סעיף ד

הערות

1. 303. סעיף ד ענין זה נתבאר לעיל סימן צב סעיף ב.
2. 304. סעיף ה (א) א. הש"ך (סקי"ד) הביא מהב"י (ד"ה ומ"ש ולא מיבעיא) הטעם שהאיסור מפעפע בכולו, לפי שההיתר השמן מפטם להאיסור הכחוש, והדר אזיל האיסור ומפטם להיתר. והט"ז (סק"י) האריך לחלוק על המחבר, וכתב דלא אמרינן כלל שההיתר מפטם לאיסור וחוזר האיסור ומפטם להיתר, אלא כל שהאיסור עצמו כחוש אינו מפעפע בהיתר אלא כדי נטילה, אף אם ההיתר שמן. והביא ראי' לדבריו מהמבואר לקמן (סעיף ז) שאיסור כחוש הבלוע בהיתר שמן אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כדין איסור כחוש, ולא אמרינן שהשומן שבחתיכה יפטם להאיסור הבלוע בה עד שיוכל לצאת מחתיכה לחתיכה. וכן הסכים הפר"ח (סקי"ט). והש"ך (בנקוה"כ לט"ז שם) הסכים לדעת המחבר דאמרינן דין פיטום. וליישב קושיית הט"ז כתב דשאני הכא שהאיסור הוא אסור מחמת עצמו, ולהכי ההיתר מפטם אותו ומיד חוזר ומפטם לההיתר, משא"כ התם שאינו אלא איסור בלוע אין בכוח ההיתר לפטמו עד שיוכל לצאת מהחתיכה. ולקמן (סקי"ט) כתב, דשאני הכא שאף בלא הפיטום הי' האיסור נפלט ונבלע בהיתר כדי נטילה, אלא שההיתר השמן מחזיק פליטתו ומפעפע בכולו, משא"כ התם שבלא הפיטום אינו יוצא מהחתיכה כלל. וכתב הפמ"ג (שפ"ד סקי"ד וסקי"ט) שנראה שהם ב' חילוקים שונים. וכדעת הש"ך הסכימו רוב האחרונים (פרי תואר סק"ט, פמ"ג מש"ז סק"י ושפ"ד שם, חוו"ד חידושים סקט"ז וביאורים סקי"א, רעק"א סקי"ט, יד יהודה פיה"א סקכ"ד ופיה"ק סק"מ, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקק"י). והכו"פ (פלתי סק"י) הכריע דלא אמרינן דין פיטום אלא כשאף האיסור הוא דבר ששייך בו שמנונית כגון בשר וכה"ג, אבל אם האיסור הוא דבר שאין בו שמנונית כלל אין בכוח ההיתר לפטמו. ועפ"ז נמצא שלדידן אין נפק"מ בכ"ז, שהרי בכל דבר ששייך בו שמנונית אמרינן בלאה"כ דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן ומפעפע בכולו (אא"כ נימא דמיירי באופנים דלא אמרינן אין אנו בקיאין, כגון (לדעת כמה מהאחרונים) בהפ"מ, כדלקמן אות (ב)).
3. 305. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ו, גבי חמץ שנגע במצה שאינו אוסר אלא כדי נטילה): וכל זה כשההיתר שנגע בו החמץ הוא כחוש כמצה וכיוצא בה. אבל אם ההיתר הוא שמן, כגון מצה המשוחה בשמן או בשר שמן צלי או מבושל, והוא מונח כולו חוץ לרוטב, הרי השמנונית של היתר שבמקום מגעו הוא מפטם ומשמין את טעם החמץ משהו הנפלט, וע"י כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר, כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט כשהוא חם כ"כ עד שהיד סולדת בו. וכן לקמן (סי' תסז סעיף נא, גבי בשר שנמצאה בו חטה לאחר מליחתו): ב מה דברים אמורים, כשהבשר הוא כחוש, אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עלי' אסורה אפי לו להשהותה או למוכרה לנכרי, לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח. וכן גבי חטה שנמצאה בבשר צלי (שם סעיף נט): ב מה דברים אמורים, בצלי כחוש, אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה כולו אסור אפי' להשהותו או למוכרו. ונמצא דעת רבנו כדעת המחבר והש"ך, שבהיתר שמן ואיסור כחוש אזיל ההיתר ומפטם לאיסור והדר מפטם האיסור להיתר, ואפילו כשהאיסור הוא דבר שאין שייך בו שמנונית כלל (שהרי חמץ לעולם אין שייך בו שמנונית כלל, כמ"ש רבנו בסי' תסז סעיף נג), ודלא כהט"ז, וגם דלא כהכו"פ. ומשמע מלשון רבנו שדעתו כטעם הב' שהובא לעיל (מהש"ך סקי"ט) שההיתר השמן מפטם את פליטת האיסור הנבלעת בו (ודלא כהטעם שבנקוה"כ שההיתר השמן מפטם את גוף חתיכת האיסור). וזהו שהדגיש רבנו שדינים אלו הם כשההיתר הוא שמן במקום מגעו של האיסור דוקא (ולא סגי בשמנונית שבמקום אחר בחתיכת ההיתר), ששם נבלעה תחלה פליטת האיסור (כ"ק או כ"נ), ואינה מתפשטת משם אא"כ יש שם שמנונית לפטמה.
4. 306. ב. כתב הפמ"ג (שפ"ד סקי"ח) שיש להסתפק בחתיכת איסור דרבנן שאין שייך בו שמנונית כלל (דבכה"ג אמרינן דאנו בקיאין שהוא כחוש), וחתיכת היתר כחושה ממין ששייך בו שמנונית, אי אמרינן דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, וחשבינן ההיתר כשמן דמפטם להאיסור והדר האיסור ומפטם לההיתר, או דכיון דפיטום גופי' במחלוקת שנוי' לא מחמרינן למימר בי' דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן. וכן נסתפק ברעק"א (דלעיל אות א). ודעת התורת יקותיאל (סי' צא סק"ג בסופו) דאף בפיטום אמרינן דא"א בקיאין בין כחוש לשמן. וכן משמע לכאורה דעת הפמ"ג גופי' לקמן (שפ"ד סקכ"ג), שכתב לבאר דברי הש"ך (סקכ"ג) דלדידן כלי אוסר לגמרי אוכל שיש בו רטיבות קצת, שהוא משום דא"א בקיאין בין כחוש לשמן, וחיישינן שהחתיכה שמנה והיתר מפטם לאיסור (דאי משום האיסור גופי', הא כתב הש"ך שבאיסור בלוע לא מחמרינן למימר א"א בקיאין). [אלא דמ"מ יש לחלק, דכיון שסמכנו כבר על בקיאותנו לענין הבלוע אין אנו מוסיפין להקל לסמוך עוה"פ על בקיאותנו לענין פיטום, משא"כ בנדו"ד (בסקי"ח) שהאיסור הוא כחוש לגמרי וא"צ לסמוך על בקיאותנו בזה]. וביד יהודה (פיה"ק סק"פ) כתב דבכה"ג לא אמרינן דא"א בקיאין וליכא פיטום (אלא דאפשר שכוונתו במליחה דוקא, ומשום צירוף דעת רש"ל דלא אמרינן פיטום כלל במליחה, כדלקמן סעיף ט (א)). וכתב רבנו (או"ח שם סעיף ז): ובמדינות אלו נו ה גין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו אפי' הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן, שלפעמים הבשר נראה כחוש מבחוץ והוא שמן מבפנים, לפיכך נוהגין להחמיר בכל דבר ששייך בו שמנונית לאסור את כולו בהנאה אם נגע בו חמץ ושניהם חמין אע"פ שאין שם רוטב. ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה וכיוצא בה מדברים שא"א למצוא בהם שום צד שיהיה בהם שמנונית, כמו שיתבאר בסימן תס"א ותס"ז, ע"ש כל פרטי דינים אלו. ולקמן (סי' תנא סעיף סו, גבי מאכל שהניחו בתוה"פ ע"ג תנור בית החורף): ואם הי' התנור חם, אע"פ שהמאכל שהניח עליו הי' צונן, צריך ליטול ממנו כדי קליפה, ואם הוא מאכל שמן כולו אסור. ולמנהג מדינות אלו שאין מחלקין בין כחוש לשמן בכל ענין כולו אסור, אא"כ הוא מאכל שאין שייך בו שמנונית כגון מצה וכיוצא בו, כמ ו שנתבאר בסי' תמ"ז. וכן גבי בשר שנמצאה בו חטה לאחר מליחתו (סי' תסז סעיף נא) כתב רבנו: ב מ ה דברים אמורים , כשהבשר הוא כחוש, אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עלי' אסורה אפי' להשהותה או למוכרה לנכרי, לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח ( ... ) ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן כמו שנתבאר בסי' תמ"ז, אף אם אותה חתיכה שנמצאת החטה עלי' היא כחושה כולה אין לאכלה בפסח. וכן גבי חטה שנמצאה בבשר צלי (שם סעיף נט): ב מה דברים אמורים, בצלי כחוש, אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה כולו אסור אפי לו להשהותו או למוכרו, ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו. ונמצא דעת רבנו שאף כשההיתר הוא כחוש והאיסור אין שייך בו שמנונית כלל (שהרי חמץ הוא איסור שאין שייך בו שמנונית כלל, כמ"ש רבנו בסי' תסז סעיף נג) אמרינן דאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, וההיתר השמן מפטם להאיסור ומפעפע בכולו. ג. עוד כתב הפמ"ג (שפ"ד סקי"ד) שיש להסתפק אי אמרינן דין פיטום דוקא בשניהם חמין, או אף כשאחד מהן חם (והיינו כשהתחתון חם דתתאה גבר, דאי כשהעליון חם או מונחים זה אצל זה אף באיסור שמן אינו אוסר אלא כ"ק). וביד יהודה (דלעיל אות א) כתב שתתאה גבר דינו כדין שניהם חמין ממש, ואף בכה"ג אמרינן דין פיטום. ומדברי רבנו (סי' תנא סעיף סו, הובא לעיל אות ב) מוכח דאמרינן דין פיטום אף כשהתחתון לחודי' חם ולא רק בשניהם חמין (וכדעת היד יהודה). ואף שמלשונו בסי' תמז (הובא לעיל שם) משמע לכאורה שדין זה הוא רק בשניהם חמין, י"ל דלא נחית שם לחלק בדין עילאה ותתאה, אלא מיירי בסתמא כשעומדין זה אצל זה, דבכה"ג בעינן שניהם חמין.
5. 307. (ב) המנח"י (כלל לח סקי"ד) כתב שבאיסור דאורייתא כחוש שנמלח עם היתר יש להתיר בהפ"מ ע"י קליפה, ובאיסור דרבנן יש להקל בהפסד קצת. ובסוף דבריו כתב דה"ה לצלי, אלא שבצלי בעינן נטילה במקום קליפה [ובדרכ"ת (סקקט"ז) הביא בשם המנח"י שנסתפק בזה וכתב שיש להקל רק בצירוף עוד צדדים, וצ"ע היכן מצא כן במנח"י]. וכן משמע דעת הפמ"ג (שפ"ד סקל"ח), שכתב כן לגבי מליחה, ובסוף דבריו כתב ג' חילוקים בין מליחה לצלי', ולא כתב שבצלי' אף בהפ"מ אין להתיר באיסור דאורייתא כחוש. וכן משמע ממ"ש שם בחילוק הב' דהא דבמליחה אין היתר מפטם לאיסור ובצלי' מפטם נפק"מ לדידן בהפ"מ, ומשמע דאף בצלי' הוה שרינן בהפ"מ אי לאו דהיתר מפטם לאיסור. אמנם ברעק"א (לרמ"א סוף סעיף ט) דייק מדברי הרמ"א (שם) שאף בהפ"מ לא התיר אלא במליחה, אבל בצלי' אף בהפ"מ אוסר עד ס' אף באיסור דאורייתא, ודלא כהמנח"י. והניח בצ"ע. וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף נט): אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלוי' או בשאר בשר צלי צריך להסיר במקום פעפועה לפי אומד הדעת ( ... ) ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו, אף אם לא נתבקעה החטה אלא שנתרככה. ומ"מ בהפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך על בקיאתנו אם הוא כחוש להתירו אפי' באכילה לאחר שיסיר ממנו כדי קליפה, כמו שית' בי ו "ד סימן ק"ה. הרי לנו שדעת רבנו להקל ולסמוך על בקיאותנו במקום הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט, כדעת המנח"י ודלא כמ"ש רעק"א בדעת הרמ"א (אא"כ נאמר דהקולא הוא משום צירוף הדעות דלא אמרינן פיטום, דלעיל אות (א)). ואף דהכא מיירי באיסור משהו חמץ דרבנן (שהרי פשיטא שיש ס' בתרנגולת נגד החטה), מ"מ הרי בדין דבר שאין שייך בו שמנונית החמיר רבנו (לעיל סעיף נג) באיסור משהו חמץ יותר מבאיסור דאורייתא בשאר איסורים (כדלקמן אות (ג)), ולא מסתבר שכאן (בדין כחוש ששייך בו שמנונית) יקל יותר מבשאר איסורים באיסור דאורייתא. וכן הבין בדעת רבנו בדרכ"ת (שם).
6. 308. (ג) הש"ך (סקט"ז, וכן בסקל"ח גבי מליחה) כתב שלא התיר הרמ"א באיסור שאין שייך בו שמנונית אלא באיסור דרבנן, אבל באיסור דאורייתא אף כשאין שייך בו שמנונית משערינן בששים. וכתב שכן משמע מהת"ח (סוף כלל לח). וכן הסכימו רוב האחרונים (מנח"י כלל לח סקי"ד, פר"ח סקכ"ב, כרתי סקי"ב, פמ"ג שפ"ד סקל"ח, חוו"ד חידושים סקי"ח, רעק"א לרמ"א סוף סעיף ט). ובפמ"ג (שם) כתב דצ"ע אי בעינן הפסד מרובה להתירו או סגי בהפסד קצת, ולמעשה כתב דיש לצדד אף בהפסד קצת. וכ"כ ברעק"א (שם). ודעת היד יהודה (פיה"א סקמ"ט ופיה"ק סקמ"ד) שהעיקר כפשטות דברי הרמ"א שאין לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, ולעולם מותר ע"י נטילה באיסור שאין שייך בו שמנונית. ורק גבי חמץ בפסח כתב שהמנהג להחמיר. [ובדרכ"ת (סקקכ"ג) כתב שיש לסמוך על דבריו להקל בהפ"מ בצירוף עוד צדדים, וצ"ע, שהרי אפילו בהפסד קצת לא מצינו מי שמחמיר בזה, ולמה הצריך הפ"מ וצירוף עוד צדדים. ובאמת לקמן (בסקקצ"ג) הביא בשם הש"ך (סקל"ח) שאסור אפילו בהפ"מ, ויש לתמוה היכן מצא דברים אלו בש"ך]. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ה): ככר חמץ שהיד סולדת בו שנגע בככר מצה חם שהיד סולדת בו אינו אוסר אלא מקום מגעו, דהיינו שיסיר מהמצה את המקום שנגע בו החמץ, ויסיר אותה בעומק כרוחב אגודל, והשאר מותר אפילו באכילה, שהרי לא נפלט לשם טעם חמץ כלל אפילו משהו, דכיון שאין שם רוטב להוליך את טעם החמץ אין טעם החמץ הולך מעצמו בטבעו יותר ממקום מגעו . וממשיך (סעיף ז): ובמדינות אלו נוהגין להחמיר בבשר חם שנגע בו חמץ חם לאסור את כולו אפי לו הוא כחוש, לפי שאין אנו בקיאים לחלק בין כחוש לשמן ( ... ) ואין אנו מקילין אלא בחמץ שנגע במצה, וכיוצא בה מדברים שא"א למצוא בהם שום צד שיהי' בהם שמנונית, כמו שיתבאר בסימן תס"א ותס"ז, ע"ש כל פרטי דינים אלו.
7. 309. ולקמן (סי' תסז סעיף נג, בדין חתיכות בשר שנמלחו ונמצאה חטה באחת מהם): ויש חולקין על כל זה ואומרים, כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר, אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים, אעפ"כ אנו מחמירין לאסור עד ס' אפי לו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד ( ... ) א"כ בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס' יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד, אע"פ שהוא איסור כחוש. ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד כלל כשישהה אותן עד לאחר הפסח או שימכרם לנכרי, אבל אם יש שם הפסד קצת או קצת שעת הדחק והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה, יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר, שאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפי לו באיסור כחוש אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית, כגון בשר טרפה כחושה שנמלח עם היתר, שיש טרפה כחושה ויש טרפה שמנה, לפיכך אנו מחמירין בכל טרפה אפי לו כחושה, כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמנה, שאין אנו בקיאין בזה. אבל איסור שלעולם הוא כחוש ואין שייך בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח, אין להחמיר בו כמו באיסור שמן בין לענין מליחה בין לענין צלי, כמו שית'. [והנה התנאי שכתב רבנו רבנו "והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה" צריך ביאור, שהרי בכל ענין זה (סעיף מט ואילך) עסקינן בחטה בקועה, ואיך מבאר כאן דין חטה שנתרככה ושתיק מדין חטה בקועה דאיירי בי'. ונראה לפרש שתנאי זה קאי רק על ההיתר דקצת שעה"ד שלפניו, ולא על ההיתר דהפסד קצת שלפני פניו. והיינו, שבמקום הפסד קצת יש להתיר בכל ענין (גם בחטה בקועה), אלא שהוסיף רבנו שבחטה שאינה בקועה אלא שנתרככה לא בעינן אפילו הפסד קצת, וסגי בקצת שעה"ד כדי להתיר]. הרי שכתב רבנו להדיא שאין אנו מחמירין לומר שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אלא באיסור ששייך בו שמנונית, אבל באיסור שאין שייך בו שמנונית אין אנו מחמירין כבאיסור שמן אפילו באיסור דאורייתא (שהרי חמץ שנגע במצה הוא איסור דאורייתא, ומ"מ כתב רבנו דסגי בכדי נטילה ותו לא), כפשטות משמעות הרמ"א (וכדעת היד יהודה), ודלא כהש"ך ושאר אחרונים. ומה שהצריך רבנו הפסד קצת בחטה שנמלחה עם חתיכות בשר, אולי י"ל דהיינו לפי שבמליחה מצרפינן לאיסורא דעת מהרש"ל (פג"ה סי' מה) שבשעת מליחה וצלי' אפילו איסור שאינו שמן מפעפע מחתיכה לחתיכה (כדלקמן סעיף ז (א)), ולהכי מצרכינן הפסד קצת. ומ"מ משמע מלשון רבנו שלא הצריך הפסד קצת אלא בחמץ בפסח ולא בשאר איסורים (שהרי כתב שבשאר איסורים אין אנו מחמירין אלא באיסור ששייך בו שמנונית, אבל באיסור שלעולם הוא כחוש ואין שייך בו שמנונית כלל אין להחמיר בו, ולא כתב דהיינו דוקא במקום הפסד).