אוצר החסידים פסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתר סימן קהסעיף ז (א)

סעיף ז (א)

הא דחתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה, דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבילה או בשר בחלב. אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר, אינה אוסרת אחרת הנוגעת בה אפילו אם נצלו יחד.

ובש"ך הביא דעת מהרש"ל שאם נצלו או נמלחו ב' החתיכות יחד מפעפע האיסור מחתיכה לחתיכה ואוסר, ולא אמרו שאינו מפעפע אלא בנגיעת ב' חתיכות חמות ע"י בישול. וכתב שהעיקר כדעת המחבר ורמ"א המתירים. ³¹⁰

והפרישה כתב שאם האיסור וההיתר נצלו יחד בשפוד שמהפכין אותו נאסר ההיתר, לפי שע"י היפוך השפוד נוטף מזה לזה. והמג"א והמנח"י כתבו שלא אסרו בזה אלא בחמץ בפסח שאיסורו במשהו.

ועוד כתב הש"ך שדין זה הוא אף אם החתיכה הבלועה מאיסור היא שמנה (כל שהאיסור הבלוע עצמו אינו שמן), ולא אמרינן שהחתיכה מפטמת האיסור הבלוע בה (אף שמהב"י נראה שלא רצה להכריע בזה). ³¹¹

וכתב המג"א שאף מצה שנתחמצה בצד א' ונגעה בה מצה אחרת בצדה הב' אינה אוסרת, שבמקום הנגיעה אין אלא איסור בלוע ואינו מפעפע בלא רוטב, ומ"מ כתב שיש להסיר כדי קליפה במקום הנגיעה. ודעת הח"י דבכה"ג שפיר אוסרת חברתה, ולא אמרו שאינו מפעפע אלא כשאין בחתיכה זו איסור בעין כלל. ³¹²

ובדעת רבנו:

א. אין איסור בלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה אף בב' חתיכות שנמלחו יחד, כדעת המחבר והרמ"א וכהכרעת הש"ך (ודלא כרש"ל).

ב. אפילו אם נצלו שתי החתיכות בשפוד המתהפך אין כאן אלא איסור משהו, ואינו אוסר אלא בחמץ בפסח.

ג. אין איסור בלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה אף כשהחתיכה היא שמנה (כדעת הש"ך).

ד. אף מצה שיש בה איסור בעין בצד א' ונגעה במצה אחרת בצד הב' אינה אוסרת, ³¹³ שבצד זה אין כאן אלא איסור בלוע ואינו מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ומ"מ יש להסיר כדי קליפה במקום הנגיעה (כדעת המג"א, ודלא כהח"י).

(ב)

במה דברים אמורים כשבלעה איסור שאינו מפעפע, אבל בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען כגון שומן, אוסרת חברתה (...) שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע ויוצא מחתיכה לחתיכה.

ולקמן גבי מליחה כתב המחבר שכל אחת מהחתיכות שנגעה באיסור שמן צריך שיהי' בה ששים בפני עצמה לבטל האיסור, שאין איסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ³¹⁴

ובטעם דבריו כתב הש"ך (בנקוה"כ), דלא אמרינן שאיסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה אלא לחומרא (שחתיכה שבלעה איסור שמן אוסרת חברתה), אבל לא לקולא (לצרף כל החתיכות לששים), ולכן כל אחת מהחתיכות שנגעו באיסור עצמו צריך שיהי' בה ששים בפני עצמה כדי להתירה.

ועוד כתב הש"ך שלענין איסור בלוע אנו בקיאין בין כחוש לשמן, ואין לאסור אלא כשהאיסור הבלוע הוא שמן ממש. ³¹⁵

והפר"ח כתב שדעת המחבר לחלק בין מליחה לצלי', שבמליחה אין איסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה, ולפיכך החתיכות שנגעו באיסור צריך שיהי' בכל אחת מהן ששים בפני עצמה, והחתיכות שלא נגעו באיסור מותרות, ובצלי' האיסור מפעפע, וכל החתיכות נאסרות ומצטרפות לששים. ³¹⁶

ובדעת רבנו:

א. העיקר לדינא שאיסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה בין במליחה ובין בצלי'. ויש מקום לומר בדעת רבנו שכן הוא (מעיקר הדין עכ"פ) אפילו לקולא, לצרף כל החתיכות לששים. ³¹⁷

ב. נראה דעת רבנו שאף לענין איסור בלוע אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, וחתיכה הבלועה מאיסור אוסרת חברתה לעולם, ³¹⁸ אא"כ האיסור הבלוע הוא כחוש לגמרי שאין שייך בו שמנונית כלל (ודלא כהש"ך).

(ג)

ברמ"א: וכל זה בשתי חתיכות, אבל כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן.

וכתב הש"ך שאינו אוסר אלא מאכל, אבל שני כלים אינם אוסרים זה את זה בנגיעה בלא רוטב. וכן דעת הרמ"א.

ודעת התורת יקותיאל ששתי קדרות אוסרות זו את זו בנגיעה.

ודעת רבנו כדעת הרמ"א, שאין שתי קדרות אוסרות זו את זו בנגיעה, שאין איסור בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב, ואפילו בחמץ בפסח שהוא במשהו. ³¹⁹

(ד)

ברמ"א: כלי שבלע איסור אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור שאינו שמן.

וכתב הש"ך דמ"מ אינו אוסר דבר יבש לגמרי אלא כדי קליפה. ואם האיסור הבלוע שמן נסתפק אם אוסר בכולו. ³²⁰

וכתב הפמ"ג שספק זה אינו אלא כשהאיסור הבלוע שמן, אבל כשההיתר שמן אינו אוסר אלא כ"ק.

ודעת רבנו נראה שכלי אוסר דבר מאכל הנוגע בו בכולו לעולם, אא"כ האיסור הבלוע וגם המאכל שנבלע בו האיסור הם דברים שאין שייך בהם שמנונית, שאינו אוסר אלא כ"ק (ודלא כהש"ך והפמ"ג).

סעיף ט (א)

ואם הבשר שנמלח עמו הוא שמן, אפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו, צריך ס' לבטלו וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום, ולפחות קליפה.

והט"ז והש"ך הביאו דעת רש"ל, דלא אמרינן דין פיטום במליחה, וכל שחתיכת האיסור כחושה אינה אוסרת אלא כ"ק אף אם חתיכת ההיתר שמנה.

ודעת רבנו שהעיקר כדעת רש"ל דלא אמרינן דין פיטום במליחה (ודלא כהמחבר כאן). ומ"מ כתב שבמקום שאין הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט יש להחמיר (עכ"פ בחמץ בפסח). ³²¹

(ב)

ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד, אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה ששים לבטל החלב אסורות, ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב, דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב.

וברמ"א: ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש, נוהגין לשער בכל מליחה בששים כמו בבישול, דאם איכא ששים בין הכל ביחד נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה אז הכל שרי (...) ואם אין ששים הכל אסור, ואין לשנות המנהג. ואף על פי שיש בזה קצת קולא אם הי' האיסור שמן ומפעפע, מכל מקום יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו דאינו אוסר במליחה רק כדי קליפה, כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש, כי אין אנו בקיאין.

ולעיל גבי צלי' כתב המחבר שחתיכה הבלועה מאיסור שמן אוסרת חברתה, שהאיסור הבלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה.

ובדעת רבנו:

א. למעשה דעת רבנו כדעת הרמ"א, שמשערינן בכל מליחה בששים, ומצרפין כל החתיכות לששים.

ב. העיקר לדינא שאיסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה אפילו במליחה. ³²²

(ג)

ברמ"א: ויש אומרים דכל מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה.

וכתב הפמ"ג, שדעת הט"ז שהעיקר כדעה זו, אלא שאנו מחמירין לצאת ידי דעת המחבר שבאיסור שמן אוסר עד ס'. וכן הכריע הפמ"ג עצמו.

ודעת הש"ך שהעיקר כדעת המחבר, אלא שאנו מצרפין דעת המקילין כדי לצרף הכל לס'. ³²³

וכן דעת רבנו, שמליחה אוסרת באיסור שמן עד ס' מדינא (כדעת המחבר והש"ך, ודלא כהפמ"ג).

(ד)

ברמ"א: וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית כגון חלב או ציר וכי האי גוונא, אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל, כגון חמץ בפסח, לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה.

וכתב הש"ך דהיינו דוקא באיסור דרבנן, אבל באיסור דאורייתא אף שאין שייך בו שמנונית בעינן ס'.

ודעת רבנו נראה שאף באיסור דאורייתא שאין שייך בו שמנונית אינו אוסר אלא כדי קליפה (ודלא כהש"ך), אלא שבחמץ בפסח החמיר להצריך הפסד קצת בחטה שנתרככה (ובחטה בקועה משמע שמצריך הפ"מ). ³²⁴

(ה)

ברמ"א: אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל, ³²⁵ כגון חמץ בפסח, לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. ועיין באו"ח הלכות חמץ כיצד נוהגין.

והש"ך הביא שבאו"ח כתב הרמ"א עצמו דיש לאסור אותה חתיכה שנמצא עלי' החטה כולה, ולהתיר האחרות ע"י קליפה. ובטעם הדבר כתב הרמ"א שהוא פשרה בין המחמירין לאסור הכל משום דא"א בקיאין בין כחוש לשמן, ובין המקילין לגמרי משום דחמץ אין שייך בו שמנונית. ³²⁶

והפמ"ג כתב טעם נוסף לאסור אותה חתיכה, משום דבחמץ מחמרינן לומר דהיתר מפטם לאיסור אפי' במליחה, משא"כ בשאר איסורין.

ודעת המג"א והפמ"ג שאותן חתיכות שאין להסתפק שנגעה בהן החטה מותרות לגמרי וא"צ קליפה. ³²⁷

ובדעת רבנו:

א. החתיכה שנמצאה עלי' החטה, וכן כל שאר החתיכות שיש להסתפק שנגע בהן החטה, אסורות כולן באכילה, דבחמץ מחמרינן דהיתר מפטם לאיסור (כהפמ"ג), אא"כ יש שם הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט. אבל מותר להשהותן עד לאחה"פ ע"י קליפה.

ב. שאר החתיכות שבודאי לא נגעו בחטה מותרות לגמרי, אא"כ אין הפסד כלל בהשהייתן.

סעיף י

במה דברים אמורים, כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים, ואפילו איסור מלוח וההיתר תפל. אבל אם ההיתר מלוח והאיסור תפל אינו צריך אלא הדחה.

וברמ"א: ויש אוסרין אם נוגעין זה בזה. ויש להקל במקום הפסד.

ודעת הש"ך נוטה להתיר אף בלא הפסד.

ויש מקום לומר שדעת רבנו כדעת הש"ך, שבהיתר מליח ואיסור תפל מותר לגמרי. ³²⁸

סעיף יג

מלח או תבלין שהם בקערה של בשר מותר ליתנם בחלב.

וברמ"א: והוא הדין אם היו בכלי איסור, דמאחר שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי, רק שהכלי הוא נקי ואין איסור דבוק בו. והמחמיר לכתחלה תבא עליו ברכה.

והט"ז כתב שאין מקום לחומרא זו. והש"ך כתב כדברי הרמ"א, וכתב שטעם המחמירין הוא משום דחיישינן שמא לא הי' הכלי נקי.

ונחלקו הש"ך והמנח"י אם מותר לכתחילה מדינא ליתן מלח בקערה של איסור, שדעת הש"ך להתיר ודעת המנח"י לאסור.

ובדעת רבנו:

א. נראה דעת רבנו כהרמ"א, שהמחמיר בזה תבא עליו ברכה (ודלא כהט"ז).

ב. כתב רבנו שטעם המחמירין הוא משום דס"ל שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי (ודלא כהש"ך).

ג. נראה דעת רבנו כהש"ך, שאף בקערה של איסור מותר ליתן מלח לכתחילה מדינא. ³²⁹

הערות

310. סעיף ז (א) א. הש"ך (סקי"ח) הביא דעת מהרש"ל (פג"ה סי' מה), שלא אמרו שאין איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אלא בשני דברים יבשים חמים ע"י בישול, אבל אם נצלו או נמלחו יחד שפיר מפעפע מחתיכה לחתיכה אף באיסור שאינו שמן. ולמעשה כתב שהעיקר כדעת המחבר והרמ"א (בת"ח כלל כח דין א) שאף בחתיכות שנצלו יחד אין איסור בלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. וכן הסכימו כל האחרונים (פר"ח סקכ"ד, פמ"ג שפ"ד סקי"ח, חוו"ד חידושים סקכ"א, יד יהודה פיה"א סקל"א ופיה"ק סקמ"ח, ושאר אחרונים). וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף נב, בדין חטה שנמלחה עם הבשר שאוסרת אותה חתיכה): וכל זה באותה חתיכה עצמה שנמצאת החטה עלי ' , אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד, אע"פ שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה, אינן נאסרות כלל אפי לו אם הן שמינות וגם אותה חתיכה היא שמינה, לפי שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מחטה, מ"מ אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כיון שאינו שמן מצד עצמו, ונמצא שאין בשאר החתיכות אפי' משהו מציר זה שיצא מהחטה. ונמצא דעת רבנו ברורה כדעת המחבר והרמ"א וכהסכמת האחרונים, שאף בשעת מליחה אין איסור בלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. ולכאורה הוא הדין לצלי', שלא מצינו מי שמחלק ביניהם.
311. ב. הפרישה (סקכ"ג) הביא מדברי הרא"ש (פסחים פ"ב סי' כה, הובא בטור או"ח סי' תסז), ששאם נמצאה חטה בתרנגולת צלוי' בפסח אסורות כל התרנגולות שנצלו עמה בשפוד, לפי שע"י היפוך השפוד נוטף מזו לזו ונאסרות כל התרנגולות. וכתב שהוא הדין בשאר איסורים (ומה שלא הובא דין זה בטור כאן היינו משום דמיירי בתנורים שבימיהם, שהי' השפוד תלוי מלמעלה למטה ולא היו מהפכין אותו). והמנח"י (כלל כח סק"ב, ובח"י סי' תסז סקנ"א) נחלק על הפרישה, וכתב שלא אסר הרא"ש אלא בחמץ שאיסורו במשהו, אבל בשאר איסורים מותר. וכ"כ המג"א (או"ח סי' תסז סקל"ה). ומ"מ המנח"י כתב דאפשר שיש להצריך גרירה עכ"פ במקום שנגע. ורבנו כתב (או"ח סי' תסז סעיף ס, לענין חטה שנמצאה בתרנגולת צלוי'): אם נצלה בשפוד, אפילו הוא כחוש לגמרי כולו אסור אפילו להשהותו או למכרו לנכרי, לפי [ש]כשמהפכים השפוד מתפשט טעם משהו מהחטה בכל הצלי. ואם נצלו תרנגולות הרבה על שפוד אחד בבת אחת והן נוגעות זו בזו ונמצאת חטה על אחת מהן, כולן אסורות אפילו הן כחושות, לפי שע"י היפוך השפוד מתפשט הטעם משהו מזו לזו ומזו לזו. הרי שדייק רבנו לכתוב שהטעם המתפשט אינו אלא טעם משהו, שאינו אוסר אלא בחמץ בפסח ולא בשאר איסורים, כדעת המג"א והמנח"י ודלא כהפרישה.
312. ג . הש"ך (סקי"ט) כתב, שאף אם החתיכה הבלועה מאיסור שמנה, כל שהאיסור הבלוע עצמו אינו שמן אין החתיכה אוסרת חברתה, שאף שהשומן שבחתיכה מפעפע, אין הוא מוליך עמו האיסור למקום שאינו יכול לילך בטבעו. ומה שלא כתב כן המחבר להדיא, פי' הש"ך דהיינו משום דהקשה בב"י (ד"ה והא דחתיכת) אמאי לא אמרינן שהחתיכה השמנה תפטם האיסור הבלוע בה, וכמבואר לעיל (סעיף ה) בחתיכת איסור כחושה וחתיכת היתר שמנה שחתיכת ההיתר מפטמת את חתיכת האיסור ומפעפעת בכולה, ולהכי סתם הדברים ולא אמר בה לא איסור ולא היתר. אמנם למעשה דחה הש"ך דברי המחבר, וכתב דלק"מ מדין פיטום דלעיל (וראה בזה בארוכה לעיל סעיף ה (א)). והסכמת כל האחרונים (פמ"ג שפ"ד סקי"ט, חוו"ד שם, יד יהודה פיה"ק סקמ"ט, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקע"ז) כדעת הש"ך, שאף כשהחתיכה הבלועה מאיסור שמנה אין האיסור שבה מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב, ולא חשו לקושיית הב"י. ומדברי רבנו (דלעיל אות א) נמצא שאף דעתו כדעת הש"ך וכהסכמת האחרונים, שאף כשחתיכת האיסור שמנה אין האיסור הבלוע יוצא בלא רוטב (כל שאינו שמן בעצמו). ד . כתב המג"א (או"ח סי' תמז סק"ב וסי' תסא סקי"ב), שמצה שנתכפלה ונתחמצה בצד א' ונגעה בה מצה אחרת בצד הב' אינה נאסרת, שבצד זה אין כאן אלא איסור בלוע, ואין איסור בלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. וכ"כ הפמ"ג (שפ"ד סקי"ח). ומ"מ כתב המג"א (סי' תסא שם) בשם מהרש"ל (בשו"ת סי' נז) שיש להסיר כדי קליפה במקום הנגיעה. וכתב הפמ"ג (או"ח שם מש"ז סק"ד) שלא הצריך מהרש"ל קליפה אלא בנשיכה, אבל בנגיעה גרידא אפילו קליפה לא בעינן. והח"י (שם סק"ח) נחלק על המג"א, וכתב דלא אמרינן שאין איסור בלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אלא כשאין כאן איסור בעין כלל, אבל אם יש בחתיכה זו איסור בעין שפיר מפעפע לחתיכה אחרת בלא רוטב (אלא שבמצה שנתכפלה כתב להקל, דבלאה"כ אין כאן אלא ספיקא בעלמא). וכ"כ ברעק"א (למג"א שם).
313. וכן נראה דעת החוו"ד (סי' עב ביאורים סק"ב), שאם האיסור בעין והחתיכה הבלועה ממנו הם חתיכה אחת, שפיר מפעפע האיסור לחתיכה אחרת אף בלא רוטב. וכתב רבנו (או"ח סי' תסא סעיף יח, בדין מצה כפולה שנגעה במצה אחרת בעודה בתנור): אבל אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת שלא במקו' הכפל אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת, אפי לו שתיהן משוחות בשומן א"צ ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכ ה בלא רוטב אפי' שתיהן שמנות אא"כ האיסור עצמו הוא שמן, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ע"ש הטעם. [ולכאורה נראה שהציון לסי' תמז הוא טה"ד וצ"ל סי' תסז (והכוונה לדברי רבנו דלקמן), כי בדברי רבנו בסי' תמז לא נזכר כלל מזה. ואולי הכוונה להמבואר במג"א שם (כנ"ל)]. ונמצא מדברי רבנו שדעתו כדעת המג"א, שמצה שנתכפלה מצד א' אינה אוסרת חברתה שנגעה בה בצד הב', דגם בכה"ג אמרינן שאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (ודלא כהח"י ודעימי'). ומ"מ כתב ליטול כדי קליפה במקום הנגיעה (ואף בנגיעה גרידא, דלא כהפמ"ג שלא הצריך קליפה אלא בנשיכה), כמ"ש המג"א בשם מהרש"ל. ואין לנו הכרע בדעתו אם היא חומרא בחמץ בפסח בלבד או אף בשאר איסורין.
314. (ב) א. לקמן (סעיף ט, לענין מליחה) כתב המחבר: וכל זה (דבעינן ששים ונטילה בחתיכה שנמלחה עם חלב) לענין חתיכה עצמה שהי' החלב דבוק בה, ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד, אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה ששים לבטל החלב אסורות, ואין מצטרפין ביחד לבטל החלב, דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב. והט"ז (סקכ"ב, וציין לשם בסקט"ו) הקשה דברי המחבר אהדדי, שכאן (לענין צלי') כתב שאיסור שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה (כדעת הרשב"א בתה"ק בית ד שער א), ולקמן (לענין מליחה) כתב שאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (כדעת מהר"ם במרדכי פג"ה סי' תרפג). וכתב שאין לחלק בין מליחה לצלי'. וכתב עליו בנקוה"כ דלק"מ, דלא אמרינן שמפעפע מחתיכה לחתיכה אלא לחומרא לאסור החתיכה הב', אבל לקולא לצרף כל החתיכות לס' לא אמרינן הכי, אלא בעינן ס' בכל חתיכה שנגעה באיסור בפ"ע, שמא לא נתפשט הטעם בכל החתיכות בשוה (ומשמע דהחתיכות שלא נגעו באיסור עצמו אה"נ דמצטרפות לס', כדמוכח ממ"ש המחבר שם, שאם ידוע שלא נגע אלא בא' ואין ידוע איזו היא כולן מותרות). וכן דעת התורת יקותיאל (סי' צא סק"ג בסופו אות ג). ופי' הפמ"ג (מש"ז סקט"ו) שאין כוונת הנקוה"כ לומר שיש ספק בדבר, אלא דבר ברור הוא שמפעפע, אלא דחיישינן שאינו מתחלק בשוה בכל החתיכות. ודעת שאר אחרונים (פר"ח סקל"ז, מנחת כהן ח"ב פ"ז, מנח"י כלל לז סק"ה, וכ"ה מסקנת הפמ"ג בשפ"ד סקל"ח בסופו) שכוונת המחבר לחלק בין מליחה לצלי', דבצלי' מפעפע אפילו לקולא (כהרשב"א), ובמליחה אינו מפעפע אפי' לחומרא (כמהר"ם).
315. ודעת הפר"ח עצמו שלעולם אמרינן דמפעפע, בין במליחה ובין בצלי', בין לקולא ובין לחומרא. ודעת היד יהודה (פיה"א סקמ"ג וסקמ"ו ופיה"ק סקע"א) בדעת המחבר, שבצלי' אזלינן לחומרא (כדעת הש"ך), ובמליחה אמרינן דאינו מפעפע מחתיכה לחתיכה (כדעת מהר"ם). והנה לקמן (סעיף ט) כתב הרמ"א: ולפי שאין אנו בקיאין בין בשר שמן לכחוש נוהגין לשער בכל מליחה בששים כמו בבישול, דאם איכא ששים בין הכל ביחד נגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה אז הכל שרי (...) ואף על פי שיש בזה קצת קולא אם הי' האיסור שמן ומפעפע, מכל מקום יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו דאינו אוסר במליחה רק כדי קליפה, כדי שלא נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש, כי אין אנו בקיאין. ונמצא שלמעשה פסק הרמ"א במליחה דאמרינן דמפעפע בכולו, משום צירוף דעת ראבי"ה שבמליחה אינה אוסרת אלא כ"ק אף באיסור שמן, כדי שלא נצטרך לחלק בין כחוש לשמן. אלא שאין להוכיח מדבריו מה דעתו בצלי', אי אזלינן לחומרא (כדעת הש"ך ודעימי') משום דהתם אין לנו צירוף סברת ראבי"ה להקל, או דבצלי' אמרינן דמפעפע אף בלא סברת ראבי"ה (כדעת הפר"ח ודעימי' בדעת המחבר). הרי לנו ה' דעות למעשה בדין פעפוע מחתיכה לחתיכה בצלי' ומליחה: א) דעת הש"ך שלעולם אזלינן לחומרא, ב) דעת הפר"ח ודעימי' בדעת המחבר דבצלי' מפעפע ובמליחה אינו מפעפע, ג) דעת הפר"ח עצמו שלעולם מפעפע, ד) דעת היד יהודה בדעת המחבר דבצלי' אזלינן לחומרא ובמליחה אינו מפעפע, ה) דעת הרמ"א דבמליחה אמרינן דמפעפע משום צירוף דעת ראבי"ה (ובצלי' דעתו כא' הדעות דלעיל). וכתב רבנו (או"ח סי' תסא סעיף יח, בדין מצה כפולה שנגעה במצה אחרת בעודה בתנור): אבל אם מצה זו שנתכפלה נגעה במצה אחרת שלא במקו ם הכפל אלא מקצתה השני שלא נתכפלה נגעה במצה אחרת, אפי לו שתיהן משוחות בשומן א"צ ליטול במקום מגעה אלא כדי קליפה בלבד, לפי שטעם הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכ ה בלא רוטב אפי לו שתיהן שמנות אא"כ האיסור עצמו הוא שמן, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז ע"ש הטעם. [וראה לעיל (א) שלכאורה צ"ל סי' תסז].
316. ומשמע להדיא שאם האיסור הוא שמן שפיר מפעפע מחתיכה לחתיכה בצלי'. וכן כתב גבי מליחה (סי' תסז סעיף נג, בדין חתיכות בשר שנמלחו ונמצאה חטה באחת מהם): ויש חולקין על כל זה ואומרים, כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר, אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים, אעפ"כ אנו מחמירין לאסור עד ס' אפי לו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד, והטעם הוא כדי שלא נצטרך להבחין לחלק בין איסור כחוש לאיסור שמן, שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפי לו הן חתיכות הרבה, לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה כיון שהוא שמן מצד עצמו, א"כ בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס' יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד, אע"פ שהוא איסור כחוש. הרי שכתב רבנו להדיא שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס', לפי שהאיסור עצמו מפעפע לחתיכה לחתיכה הן בצלי' והן במליחה, כדעת הרשב"א (ודלא כדעת הפר"ח ודעימי' בדעת המחבר). ויתירה מזו, שמלשון רבנו "שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפי' הן חתיכות הרבה" יש מקום לכאורה לדייק שגם מה שאנו מתירין בס' הוא מעיקר הדין (ולא רק משום צירוף דעת ראבי"ה), דברי לנו שהאיסור מפעפע ומתפשט בכל החתיכות (ודלא כהש"ך). [ודוחק לפרש דמ"ש "יש להחמיר עד ס' אפי' הן חתיכות הרבה" (דמשמע דבטפי מס' אין להחמיר) כוונתו לענין החתיכות שאינן נוגעות בהאיסור, אבל החתיכות הנוגעות בהאיסור אה"נ דיש לאוסרן מן הדין אפילו איכא ס' (ומה שאנו מקילין בזה היינו רק כדי שלא נצטרך לחלק בין כחוש לשמן ומשום צירוף דעת ראבי"ה), שהרי במ"ש "אפי' הן חתיכות הרבה" נכללות גם החתיכות הנוגעות בהאיסור, וכמ"ש לפנ"ז "אפי' הן חתיכות הרבה (...) והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד"]. ואולי דייק כן רבנו מלשון הרמ"א "קצת קולא", דמשמע שאין זה קולא ממש, אלא כן הוא מעיקר הדין שהאיסור מפעפע וכל החתיכות מצטרפות לס', אלא דאי לאו צירוף סברת ראבי"ה הוה חיישינן לדעת המחמירים, ומשום צירוף סברת ראבי"ה מוקמינן אעיקר הדין. ועפ"ז עדיין צ"ע לדינא דעת רבנו בצלי', דאף שמעיקר הדין משמע שדעת רבנו דמפעפע וכל החתיכות מצטרפות לס' (כנ"ל), מ"מ אפשר שלמעשה מחמרינן (כיון דבצלי' אין לנו צירוף דעת ראבי"ה להקל).
317. ב. כתב הש"ך (סקי"ח), דאע"ג דבעלמא אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, מ"מ הכא שאין כאן אלא איסור בלוע שפיר בקיאינן, ואין אנו אוסרין אלא כשהאיסור הבלוע הוא שמן ממש. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סקכ"ד, כרתי סקט"ו, תורת יקותיאל סי' צא סק"ג בסופו אות ד, פמ"ג מש"ז סקי"ג ושפ"ד סקי"ח וסקל"ח בדין הב', חוו"ד חידושים סק"כ, יד יהודה פיה"ק סקמ"ט, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקק"כ). ובפמ"ג (שפ"ד סקי"ח) הביא משו"ת משאת בנימין (סי' סט) שאף אם האיסור בעין עדיין נוגע בחתיכה הא', מ"מ אין האיסור הבלוע מפעפע מחתיכה הא' לחתיכה הב'. ולקמן (שפ"ד סקל"ח שם) כתב שהדין נותן כן, אלא שהקשה ע"ז מדברי הרמ"א (לקמן סעיף ט) גבי חתיכות בשר שנמלחו יחד דמשערינן בששים בין הכל משום דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, דלכאורה לא הי' לנו לאסור אלא החתיכות שנגעו באיסור ולהתיר שאר החתיכות, שהרי לגבי שאר החתיכות אין כאן אלא איסור בלוע דבקיאינן בי' בין כחוש לשמן. ואמנם בחוו"ד (ביאורים סקי"ח) הכריח מתוך קושיא זו, שכל שהחתיכה עדיין נוגעת באיסור בעין אוסרת כל החתיכות הנוגעות בה אף כשהאיסור כחוש, דכיון דמשוינן האיסור לשמן לגבי אותה חתיכה הנוגעת בו, ה"ה דמשוינן לי' לשמן לגבי שאר חתיכות הנוגעות באותה חתיכה באותה שעה, וכולן אסורות (ודלא כמ"ש הפמ"ג בשם המש"ב). ודעת היד יהודה (שם ובפיה"א סקמ"ו) כדעת הפמ"ג, שאף כשהאיסור בעין נוגע בחתיכה אינה אוסרת חתיכה אחרת. וליישב קושיית הפמ"ג כתב (בפיה"א שם) שדוקא גבי מליחה החמירו, דכיון שבמליחה אנו מקילין לצרף שאר החתיכות לס' (כמבואר ברמ"א שם), א"כ בדליכא ס' אין לנו לאסור חתיכה זו ולהתיר שאר החתיכות דהו"ל תרי קולי דסתרי אהדדי, אבל בצלי שאין אנו מקילין לצרף שאר החתיכות לס' (כנ"ל אות א שכן דעתו) ה"ה דאם אין ס' שאר החתיכות מותרות.
318. וכן הסכימו עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם וסקק"ל). וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף נג, בהמשך להמובא לעיל אות א שיש מחמירים בדין חתיכות בשר שנמלחו ונמצאה חטה באחת מהן, לפי שא"א בקיאין בין כחוש לשמן): ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד כלל כשישהה אותן עד לאחר הפסח או שימכרם לנכרי, אבל אם יש שם הפסד קצת או קצת שעת הדחק והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה, יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר, שאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפי' באיסור כחוש אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית, כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר, שיש טריפה כחושה ויש טריפה שמינה, לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפי לו כחושה, כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה, שאין אנו בקיאין בזה. אבל איסור שלעולם הוא כחוש ואין שייך בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח, אין להחמיר בו כמו באיסור שמן בין לענין מליחה בין לענין צלי, כמו שית באר . הרי שלא התיר רבנו שאר החתיכות אלא לפי שהטעם הבלוע הוא דבר שאין שייך בו שמנונית כלל, ומשמע דבשאר דבר כחוש הי' לנו לאסור שאר החתיכות משום דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן. ומלשון רבנו משמע שאין זה מטעם החוו"ד (דכיון דמשוינן להאיסור שמן לגבי חתיכה זו ה"ה דמשוינן לי' שמן לגבי שאר חתיכות) או מטעם היד יהודה (דכיון דשאר החתיכות מצטרפות לס' ה"ה דכשאין ס' אסורות), אלא משמע דעתו שאף באיסור בלוע אין אנו בקיאין בין כחוש לשמן (ובאמת טעם היד יהודה אינו שייך כאן כלל, שהרי חמץ בפסח איסורו במשהו ולעולם אין החתיכות מצטרפות לס' להתיר). וכן מצינו להדיא דעת רבנו לעיל (סי' תנא סעיף סו) גבי איסור בלוע בכלי, שאף כשהוא כחוש אוסר חתיכה הנוגעת בו בכולה לפי שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן (דלא כמ"ש הש"ך סקכ"ג, וכמשנ"ת בארוכה לעיל ח"א סי' צד סעיף ח). ולכאורה י"ל שטעמו משום קושיית הפמ"ג הנ"ל מדברי הרמ"א שכתב להדיא שאף שאר החתיכות אסורות, ולא ניחא לי' בטעמי החוו"ד והיד יהודה.
319. (ג) ענין זה נתבאר לעיל סימן צב סעיף ח (ב).
320. (ד) ענין זה נתבאר לעיל סימן צד סעיף ח.
321. סעיף ט (א) ענין זה נתבאר לעיל סי' ע סעיף ד.
322. (ב) ענין זה נתבאר לעיל סעיף ז (ב) אות א לענין צלי', ונכלל בו גם הביאור לענין מליחה.
323. (ג) הפמ"ג (מש"ז סקכ"ד) דייק מלשון הט"ז (סקכ"ד) שהעיקר כדעת הי"א שהביא רמ"א, שהוא דעת ראבי"ה (סי' אלף קיב ד"ה ועוד) ודעימי', שאין מליחה אוסרת אלא כ"ק אפילו באיסור שמן, אלא דראוי להחמיר כדעת המצריכים ס' בשמן ולהקל בכחוש, ומשום דא"א בקיאין מחמרינן טפי ואסרינן אף בכחוש עד ס', ומש"ה מקילינן עכ"פ לצרף הכל לס'. וכ' הפמ"ג (שם ובשפ"ד סקל"ד) שכן משמע דעת הרמ"א (בתשובה סי' כח וסי' צ וסי' צה וסי' קיא, ובת"ח כלל לח דין ג) ועוד אחרונים (מהרשד"מ יו"ד סי' נב, שבו"י ח"ב סי' קט). ודעת הש"ך (סקל"ד) שהעיקר כדעת המחבר, שהיא דעת הרשב"א (תוה"א בית ד שער א) והר"ן (חולין לד ע"ב ברי"ף), שבאיסור שמן אוסר כולו (עד ס') מדינא אף במליחה, ולא הביא הרמ"א דעת הי"א אלא כדי לצרפן להקל לצרף הכל לס'. וכן דעת הפר"ח (סקמ"ד) והכנה"ג (הגב"י סקס"ז וסקס"ג, הובא בשפ"ד שם). וכתב הפמ"ג, דנפק"מ לענין ס"ס, שלדעת הסוברים שהעיקר כדעת ראבי"ה, הרי בצירוף ספק אחר יש להתירו לכתחילה ע"י קליפה, משום ס"ס שמא הלכה כראבי"ה. וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף נא, בענין בשר שנמצאת עליו חטה לאחר שנמלח): בד"א כשהבשר הוא כחוש, אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה, הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עלי' אסורה אפילו להשהותה או למוכרה לנכרי, לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח. ונמצא דעת רבנו שהעיקר כדעת המחבר, שבאיסור שמן אוסר כולו אף במליחה, ולא הזכיר כלל דעת המתירים (שהרי אף הי"א שהביא רבנו בהמשך דבריו לא נחלקו אלא בדין פיטום במליחה, אי אמרינן שההיתר השמן מפטם איסור כחוש, אבל באיסור שמן אוסר כולו אף לדידהו).
324. (ד) ענין זה נתבאר לעיל סעיף ה (ג) לענין צלי', ונכלל בו גם הביאור לענין מליחה.
325. (ה) הש"ך (סקל"ז) והפר"ח (סקמ"ח) הביאו מדברי הרמ"א (או"ח סי' תסז סעיף יד ובתשובה סי' כח), שאם נמצאה חטה בפסח על חתיכות בשר אחר המליחה, הרי החתיכה שנמצאת החטה עלי' אסורה, ושאר החתיכות יש להתירם ע"י קליפה קצת. ובטעם הדבר כ' הרמ"א (בתשובה שם, והובא במג"א שם סקל"ג) שהוא פשרה בין דעת המחמירין לאסור הכל משום דא"א בקיאין בין כחוש לשמן, ובין המקילין אפי' באותה חתיכה לפי שחמץ הוא איסור שאין שייך בו שמנונית.
326. והפמ"ג (סקל"ח, בחלק הג') כתב טעם נוסף, דבחמץ בפסח מחמרינן לומר דהיתר מפטם לאיסור אף במליחה, ולהכי החתיכה אסורה כולה, משום דמפטמת לטעם החטה עד שמתפשט בכל החתיכה (משא"כ בשאר החתיכות אין לחוש, דלגבי שאר החתיכות שלא נגעו בחטה הוי טעם החטה איסור בלוע דלא אמרינן בי' פיטום, כמ"ש הש"ך סקי"ט, וכמבואר לעיל סעיף ה (א)). וכ"כ התורת יקותיאל (סי' צא סק"ג בסופו, אלא דאיהו ס"ל דאמרי' פיטום במליחה מדינא, ולא משום חומרא דחמץ בפסח). ודעת רש"ל (בתשובה סי' עט, הובא בט"ז שם סק"כ) לשרוף הכל. והט"ז עצמו הכריע לקלוף את מקום הנגיעה ולהשהות את השאר עד לאחה"פ. וכן הסכים הח"י (סקמ"ח). ובמג"א (שם) הביא משו"ת משאת בנימין (סי' סט) שנחלק על רמ"א, וכתב ששאר החתיכות מותרות אף בלא קליפה. וכתב ע"ז המג"א דהיינו דוקא במקום שאין להסתפק שמא נגע בשאר החתיכות. ומשמע דעתו דמ"ש הרמ"א להצריך קליפה בשאר החתיכות היינו אף באותן חתיכות שאין להסתפק שמא נגעו בחטה (ובזה פסק כהמשאת בנימין ודלא כהרמ"א). והפמ"ג (או"ח שם א"א סקל"ג) כתב דאף מה שהצריך הרמ"א קליפה לא הצריך אלא בחתיכות שאפשר שנגעו בהאיסור. הרי לנו ה' דעות למעשה בדין חתיכות של בשר שנמצאה בהם חטה בפסח אחר המליחה: א) דעת רש"ל לאסור הכל, ב) דעת הט"ז והח"י לקלוף את מקום הנגיעה ולהשהות השאר עד לאחה"פ, ג) דעת המג"א בדעת הרמ"א לאסור אותה חתיכה ולקלוף את שאר החתיכות (גם אלו שבודאי לא נגעו בחטה), ד) דעת המג"א עצמו (וכ"ה דעת הפמ"ג בדעת הרמ"א) לאסור אותה חתיכה ולקלוף שאר החתיכות שאפשר שנגעו בחטה, ה) דעת המשאת בנימין לאסור אותה חתיכה בלבד.
327. וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף נ, בדין בשר שנמצאה עליו חטה): ואם נמצא עליו החטה לאחר שנמלח בעוד שהמלח עליו, צריך ליטול ממנו כדי קליפה במקום מגעה של החטה. (ובסעיף נא:) במה דברים אמורים, כשהבשר הוא כחוש. אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה, הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עלי' אסורה אפילו להשהותה או למוכרה לנכרי, לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח. ויש חולקין על זה ואומרים שאין כח בשמנונית הבשר לפטם את הציר הנבלע כיון שהשמנונית הוא צונן. ואף שהוא מלוח והמלוח דינו כרותח, מ"מ אינו כרותח ממש לענין זה שיהא בו כח לפטם את הציר הנבלע בו. וכן עיקר. ומ"מ אם אין הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יו"ט יש לחוש לסברא הראשונה שלא לאכלו בפסח, אבל יכול להשהותו לאחר שהסיר ממנה כדי קליפה או למוכרו לנכרי. ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן כמו שנתבאר בסי' תמ"ז, אף אם אותה חתיכה שנמצאת החטה עלי' היא כחושה כולה אין לאכלה בפסח אפילו אין החטה בקועה אלא שנתרככה, אא"כ יש שם הפסד מרובה כגון שהוא עני והיא חתיכה גדולה וחשובה, או שיש שם מניעת שמחת יו"ט, שאז יש להתירה לאחר שיסיר כדי קליפה. (ובסעיף נב:) וכל זה באותה חתיכה עצמה שנמצאת החטה עלי', אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד, אע"פ שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה, אינן נאסרות כלל אפי' אם הן שמנות וגם אותה החתיכה היא שמנה, לפי שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מחטה, מ"מ אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כיון שאינו שמן מצד עצמו, ונמצא שאין בשאר החתיכות אפי' משהו מציר זה שיצא מהחטה. (ובסעיף נג:) ויש חולקין על כל זה ואומרים, כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר, אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים, אעפ"כ אנו מחמירין לאסור עד ס' אפי לו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד, והטעם הוא כדי שלא נצטרך להבחין לחלק בין איסור כחוש לאיסור שמן, שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפי לו הן חתיכות הרבה, לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה כיון שהוא שמן מצד עצמו, א"כ בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס' יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד, אע"פ שהוא איסור כחוש . ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד כלל כשישהה אותן עד לאחר הפסח או שימכרם לנכרי, אבל אם יש שם הפסד קצת או קצת שעת הדחק והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה, יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר . (ובסעיף נד:) וכל זה כשידוע בבירור שלא נגעה החטה אלא באותה חתיכה שנמצאת עלי' כגון שנמצאת תוך תרנגולת, אבל אם יש להסתפק שמא נגעה גם בשאר החתיכות, כגון שנמצאת על התרנגולת מבחוץ או על שאר בשר, הרי כולן צריכות קליפה מעיקר הדין (...) ואם הן שמנות כולן אסורות אא"כ יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט. ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אף אם הם כחושות דינם כשמינות. ונמצא שרבנו פסק כדעת המג"א לאסור רק החתיכות שאפשר שנגעו בחטה (אלא שכתב לאוסרן כולן ולא כדי קליפה בלבד, ונראה שלדעתו כ"ה ג"כ דעת המג"א), ולהתיר לגמרי שאר החתיכות אף בלא קליפה (אא"כ אין הפסד כלל בהשהייתן). ובביאור מ"ש לחלק בין נתבקעה לנתרככה ראה לעיל סעיף ה (ג).
328. סעיף י ענין זה נתבאר לעיל סי' ע סעיף ג (ב).
329. סעיף יג ענין זה נתבאר לעיל סי' צה סעיף ז.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.