סעיף א

הערות

1. 330. סעיף א הב"י (כאן) הקשה על דברי הרשב"א (תוה"א בית ד שער א, דף ח ע"א), שכתב שחתיכה שנאסרה א"א לה לחזור להיתרה אא"כ יהא ברור לנו שהאיסור יצא ממנה ונתפשט בכל החתיכות, דא"כ ליטעמי' קפילא ואי לית בה טעם האיסור תשתרי. וכתב ליישב, שכיון שכבר נאסרה החתיכה ה"ה אסורה לעולם, עד שיתברר לנו שנפלט ממנה האיסור לגמרי ולא נשאר בה ממנו כלל, משא"כ בלח בלח שהאיסור נבלל ומתערב לגמרי חשיב כאילו נפלט כולו. וכדעת המחבר והרמ"א הסכימו רוב האחרונים (ש"ך סק"ב, פר"ח סק"ו, פלתי סק"א, פמ"ג מש"ז סק"א ושפ"ד סק"ב), דאף אם לא אמרינן חנ"נ מ"מ אפשר לסוחטו אסור. וכתב הש"ך דלדידן פשיטא דהחתיכה עצמה אסורה, דהא קיי"ל חתיכה נעשית נבלה אף בשאר איסורין, ואף שאר חתיכות אוסרת עד ס'. והפמ"ג (שפ"ד שם) הקשה על מ"ש הרמ"א שהעיקר כדעת המחבר, דהא לדידן אף עד ס' אוסרת, והאריך למצוא אופנים דלא אמרינן בהם חנ"נ ומ"מ נימא אפשר לסוחטו אסור. וביד יהודה (פיה"א סק"ב ופיה"ק סק"ג) כתב דנפק"מ להיכא דמצרפינן דעת הסוברים דאין חנ"נ בשאר איסורים, דמ"מ אין לסמוך להתיר גוף החתיכה, דאפשר לסוחטו אסור. אמנם היד יהודה עצמו (שם סק"א ופיה"ק סק"ב, ובארוכה בסי' צב פיה"א סקט"ז ד"ה אך קשה ופיה"ק סקכ"ג) נחלק על טעם הב"י, וכתב שטעם האיסור בחתיכה עצמה הוא משום דלא ברירא לן שהאיסור נתפשט בכל החתיכות ושמא עדיין נותן טעם בחתיכה. והא דלא יהבינן לקפילא למיטעמי' היינו משום דכיון דאיתחזק איסורא תו לא סמכינן אקפילא (ורק היכא דלא אתחזק איסורא, כגון בצלים הבלועים מבשר ונתבשלו בקדרה חולבת שיש בה ס' כנגד הבשר, סמכינן שהטעם מתפשט ואף הבצלים מותרים, כמבואר בסי' צד סעיף ו).
2. 331. ודעת התורת יקותיאל (סק"א ד"ה והיוצא, ובסי' צו סק"א) שאף בדין הבצלים לא התירו אלא שאר הקדרה, אבל הבצלים עצמם אסורין כיון שאין טעם הבשר נפלט מהן לגמרי, ודלא כדעת שאר האחרונים בזה (וראה בזה לעיל סי' צד סעיף ו). והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ס, בדין זיתים שחתכן בסכין של חמץ קודם הפסח): ואם חזר ובישל כל זיתים אלו יחד קודם הפסח מותר לאכלן בפסח, לפי שע"י הבישול נפלט טעם החמץ ממקום שהי' בלוע בכל זית וזית ונתפשט בכל גוף הזיתים ונתבטל בס' קודם הפסח, ואינו חוזר וניער בפסח ( ... ) י"א שאפילו בישל כל הזיתים ביחד קודם הפסח, ואפי' בישל עמהם עוד דברים אחרים שיש בהם ס' כנגד כל הזיתים, אעפ"כ הזיתים עומדין באיסורן בפסח, לפי שכל זית וזית לא נפלט ממנו טעם החמץ לגמרי ע"י הבישול, אלא נשאר בו משהו. ואע"פ שמשהו זה נתפשט ע"י הבישול בכל גוף הזית ונתבטל בתוכו בס', מ"מ כיון שקודם שבישלו הי' נרגש טעם החמץ במקצת הזית דהיינו במקום החתך וסמוך לו מעט, והי' נקרא שם חמץ על אותו טעם הבלוע באותו מקצת, כיון שלא נפלט ממנו החמץ לגמרי, הרי טעם זה נקרא טעם חמץ כמו שהי' נקרא קודם שבישלו שהי' בו כדי ליתן טעם מורגש באותו מקצת, וכיון שיש שם חמץ על טעם משהו זה הבלוע באותו מקצת הרי הוא חוזר וניער בפסח ואוסר את המקצת הזה שהוא בלוע בתוכו, והחמץ בפסח אין לו ביטול לעולם כל זמן שיש שם חמץ עליו ( ... ) אבל חמץ גמור שנתערב קודם הפסח בפחות מס' לח בלח כגון שכר לתוך מי דבש, ואחר כך נפל לתוכו עוד מי דבש קודם הפסח בענין שיש בין הכל ס' כנגד השכר שבתוכם, מותר לשתות הכל בפסח ואין השכר חוזר וניער, אע"פ שנתערב תחלה בפחות מס' והי' טעם שכר נרגש בתערובות ונקרא עליו שם חמץ, אין אומרים כיון שנקרא עליו שם חמץ שוב אינו נפקע ממנו, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"ו ע"ש. ולענין הלכה, כיון שאיסור משהו בפסח מד"ס יש להקל כסברא הראשונה, ומכל מקום המחמיר שלא לאכלם עד יו"ט האחרון תבוא עליו ברכה. ונמצא שדעת רבנו כסברת הב"י, שחתיכה שנאסרה כבר אינה חוזרת להתירה, דאף שבבישולה עם שאר החתיכות נפלט טעמה ונתפשט בכל הקדרה ויש ס' כנגדה, מ"מ כיון שכבר חל עלי' שם איסור אין שם זה מתבטל ממנה אפילו לא נשאר בה אלא משהו, משא"כ בלח בלח (ודלא כדעת היד יהודה והתורת יקותיאל שאינה אסורה אלא משום דלא ברירא לן שנפלט כולו). ומשמע מדברי רבנו בטעם הדבר, שמאחר שנקרא שם איסור על הטעם הבלוע בחתיכה, שוב אין שם זה נפקע ממנו לעולם (אף שעתה אין בו כדי ליתן טעם בחתיכה), ולכן כל שעדיין יש משהו מטעם האיסור בחתיכה אסורה כל החתיכה. ויתרה מזו, שלדעת הי"א שהביא רבנו דין זה הוא אף בחמץ קודם הפסח, אף שעדיין היתר הוא, דכיון שחמץ שמו עליו אין שם זה נפקע ממנו אף לאחר שנתבשל ונתפשט טעמו בכל הקדרה (אלא שבזה כתב רבנו דיש לסמוך על סברא הראשונה, דלא אמרינן בזה חמץ שמו עליו). ומקור דברי רבנו במג"א (סי' תמז סקל"ח), וכן פירש דברי המג"א במחה"ש (שם). וברעק"א (למג"א שם) כתב באופן אחר, דע"י הבישול נפלט עיקר הטעם ולא נשאר אלא טעם קלוש שדינו כדין נ"ט בר נ"ט, ולהכי בהתירא מותר ובאיסורא אסור כדין נ"ט בר נ"ט, ובחמץ דשמו עליו אסור, כדעת המחמירים בנ"ט בר נ"ט בחמץ בפסח. ונמצא שדעתו דעת שלישית, דהא דחתיכה שנאסרה נשארת באיסורה היינו משום שנשאר בה טעם קלוש ודינו כנ"ט בר נ"ט דבאיסורא אסור (דלא כסברת הב"י שאינה ניתרת עד שלא יישאר בה אפילו משהו, ולאידך דלא כדעת היד יהודה דלא ברירא לן כלל אם נפלט ממנה טעם האיסור), ולהכי בהתירא מותר כדין נ"ט בר נ"ט. אלא דלכאורה לדידי' אכתי קשיא קושיית הב"י, דליטעמי' קפילא ולימא אם יש בה טעם קלוש דאיסורא או לא, וצ"ע.