סעיף ז

הערות

1. 341. סעיף ז הש"ך (סקכ"ז) הביא בשם ראשונים (ארחות חיים הל' יין נסך סי' לא, תוס' ע"ז יב ע"ב ד"ה אלא בשם ר"ת, מרדכי פכ"ש סי' תקמז) שאין איסור להריח באיסורי הנאה אלא בדברים שעשויים להריח כגון ורד והדס, אבל דברים שאינם עשויים להריח מותר להריח בהם. ודעת הש"ך עצמו נוטה לאסור אף בדברים שאינם עשויים להריח, ולמעשה כתב (ע"פ התירוץ הב' בתוס' שם) שבעבודה זרה עכ"פ אין להקל. ודעת הפר"ח (סקכ"א) להתיר להריח באיסורי הנאה שאינם עשויים להריח, ורק באיסורי ע"ז כתב שראוי לחוש לדעת התוס'. ודעת המנח"י (כלל לו סקל"ט) להתיר לגמרי אפילו באיסורי עכו"ם. ודעת הפרי תואר (סק"ד) לאסור להריח בכל איסורי הנאה אף שאינם עשויים להריח. וכן דעת החוו"ד (חידושים סקכ"ב) והיד יהודה (פיה"א סקל"ב ופיה"ק סקמ"ה), וכן הכריע בכה"ח (סק"ע). וכתב רבנו (או"ח סי' תמג סעיף ג בהג"ה): אסור להריח פת חמץ של גוי משעה ששית ואילך . (ובהג"ה בפ"ע:) ועיין ביו"ד סי' ק"ח ובפר"ח שם ס"ק כ"א ובמ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ט וצ"ע . ובמ"מ מצויין לח"י (סי' תמז סק"י), שהביא מדברי הגהת או"ה (כלל לט סל"ג) שאין להריח בלחם חם בפסח ובשל עכו"ם יש להסתפק אם אסור בהנאה, וכתב ע"ז הח"י דקיי"ל דאף חמץ של עכו"ם אסור בהנאה. ולכאורה הכוונה במ"ש בהג"ה "וצ"ע" היא משום דקשיא דידי' אדידי' (שבמנח"י כתב להתיר בדברים שאינם עשויים להריח, ובח"י משמע דעתו לאסור בחמץ). ואולי כוונתו להקשות כן גם בדעת הפר"ח, שכתב (באו"ח סי' תמח סעיף א) כדברי הח"י, וכאן כתב להתיר (וכן הקשה בשד"ח אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' א סק"א). ונמצא דעת רבנו שאסור להריח בחמץ אפילו אינו עשוי להריח. ומזה שהניח בצ"ע הסתירה בדעת הח"י משמע דעתו שאין לחלק בזה בין חמץ לשאר איסורים.
2. 342. [ובמ"ב (סי' תמג בביה"ל) הביא מהחמד משה שהקשה קושיא זו מהא דקיי"ל בסי' קח שדבר שאינו עומד לריח מותר להריח בו (כדעת הפר"ח והמנח"י כאן), וכתב דלא ברירא אם פת אינו עומד לריח, וציין לרמ"א באו"ח סי' ריד וביאור הגר"א שם שיש ב' דעות בזה (וכנראה צ"ל סי' רטז, והכוונה לשם סעיף יד). ודבריו צ"ע, כי לא נמצא שם כלל שפת עומד לריח, ואדרבה שבביאור הגר"א שם מבואר שלכו"ע פת אינו עומד לריח, אלא שנחלקו אם דבר שאינו עומד לריח מברכין עליו ברכת הריח. וכן מ"ש שם שבחמץ בפסח שאיסורו במשהו אמרינן לחד מ"ד ריחא מילתא צ"ע, שהרי לא נאמר כן אלא לענין אכילת דבר שיש בו ריח חמץ דחשיב כמשהו, ומה ענין זה לאיסור הנאה ע"י ריח]. ובשד"ח (שם) הקשה על מ"ש רבנו לאסור משעה ששית ולמעלה, אף שאין איסורו אלא מדרבנן, מהא דמשמע באו"ה (כלל לט סקי"ז) שבאיסור דרבנן לא חיישינן לריחא, וכתב להגי' בדברי רבנו "משש שעות ואילך" (שאז נאסר מדאורייתא). ובאמת אין הנדון דומה לראי', דמ"ש באו"ה שם הוא לענין איסור ריחא באיסורי אכילה ע"י פיטום (וגם בזה דעת הפמ"ג מש"ז סק"א לאסור), ולא לענין אם מותר להריח באיסורי הנאה, ולכן אין יסוד להגי' בדברי רבנו. ולכאורה מוכח לאסור להריח אף באיסור דרבנן מדין אתרוג של מצוה, שמותר להריח בו משום דכי אקציי' מאכילה אקציי' (כדאיתא בסוכה לז ע"ב, והובא בש"ך שם), ולא קאמר דמותר משום שאין איסורו אלא משום מוקצה שהוא מדרבנן. וכן מוכח מדברי רבנו (או"ח סי' רצז סעיף ה) שבשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין אין בהם איסור הואיל והמריח בהם אינו מכוין לריח היין שנבלע בהם, ומשמע דאם הי' מכוין לריח היין הי' אסור, אע"ג דמיירי באיסור סתם יינם דרבנן.