סעיף ב (א)

הערות

1. 338. סעיף ב (א) הש"ך הביא דברי הטור בשם הרשב"א (תוה"ק בית ד שער א) בטעם דין זה, שאין ריח המתבשלים כ"כ אוסר. והביא מהב"י (סו"ס צז) שהקשה עליו והוכיח מש"ס דלא תליא בבישול או צלי אלא בהפסק הקדרה, וצלי קדר דינו כבישול לענין זה. וכתב הש"ך שאף כוונת הטור והרשב"א כן. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סקט"ו, מנח"י כלל לה סקל"ו, פמ"ג שפ"ד סקט"ז, חוו"ד חידושים סקי"ד, יד יהודה פיה"א סקכ"ג ופיה"ק סקל"א, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סק"ע ובכה"ח סקמ"ד, וכ"ה הכרעת כה"ח שם), שהכל תלוי בהפסק הקדרה, ודין צלי קדר כדין בישול. והב"ח (סו"ס צז) כתב ליישב קושיית הב"י על הרשב"א, ופסק כהרשב"א שדין צלי קדר כדין צלי. וכ"כ המג"א (או"ח סי' תמז סק"ד), שהעיקר כטעם הרשב"א שאין ריח המתבשלים כ"כ אוסר, ולא משום הפסק הקדרה לבד, ועפ"ז כתב שצלי קדר דינו כצלי כיון שיש לו ריח כצלי. וכתב שזהו טעם חומרת הרמ"א בחמין הטמונים לשבת, דעינינו רואות שיש להם ריח חזק והוי כצלי, והפסק קדרה לא מהני. וכן דעת הכו"פ (כרתי סקט"ו ופלתי סק"ח). ודעת הפרי תואר (סק"ב, הובא בדרכ"ת שם) להקל כב' הטעמים, שבצלי קדר מותר משום הפסק הקדרה (כהב"י), ובתבשיל בקדרה מלאה עד פי', שאין כאן הפסק קדרה, מותר משום שאין ריח המתבשלים כ"כ אוסר (כטעם הרשב"א). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ט): חמץ בפסח, כיון שהוא אוסר תערובתו במשהו אע"פ שאין טועמין טעם החמץ בתערובת, לפיכך גם ריחו אסור, כגון ככר חמץ שנאפה בתנור ובעת אפייתו (הוא) נצלה בתנור בשר שמן, בין שנצלה בשפוד בין שנצלה בקדירה מגולה, הרי ריח השמנונית של הצלי נכנס בהככר ומפטם את ריחו, וחוזר ריח השמנונית ומוליך עמו ריח הכחוש של החמץ ויבליעו בצלי. ונמצא דעת רבנו שאף צלי קדר נידון כצלי, כדעת הב"ח והמג"א (ודלא כהש"ך). ולקמן (סעיף י) כתב רבנו: וכן אם בעת אפיית החמץ נתבשל בתנור בשר שמן בקדרה אינו נאסר אפילו נשתהו ביחד בתוך התנור כמה ימים, לפי שדבר המתבשל אין ריחו נודף כ"כ כמו ריח הצלי, ואין בו כח לפטם את ריח החמץ ולחזור ולהבליעו בתוכו. במה דברים אמורים כשלא הי' התנור סתום לגמרי, אבל אם הי' סתום לגמרי ולא הי' בו שום נקב פתוח ונשתהה בתוכו זמן מרובה (...) כמו שהוא דרך להטמין חמין לשבת בתנור סתום ושוהין בתוכו הרבה, הרי הכל אסור באכילה ובהנאה, שהרי עינינו רואות שחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק . ובמ"מ מצויין למג"א (שם). ואמנם דברי רבנו הם ממש כדברי המג"א, שהביא את טעם הרשב"א, שהחילוק בין צלי לבישול הוא לפי שדבר המתבשל אין ריחו נודף כ"כ, ועפ"ז כתב לאסור בחמין הטמונים לשבת שעינינו רואות שיש להם ריח חזק (וראה בזה בארוכה לקמן אות (ב)). וגם מכאן נראה דעת רבנו שאף בצלי קדר אסור.
2. 339. (ב) א. הש"ך (סקי"ז) כתב שהחילוק בין בישול לצלי הוא רק לענין לכתחילה בתנור פתוח קצת, דבצלי אסור ובבישול מותר. ומשמע דעתו שלענין דיעבד אין שום חילוק ביניהם, אלא בשניהם מותר בפתוח קצת, ובסתום לגמרי בעינן הפ"מ. ולדבריו צ"ל דמ"ש הרמ"א "כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת" לא אתא אלא לפרושי מ"ש לפנ"ז שהתנור סתום מכל הצדדים, אבל אין חילוק לדינא בין הטמנה לצורך שבת ובין שאר בישול בתנור סתום לגמרי. אמנם המג"א (או"ח סי' תמז סק"ד, הובא בפמ"ג שפ"ד סקי"ז) כתב דהטמנה לצורך שבת דוקא קאמר, דעינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ודינם כדין צלי, אבל בבישול לשעה ושתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר. ונראה דאזדו בזה הש"ך והמג"א לטעמייהו (דלעיל אות (א)), דלהש"ך דס"ל (שם) שטעם החילוק בין צלי לבישול הוא משום הפסק הקדרה, אין לחלק בין הטמנת שבת לשאר בישול, דסו"ס הקדרה מפסקת, ולא גרע מצלי קדר דלדידי' הוי כבישול (כנ"ל שם). משא"כ להמג"א דס"ל (שם) שטעם החילוק הוא לפי שאין ריח המתבשלים כ"כ אוסר, וצלי קדר אה"נ דאסר, ה"ה בחמין הטמונים לצורך שבת שעינינו רואות שיש להם ריח חזק. אמנם, אף שבדין צלי קדר דעת רוב האחרונים להקל כהש"ך (כנ"ל שם), בנדו"ד פסקו רוב האחרונים (פמ"ג שם ובסקי"ח דין ד ודין ה, חוו"ד בקיצור דינים מסי' זה דין ה ודין ו, יד יהודה פיה"ק סקכ"ג ופיה"ק סקל"ב, דרכ"ת סקע"ה) כדעת המג"א, דלא מצרכינן הפ"מ אלא בהטמנת שבת ששוהה כל הלילה, אבל בבישול לשעה או שתים מותר. [ונמצא דלדידהו חמין הטמונין לשבת חמירי מצלי קדר, ובצלי קדר לשעה או שתים מותר אפי' בלא הפ"מ, וזה אינו לא להש"ך ולא להמג"א. וצ"ע]. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף י): אם הי' סתום לגמרי ולא הי' בו שום נקב פתוח, ונשתהה בתוכו זמן מרובה אפי' תבשיל של חמץ שנתבשל בתנור א' עם תבשיל של היתר וא' מהם הוא שמן בין שהאיסור הוא שמן בין שההיתר שמן, ושניהם מגולין בתוך התנור, והתנור הוא סתום לגמרי ואין בו שום נקב פתוח, ונשתהו התבשילין בתוכו זמן מרובה כמו שהוא דרך להטמין חמין לשבת בתנור סתום ושוהין בתוכו הרבה, הרי הכל אסור באכילה ובהנאה, שהרי עינינו רואות שחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק. אבל אם מבשלין בחול שעה או שתים וסותמין התנור לגמרי לפי שעה, אין לחוש שמא נקלט ריח האיסור בההיתר אע"פ ששניהם שמנים ( ... ) וי ש חולקין על זה ואומרים שריח החמץ בלבד אינו אוסר כלל כיון שלא נקלט בההיתר מטעם החמץ כלום אפי' משהו, ולפיכך אע"פ שב' התבשילין הן שמנים והם מגולין בתוך התנור שהוא סתום לגמרי ונשתהו בתוכו כמה ימים ונקלט ריח החמץ בתבשיל או בצלי של היתר מותר לאוכלו בפסח. ובמקום הפ"מ או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת י ו "ט שאין לו מאכלים אחרים יש לסמוך על דבריהם, וכן נוהגין. מ"מ המחמיר תע"ב. ונמצא דעת רבנו כדעת המג"א, שאין להחמיר בבישול אלא כשנשתהו התבשילין בתנור זמן מרובה כדרך הטמנת חמין לשבת, אבל בבישול לשעה או שתים מותר אפילו בלא הפ"מ. ואזיל לטעמי', שפסק כדעת המג"א שטעם החילוק בין בישול לצלי הוא לפי שדבר המתבשל אין ריחו נודף כ"כ, כדלעיל (שם).
3. 340. ב. הפמ"ג (שפ"ד סקי"ד) כתב כלל לענין ריחא מילתא, דכל שבשאר איסורין מותר בדיעבד בחמץ בעינן הפ"מ להתירו, וכל שבשאר איסורין בעינן הפ"מ בחמץ אסור אף בהפ"מ (לבד תנור גדול וסתום לגמרי שכתב להתיר בהפ"מ בחמץ בפסח כמו בשאר איסורין). ועפ"ז הכריע לענין בישול בקדרה, דבשהה כל הלילה דבשאר איסורין בעינן הפ"מ אסור בחמץ אף בהפ"מ, ובבישול לשעה או שתים כתב דצ"ע אם בעינן הפ"מ בחמץ. ומדברי המג"א (או"ח סי' תמז סק"ד) נראה שדעתו להתיר בבישול לשעה או שתים אף בלא הפ"מ, אבל בשהה כל הלילה אסור אף בהפ"מ (דס"ל שדינו כדין צלי, וכנ"ל סעיף א אות (ה) שכן דעתו בצלי בתנור סתום לגמרי). ודעת היד יהודה (פיה"א סק"כ ופיה"ק סקכ"ט) דדין חמץ כדין שאר איסורים בזה, ואין שום חומרא בחמץ יותר מבשאר איסורין (וכדעתו גם לענין צלי, כנ"ל שם). וכן נראה דעת הח"י (או"ח שם סק"י). ומדברי רבנו (דלעיל אות א) נמצא שכן הוא גם דעת רבנו, שבשהה כל הלילה בעינן הפ"מ, ובבישול לשעה או שתים מותר אף בלא הפ"מ, כדין שאר איסורין. וכן פסק המ"ב (או"ח שם סקי"ג ובשעה"צ סק"ט) בשם רוב האחרונים.