדם אחד, אבל שני בני אדם מותרין לאכול כל התערובות אפילו ברגע אחד, כמו שנתבאר ביו"ד שם. הרי שכתב רבנו שמותר לאדם אחד להשהות בפסח רוב התערובת (שהרי לא הצריך לבער מביתו אלא כשיעור החטים החמוצים שהם מיעוט התערובת), ולא הצריך שיהי' במה שמשהה רוב כנגד האיסור, ודמי לתערובת חד בתרי ואוכל ב' מהן כאחת (שהרי השוה רבנו דין השהי' בפסח לדין אכילה בבת א' בשאר איסורין). ונמצא שדעתו כדעת הש"ך שמותר לאכול ב' מהן כאחת (ודלא כהפרי תואר). [אלא דמ"מ יש מקום לדחות, די"ל שאף הפרי תואר לא אמר אלא בחד בתרי ממש, דכשמחלקן לא' וב' ע"כ נמצא האיסור או בהא' או בהב', ואמרינן איסורא ברובא איתא, אבל בנדו"ד שנתערבו חטים הרבה לא אמרינן איסורא ברובא איתא, אלא אדרבה אמרינן שנחלק האיסור רובו עם הרוב ומיעוטו עם המיעוט, ובכל אחד מהם יש רוב כנגדו, ולפיכך מותר לשניהם להשהותו].
6. 348. (ד) הט"ז (סק"א) כתב שהאיסור לאכול שלשתם כאחת הוא חומרא שהחמירו רבנן. וכן הסכימו עוד אחרונים (פמ"ג מש"ז סק"א ובשער התערובות ח"א פ"ג, יד יהודה פיה"א סק"ז ופיה"ק סק"ח, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקכ"ז). אמנם בהגהות יד שאול (הובא בדרכ"ת שם) כתב להוכיח מדברי הגהות ש"ד שאיסור זה הוא מדאורייתא. וכתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף טו): להאומרים שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש אסור לאכול כל התערובת ביחד בבת אחת, לפי שהאיסור שנתבטל ברוב לא נתהפך להיות היתר גמור מד"ס, ואינו מותר אלא לאכלם בזה אחר זה שכשאוכל כל א' וא' י"ל שזהו ההיתר, וכשאוכל האחרון י"ל ג"כ שזהו היתר גמור והאיסור כבר אכלו, ולכך הקילו חכמים בדבר זה לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ונעשה היתר גמור, אבל כשאוכלם בבת אחת יש באכילה זו איסור ברור למראית עין, גזרו עליו חכמים גזירה משום תערובת מין בשא"מ שיש איסור מן התורה אם אין שם ס' . ונמצא דעת רבנו מפורשת, שהאיסור לאכול כל התערובת בבת אחת הוא מדברי סופרים. ועוד חידש רבנו, שאיסור זה הוא גזרה משום מין בשאינו מינו, ולא מצאנו סברא זו בשאר פוסקים. וראה בארוכה לקמן אות (ז).
7. 349. (ה) מלשון הרמ"א משמע שאין הכרח לנהוג בחומרא זו [דכיון שכתב קודם לזה (על מ"ש המחבר שיש מי שאוסר לאכלם אדם אחד בזה אחר זה, שהיא חומרא פחותה מחומרא זו) "וכן יש לנהוג לכתחילה", והוסיף וכתב חומרא זו בלשון יש מחמירין, משמע דבנדו"ד אפילו "יש לנהוג לכתחילה" אין כאן]. אמנם הש"ך (בסי' קב סק"ח) הביא דברי הב"ח שיש לנהוג בחומרא זו (לגבי כלים שנתערבו, ומכ"ש לגבי איסור עצמו שנתערב), ואף שלענין דינא השיג עליו, כתב שלמעשה כיון דליכא פסידא יש לנהוג כדבריו. וכן הסכימו עוד אחרונים (כנה"ג הגב"י סקי"ד וסקכ"ד, א"ר או"ח סי' תמז סק"ג ובא"ז סקט"ו, יד יהודה פיה"א סק"ח ופיה"ק סק"ט, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקכ"ד). וכתב בכה"ח (שם) שבמקום שלא נודע המנהג או שמנהגם להקל יש לומר להשואל שיש מחמירים להשליך א'. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף טז, לענין חתיכה שנאסרה מחמץ משהו ונתערבה ביבש): ויש מתירין אפילו באכילה אם נתערבה בב' חתיכות אחרות יבש ביבש (...) ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק, ויסיר חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט . וכן לקמן (סעיף יז, לענין כלי שהשתמש בו בתבשיל שנאסר ממשהו): וי"א שאם נתערב א' מכלים הללו בב' כלים אחרים הרי הוא בטל ברוב (...) ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק, ויסיר כלי אחת לפי המנהג שנתבאר ביו"ד סי' ק"ט. הרי שכתב רבנו להדיא שיש לנהוג בחומרא זו, כדעת הש"ך ודעימי'.
8. 350. (ו) הש"ך (סק"ח) כתב דמשכחת לה תערובת מין בשאינו מינו יבש ביבש, כגון שיש כאן שנים או שלשה מינים ונודע שאחד מהן אסור ואינו ידוע איזה מהן. וכן הסכימו שאר אחרונים (פר"ח סי' קא סקכ"א, מנח"י כלל לט סק"ט, פמ"ג שפ"ד סק"ח ובשער התערובות ח"א פ"ב, חוו"ד חידושים סק"ד, יד יהודה פיה"ק סקי"א ובסי' ע פיה"א סקי"א ד"ה ומעתה, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקכ"ו). ובדגול מרבבה (לש"ך כאן) כתב, שלדעת הב"ח ושאר אחרונים שהובאו בש"ך (סי' קי סקי"ד וסקכ"ט) בדעת הטור שם, שתערובת חנויות (דהיינו שהיו לפנינו י' חנויות מוחזקות בכשרות, ונמצאה ריאה טריפה ולא נודע מאיזו חנות) לא מיקרי תערובת אלא קבוע, כיון שהאיסור עומד במקומו בפ"ע אלא שאינו ידוע איזהו, ה"נ בנדו"ד, דכיון שהאיסור הוא מין בפ"ע אלא שאינו ידוע איזהו אין כאן תערובת אלא קבוע ולא בטיל (וראה בארוכה לקמן סי' קי סעיף ג). וכתב רבנו (בשו"ת סי' יח, ע' 87 בהוצאת תשמ"ח, בדין ב' קדרות אם מצטרפות לבטל איסור): ובעיקרא דדינא היא מחלוקת התוספות והרמב"ן (...) ואף הרשב"א במשמרת הבית גבי ב' קדרות דס"ל דמצטרפים אפילו בדליכא רובא י"ל דס"ל כרמב"ן (...) ושאני קדרות שחתיכות האיסור שוות ודומה ממש לשל היתר ואין הפרש כלל ביניהם, הלכך מצטרפות לבטלה אף שהן בב' מקומות, משא"כ בנשים שאינן דומות זו לזו, כדתניא בפרק הרואה ובפ"ד דסנהדרין, אלא שאין האיסור ניכר, לא מהני תערובות כלל (...) והוא הדין למיני בשר חלוקים שבמקולים נפרדים או אפילו במקולין א' ונמצא ריאה אחת מהן טרפה, ולא מקרי תערובות אף שאין האיסור ניכר, דהאי לחודי' קאי כו'. והא דפליג הרשב"א על דברי הטור סי' ק"י לפ"ד האחרונים שם היינו במינים שוים רק שהם מפוזרים במקולין הרבה, ואזיל הרשב"א לשיטתו שבמשמרת הבית גבי קדרות, ודו"ק. ולפי זה מה שכתב הש"ך סי' ק"ט סק"ח (גבי מין בשאינו מינו יבש ביבש היכי משכחת לה) ונראה לי דמשכחת לה נמי כגון שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שאחד מהם אסור ואינו יודע איזה מהם כו', צע"ג, די"ל שאף הרשב"א מודה בזה דלא מקרי תערובות כלל אף שאין האיסור ניכר כמ"ש, וכ"ה בב"י סס"י ק"י בשם תשובות המיוחסות להרמב"ן בהדיא ע"ש בסוף התשובה, ונודע שהיא מהרשב"א, דלא כפר"ח סי' ק"י ששגג בזה. וכל שכן לפי דברי הש"ך שהסכים לדעת הטור סי' ק"י לפי דברי האחרונים לאסור אפילו במין אחד במקולין הרבה, וכן בסוף סי' קי"א דעתו להחמיר בשל תורה בב' קדרות דלא כרשב"א, דאף שאין האיסור ניכר כיון שאין כל ההיתר והאיסור מעורב יחד לא מקרי תערובות ולא בטיל, כל שכן כשהן מובדלין בממשן ובמראיתן אף שהן מונחין זה אצל זה האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי. ובאמת הש"ך המציא דין זה מדעתו, ולא נמצא כזה בראשונים (...) וכיון שהאחרונים בסס"י קי"א הסכימו להחמיר כהרא"ה, אין להקל קולא שהמציא הש"ך מדעתו בסימן ק"ט סק"ח (...) וצריך עיון. הרי שכתב רבנו ממש כדברי הדגול מרבבה, שדין זה תלוי בדין תערובת חנויות, וכיון דאנן מחמרינן בדין תערובת חנויות דלא מיקרי תערובת אלא קבוע כיון שהאיסור עומד בפ"ע במקומו, ה"ה בנדו"ד דכיון שהאיסור עומד בפ"ע אלא שאינו ידוע איזהו אין כאן תערובת אלא קבוע, ואינו בטל (ודלא כהש"ך). [וראה בדגול מרבבה לש"ך סי' קי שם, שהעיר שדעת האחרונים שתערובת חנויות מקרי קבוע הוא דלא כדברי התוס' בנזיר (י"ב ע"א ד"ה נזיר). וגם זה ממש כדברי רבנו, שתלה דין זה במחלוקת התוס' והרמב"ן שם].
9. 351. (ז) הש"ך (סק"י) הביא מדברי מהרא"י (בהגש"ד סי' לט) שכתב שמדברי התוס' (פסחים מד ע"א ד"ה איתיבי' ופג"ה צט ע"א ד"ה רבא) משמע שבמין בשאינו מינו בעינן ס' מדאורייתא אף ביבש ביבש, ושכ"כ מהרש"ל (באו"ש סי' לט אות ו וביש"ש פג"ה סי' מו). והש"ך עצמו כתב לדחות ראייתו מדברי התוס', ומסקנתו דמדאורייתא בטל ברוב, ולא הצריכו ס' אלא מדרבנן (מטעם שמא יבשלם ויתן טעם ואתי לידי איסור דאורייתא, כמ"ש הש"ך בסק"ט). וכן הוא להדיא דעת הרמ"א (בסימני ת"ח כלל לט סק"ד), וכן הסכימו האחרונים (ט"ז סק"ב, מנח"י כלל לט סקי"א, פר"ח סק"ח, פרי תואר סק"ד, פמ"ג מש"ז סק"ב ושפ"ד סק"י ובשער התערובות ח"א פ"ב, חוו"ד חידושים סק"ה וביאורים סק"ה). ודעת היד יהודה (פיה"א סק"ט ופיה"ק סקי"ב) שיש להחמיר כדעת הסוברים דבעינן ס' מדאורייתא. ודעת הכו"פ (כרתי סק"ח ופלתי סק"ד) כתב שאם נתערב בשיעור כזית בכא"פ אסור מדאורייתא, אבל אם נתערב ביותר מזה אינו אסור אלא מדרבנן שמא יבשלם ויתן טעם. ובזר זהב על האו"ה (כלל כו דין יא) כתב (ליישב דעת האו"ה, שכתב שם דמדאורייתא חד בתרי בטיל אף במין בשא"מ, ובכלל כג דין ח כתב שלא התירה תורה אלא מין במינו), שבנפרך לחתיכות דקות אינו בטל מדאורייתא אם יש באיסור כזית בכא"פ, דכיון שדרכן לאכלן יחד נמצא שאוכל כזית איסור בכא"פ, אבל בחתיכות גדולות שדרכן לאכלן כל אחד בפ"ע בטל מדאורייתא. ובצבי לצדיק (לש"ך כאן) כתב שבדבר שאינו ראוי לאוכלו אלא ע"י בישול בעינן ס' מדאורייתא, אבל בדבר שראוי לאכלו כמו שהוא עתה לא בעינן ס' אלא מדרבנן. והנה כתב החוו"ד (שם), דהא דסבירא לן דמבשא"מ יבש ביבש לא בעינן ס' אלא מדרבנן ומדאורייתא בטל ברוב, היינו דוקא לאכלן בזה אחר זה, אבל לאכלן כאחד אסור מדאורייתא, כיון שמרגיש טעם האיסור בפיו. וכן דעת היד יהודה (שם) בדעת הש"ך ושאר הסוברים שטעם האיסור הוא משום שמא יבשלם ויתן טעם (דס"ל דאין לחלק בין בישול לאכילת כל התערובת יחד שלא ע"י בישול). אמנם בדעת הב"ח (סי' קב) והאו"ה (כלל כג שם) כתב היד יהודה שאף לאכלן או לבשלם יחד מותר מדאורייתא, דכיון שכבר הותר אינו חוזר לאיסורו (והא דמדרבנן בעינן ס' הוא משום גזירה אטו לח בלח ולא משום שמא יבשלם). וכן מצינו בדעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקכ"ז) שנחלקו על החוו"ד וכתבו שאף לאכלן יחד מותר מדאורייתא.
10. 352. הרי לנו ו' דעות בדין מין בשאינו מינו יבש ביבש בדליכא ס': א) דעת רש"ל והיד יהודה שיש להחמיר דאסור מדאורייתא, ב) דעת הכו"פ דבכזית בכא"פ אסור מדאורייתא, ג) דעת הזר זהב דבכזית בכא"פ ונפרך לחתיכות דקות אסור מדאורייתא, ד) דעת הצבי לצדיק דבדבר שאינו ראוי לאוכלו אלא ע"י בישול אסור מדאורייתא, ה) דעת החוו"ד והיד יהודה בדעת הש"ך שאסור מדאורייתא לאכלם יחד, ו) דעת היד יהודה בדעת הב"ח והאו"ה שמותר מדאורייתא אף לאכלם יחד. וכתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף טו): להאומרים שכל איסור שנתערב ברוב היתר יבש ביבש אסור לאכול כל התערובת בבת א', לפי שהאיסור שנתבטל ברוב לא נתהפך להיות היתר גמור מד"ס, ואינו מותר אלא לאכלם בזה אחר זה, שכשאוכל כל א' וא' י"ל שזהו ההיתר, וכשאוכל האחרון י"ל ג"כ שזהו היתר גמור והאיסור כבר אכלו, ולכך הקילו חכמים בדבר זה לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ונעשה היתר גמור, אבל כשאוכלם בבת אחת יש באכילה זו איסור ברור למראית עין, גזרו עליו חכמים גזירה משום תערובת מין בשא"מ שיש איסור מן התורה אם אין שם ס' . ומשמע מדברי רבנו שבתערובת מין בשאינו מינו יש איסור מן התורה אף ביבש ביבש (אף שבדוחק י"ל שכוונת רבנו שבתערובת מין בשא"מ אפשר לבוא לידי איסור מן התורה ע"י בישול). ולכאורה הי' נראה לומר דכוונת רבנו לסברת החוו"ד, שאף בתערובת מין בשאינו מינו אסור לאכלם יחד מן התורה (דלא מסתבר לומר דפליג רבנו על הרמ"א וכל האחרונים וס"ל דאסור לגמרי מדאורייתא). אלא דקשה לומר כן מכמה טעמים: א) מלשון רבנו "ולכך הקילו חכמים בדבר זה" משמע שאין מקום לחלק בין אכילת התערובת יחד לאכילתה בזה אחר זה אלא בדרבנן (דהיינו במין במינו), אבל בדאורייתא אין חילוק, והיכא דאסור לאכלם כאחד אסור אף לאכלם בזה אחר זה. ב) אי ס"ל לרבנו כהחוו"ד, למה הוצרך לומר דהא דאסרו (במין במינו) דוקא לאכלם כאחד ולא לאכלם בזה אחר זה הוא משום שכשאוכלם בב"א יש באכילה זו איסור ברור למראית עין, דהול"ל דהא דאסרו לאכלם כאחד הוא משום דכנגדו במין בשא"מ אסור מדאורייתא, משא"כ לאכלם בזה אחר זה מותר מדאורייתא אף במין בשא"מ. ולכאורה עכצ"ל שדעת רבנו היא שיטה חדשה, וס"ל שבתערובת מין בשאינו מינו בדליכא ס' אסור מדאורייתא לאדם אחד לאכול את כל התערובת בין בבת אחת בין בזה אחר זה (דבדאורייתא אין לחלק ביניהם, כנ"ל), ולא הותר אלא להאכילה לשני בני אדם.