אוצר החסידים פסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתר סימן קהסעיף א (א)

סעיף א (א)

איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן מקרי כבוש, והרי הוא כמבושל, ונאסר כולו.

וכתבו הט"ז והש"ך שהיתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור לא נאסר, כיון שלא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז הוי נותן טעם לפגם. ודעת המג"א והפר"ח שהיתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור נאסר אף בדיעבד.

ונחלקו הט"ז והש"ך בדין היתר שנתבשל בכלי שנאסר ע"י כבישה מעל"ע, שדעת הט"ז שלא נאסר ההיתר, דאין כבישה מעל"ע מבליע בכלי אלא כ"ק, ודעת הש"ך שנאסר ההיתר, דכבישה מעל"ע מבליע בכל הכלי.

ובדעת רבנו:

א. היתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור מותר בדיעבד משום נותן טעם לפגם (כדעת הט"ז והש"ך, ודלא כהמג"א והפר"ח).

ב. היתר שנתבשל בכלי שנאסר ע"י כבישה מעל"ע אסור (כדעת הש"ך, ודלא כהט"ז). ²⁸⁵

(ב)

אבל פחות מכאן בהדחה סגי. ²⁸⁶

וכתב הפר"ח שפירורי פת איסור שנשרו במים אוסרים אפילו בפחות ממעל"ע, ולא מהני סינון, לפי שהם נימוחים ומתערבים במים. והט"ז כתב שיש לחוש לפירורים דקים העוברים דרך נקבי המסננת. ²⁸⁷

ודעת המג"א נראה שאין לחוש לכל זה, אלא אף פירורי פת שנשרו במים פחות ממעל"ע מסננן ומותר. ²⁸⁸

וכן דעת רבנו (ודלא כהט"ז והפר"ח).

(ג)

ברמ"א: וכל מקום דאמרינן כבוש כמבושל אפילו מה שחוץ לכבישה אסור, דעל ידי הכבישה שלמטה מפעפע למעלה, כמו בבישול. ויש מקילין במה שבחוץ. ²⁸⁹

וכתבו הט"ז והש"ך שהעיקר כסברא הב', שמה שחוץ לכבישה מותר.

וכן דעת רבנו.

(ד)

ברמ"א: וספק כבוש אסור, מלבד בבשר עם חלב דאזלינן לקולא, דמן התורה אינו אסור רק בבישול ממש. ²⁹⁰

ודעת הט"ז שכל שנכבש וספק אם שהה מעל"ע מותר אף באיסור דאורייתא, דמוקמינן לי' בחזקת כשרות. ²⁹¹

ודעת המג"א לאידך גיסא, שאף באיסור דרבנן אסור, שמחזיקין איסור מזמן לזמן ואמרינן שכבר הי' כאן האיסור קודם לכן, אא"כ הועבר ממקום למקום בתוך מעל"ע דשרי, ²⁹² שאין מחזיקין איסור ממקום למקום (ובאיסור דאורייתא אסור אף כשהועבר ממקום למקום). ²⁹³

וכן נראה דעת רבנו (דלא כהרמ"א והט"ז כאן).

(ה)

ואם הוא כבוש בתוך ציר או חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל.

ודעת הש"ך שאין דין זה אלא בציר בלבד, אבל בחומץ לא חשיב כבוש עד שישהה מעל"ע (ודלא כהמחבר כאן). ²⁹⁴

ודעת רבנו נראה (ע"פ המג"א) לחלק בין חומץ סתם לחומץ חזק, שבחומץ סתם אינו כבוש אלא במעל"ע, אבל חומץ חזק דינו כציר וסגי בשיעור כדי שירתיח.

(ו)

ואם הוא כבוש בתוך ציר או חומץ, אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל.

וכתבו הט"ז והש"ך שדין זה אינו אלא במאכל, אבל לגבי כלי לא חשיב כבוש בשיעור כדי שירתיח, ודינו כמליחה לחודה, שמבליע בכלי כ"ק ואינו מפליט כלל.

ודעת הדרישה דכבישה כדי שירתיח מפליט מכלי, וכתב הפמ"ג שלדעתו אף מבליע בכלי בכולו.

ודעת רבנו נראה לחלק בין להפליט ולהבליע, שלהפליט אינו מפליט כלל (כהט"ז והש"ך), אבל להבליע מבליע בכולו (כהפמ"ג בדעת הדרישה). ²⁹⁵

(ז)

אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל.

ולעיל כתב המחבר שהשיעור הוא כדי שיתנו מים על האש ויתחיל להרתיח, ולא כמשמעות דבריו כאן דמשערינן בנכבש עצמו.

ודעת רבנו כמשמעות דברי המחבר כאן, שהשיעור הוא כדי שיתנו כלי זה עצמו עם החתיכה והציר שבו על האש ויתחיל להרתיח. ונמצא שאין בזה שיעור קבוע, אלא לעולם משערין באותה חתיכה ובאותו ציר. ²⁹⁶

הערות

285. סעיף א (א) א. ענין זה נתבאר לעיל סימן סט סעיף א. ב. ענין זה נתבאר לעיל סימן צח סעיף ד (ג) אות א.
286. (ב) היד יהודה (פיה"ק סק"ב ובסי' סט פיה"א סוף סקס"ד ופיה"ק סקצ"ח, הובא בדרכ"ת סק"כ) כתב, שדברים הרכים כגון פת שנשרו במים אוסרים אפילו בפחות ממעל"ע, כיון שמקצתם נימוח ומתערב במים. והביא (בסי' סט שם) שכ"כ הפר"ח (או"ח סי' תסז סעיף יב ד"ה ומ"ש באבי העזרי). והנה כתב הרמ"א (או"ח סי' תמז סעיף ד): ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובת, כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם, אסור בפסח, דחיישינן שמא נשארו פירורים ונותנין טעם בפסח.
287. וכתב הט"ז (סק"ו) דלא מהני אפילו סינן היין קודם הפסח, דחיישינן לפירורים דקים העוברים דרך נקבי המסננת. וכתב הח"י (סקי"ז) שלא אסר הט"ז אלא בחמץ, שפירורים דקים אלו אינם אלא משהו. ונראה כוונתו, דפירורים שעוברים דרך נקבי המסננת ודאי שאינם ניכרים לעינים, ובכה"ג דעת הט"ז (בסי' קד סק"א) להתיר בשאר איסורים ביבש בלח (ראה בארוכה לעיל סי' ק סעיף ג). ולא אסר אלא בחמץ, שכיון שהוא יבש בלח חוזר וניעור בפסח. ועפ"ז נמצא שלהסוברים בדעת הט"ז שאין ביטול ליבש בלח כלל (ראה שם) כוונת הט"ז כאן לאסור אף בשאר איסורים. והפר"ח (או"ח סי' תמז סו"ס ד) כתב גם הוא כדברי הט"ז, דחיישינן לפירורים דקים העוברים דרך נקבי המסננת [ולא כתב שנימוחים ביין כמ"ש לקמן בסי' תסז (כנ"ל), דאי משום הא לא איריא הכא, דהא מיירי קודם הפסח, והפירורים הנימוחים בטלים כדין לח בלח שאינו חוזר וניעור בפסח, משא"כ בסי' תסז דמיירי בתוך הפסח שאף לח בלח אינו בטל כתב שנימוח. אלא דצ"ע למה הוצרך שם לסברא זו דנימוח, דתיפוק לי' משום הפירורים העוברים דרך נקבי המסננת (כמ"ש בסי' תמז). וי"ל שכוונתו לומר שאף בשאר איסורים יהי' אסור בכה"ג (היכא דליכא ס' כנגד הפירורים), משא"כ הפירורים הדקים העוברים דרך נקבי המסננת פשיטא דיש ס' כנגדם ומותר בשאר איסורים]. ונמצא, שכל שסינן את היין קודם הפסח, אפילו אם שהו הפירורים בתוכו מעל"ע (אם יש ס' כנגדן), אין מקום להחמיר אלא משום סברת הט"ז (דחיישינן לפירורים שעוברים דרך המסננת), אבל לא משום הסברא דנימוח (דהו"ל לח בלח ובטל ואינו חוזר וניעור). אבל כל שלא סינן את היין אלא בתוך הפסח, אפילו לא שהו הפירורים בתוכו מעל"ע, יש מקום להחמיר הן משום סברת הט"ז והן משום הסברא דנימוח. והנה המג"א (סקי"ג) כתב שאם סינן היין קודם הפסח מותר (אם יש ס' ביין נגד הפת), דהשתא אין כאן אלא טעם לחוד, דבטל קוה"פ ואינו חוזר וניעור בפסח. ונמצא דלא ס"ל לחומרת הט"ז לחשוש לפירורים דקים העוברים דרך נקבי המסננת. וכן דעת הח"י (סקי"ז, אלא שהוא כתב דאף שאמנם עוברים פירורים דקים דרך נקבי המסננת, מ"מ מרוב דקותם חשיבי לח בלח ואינו חוזר וניעור) ושאר אחרונים (הובאו בכה"ח או"ח שם סקצ"ג). ולקמן (סקי"ד) כתב המג"א, דהא דאסור (אם לא סינן קודם הפסח) היינו משום ששהה מעל"ע וכבוש הרי הוא כמבושל, ומשמע דאם לא שהה מעל"ע מותר (אפילו לא סיננו אלא בתוך הפסח). ונמצא דלא ס"ל נמי לחומרת הפר"ח לחשוש שנימוח מקצת הפירורים ונתערב במים בפסח. ובזה נראה שאין כן דעת הח"י שם (שהרי כתב שיש פירורים שעוברים דרך נקבי המסננת, אלא דחשיבי לח בלח, והיינו ממש כדברי הפר"ח דנימוח).
288. והפמ"ג (או"ח שם א"א סקי"ג) כתב שבמקום הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט יש להקל כהמג"א, ובלאה"כ יש להחמיר כהט"ז. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמב בקו"א סקט"ו): ומתוך זה יתבאר לך שיפה כתב הט"ז בסי' תמ"ז סק"[ו] דפירורי ן דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינן בטלין, דלא כח"י שכתב שדינם כלח בלח, וזה אינו ( ... ) ולפ"ז ע"כ צ"ל דלדידן דמהני סינון ביין היינו משום דקיי"ל דע"י הסינון לא נשאר בו שום פירור אפילו דק מאד. ולקמן (או"ח סי' תמז סעיף כד): פרוסת פת שנפל ליין צונן, אע"פ שנטלה משם קודם הפסח, מ"מ יש לחוש שמא נתפררו ממנו פירורין דקין ונשארו בתוך היין, ולפיכך אם לא סיננו את היין עד שנכנס הפסח הרי נפלט טעם הפירורין לתוך היין בפסח ע"י שנכבשו בתוכו מעל"ע, דהיינו משעה שנפל לתוכו עד שעה שמסננו בתוך הפסח, שבסוף המעל"ע נעשה כמבושל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה, ואז הוא פולט והולך טעמו לתוך היין ונאסר כל היין ( ... ) ואם סינן אותו קודם הפסח מותר לשתותו בפסח בכל ענין, אפי לו יש כמה ימים משעה שנפל הפת לתוכו עד שעה שמסננו, שאף שנפלט טעם הפת לתוך יין, הרי כבר נתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניעור. ובהג"ה: ואפי לו אם סיננו בתוך הפסח ולא מצא שום פירור על המסננת, אעפ"כ יש לחוש שמא הי' בו פירור דק מאד שאינו נרגש בראות העין מחמת שהוא מעורב בלחלוחית יין שע"פ המסננת, ונפלט טעמו בפסח לתוך היין. ומ"מ אם אין מעל"ע משעה שנפל הפת לתוך היין עד שעה שמסננו בתוך הפסח, אין לחוש שמא נפלט טעם הפירורין לתוך היין כמו שהוא צונן. ולקמן (סי' תסז סעיף כט): אע"פ שחמץ בפסח במשהו מ"מ אינו אוסר בצונן ( ... ) ומ"מ אם נפלה לתוכם פרוסת לחם או עיסה, אפילו נפלה קודם הפסח והסירה משם קודם הפסח, אסור לשתותם בפסח אא"כ סיננם קו דם הפסח , לפי שהלחם והעיסה עשויין להתפרר, ויש לחוש שמא נשארו פרורין בתוך המים והיין (עי ין סי' תמ"ז). ובהמשך הסימן (סעיף מז): ואם נמצאת פרוסת לחם או עיסה בבאר, אפילו אם ידוע שלא נשתהה שם מעת לעת והוא מקום שלא נהגו להחמיר בצונן, אין להשתמש במי הבאר אלא ע"י סינון אפילו נמצאו קוה"פ, כמו שנתבאר למעלה. הרי שדעת רבנו כדעת המג"א, שאם סינן את המים או היין קודם הפסח מותר אפילו שהה הפת בתוכם מעל"ע, ולא חיישינן לחומרת הט"ז (לפירורים שעברו דרך נקבי המסננת), ויתירה מזו, שאפילו אם לא סיננם אלא בתוך הפסח מותר אם לא שהה הפת בתוכם מעל"ע, ולא חיישינן אף לחומרת הפר"ח (שנימוח מקצת הפירורים ונתערב במים). ובכה"ח (סי' תסז סקק"ס) כתב שדעת רבנו כדעת הפר"ח דלא מהני סינון בפת בתוה"פ, ובאמת רבנו כתב להדיא דמהני, כנ"ל. ומ"ש (בסי' תסז סעיף כט) "אא"כ סיננם קוה"פ", צ"ל דהיינו משום דבתוך הפסח לא מהני אלא אם לא עבר מעל"ע משעת נפילת הפרוסה, ולא רצה להאריך ולחלק. [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) לסי' תמז שם הקשה, שע"פ דברי רבנו בקו"א (בסי' תמב שם) נמצא שלדעת הט"ז הפירורים הנשארים אחר הסינון אינם בטלים משום יבש בלח, וא"כ למה כתב רבנו (בהג"ה) שאם לא שהה מעל"ע מותר, והניח בצ"ע. ודבריו תמוהים, שלא הבחין במ"ש רבנו בקו"א כמה תיבות לאח"ז דלדידן מהני סינון משום דקיי"ל דע"י הסינון לא נשאר אפילו פירור דק מאד (ודלא כהט"ז), וא"כ לאחר הסינון אין כאן שום יבש בלח כלל].
289. (ג) הט"ז (סק"ב) והש"ך (סק"א) הביאו מהת"ח (כלל כב דין ו) שהעיקר כסברא הב', שכל מה שחוץ לכבישה מותר. וכן הסכימו כל האחרונים (פר"ח סק"ב, פרי תואר סק"ב, כרתי סק"ב, פמ"ג מש"ז סק"ב, חוו"ד חידושים סק"ד, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקכ"ו ובכה"ח סק"ח). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כז במוסגר, גבי מיני מלוחים שנכבשו בכלי חמץ): וע יין ביו"ד סי' ק"ה דלא נאסר אלא מה שמונח ממנו בתוך המים והציר, אבל המקצת שיוצא חוץ מהמים והציר לא נאסר. ונמצא שדעת רבנו כדעת הט"ז והש"ך, שהעיקר כסברא הב' שברמ"א שמה שחוץ לכבישה מותר, וכדעת שאר אחרונים הנ"ל.
290. (ד) הט"ז (סק"ג) נחלק על הרמ"א, וכתב שאיסור שנכבש עם היתר וספק אם שהה מעל"ע מותר אף באיסור דאורייתא, דלא מחזקינן ריעותא מספק ומוקמינן לי' אחזקת כשרות כבתחילה. וכן דעת הכו"פ (כרתי סק"ד ופלתי סק"ג) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקכ"ז). אמנם בנקוה"כ השיג על הט"ז והצדיק דברי הרמ"א, דכיון שנשרה בו איתרע לי' חזקתי'. וכן דעת הפר"ח (סק"ג) והפרי תואר (סק"ג) ושאר אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם ובכה"ח סקי"ג). וכעין זה כתב החוו"ד (חידושים סק"ה וביאורים סק"ד), אלא שהתיר אם הועבר ממקום למקום בתוך מעל"ע, דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום. ואפילו לא הועבר ממקום למקום אלא שנטלו ממנו מעט בתוך מעל"ע, הרי אותו מקצת שניטל משם מותר. והפמ"ג (מש"ז סק"ג) האריך בחילוקי דינים בענין זה, ומסקנתו דאם אפשר לומר שנפל עתה ממש וגם בדקו קודם המעל"ע ולא מצאו איסור מותר, אבל אם א"א לומר שנפל עתה או שלא בדקו קודם המעל"ע אסור (ובאיסור דרבנן כתב דיש לעיין, מלבד באיסור משהו חמץ בפסח דאסור), דבכה"ג מחזקינן איסורא מזמן לזמן. ואם הועבר מכלי לכלי או מרשות לרשות כתב דמותר לעולם (אא"כ לא בדקוהו מקודם, דבכה"ג כתב דיש לעיין). ולמעשה הניח הכל בצ"ע. וביד יהודה (פיה"א סק"ג ופיה"ק סק"ח) החמיר לאסור לגמרי לעולם, בין באיסור דאורייתא ובין באיסור דרבנן, בין מזמן לזמן ובין ממקום למקום (אא"כ יש לתלות בהיתר יותר מבאיסור). והנה באו"ח (סי' תסז סעיף יב) כתב המחבר: אם מלגו תרנגולת ואח"כ מצאו במים גרעין חטה בקועה אסורה התרנגולת.
291. וברמ"א: ויש מי שמתיר אפי' במליגת תרנגולים, משום דאמרינן שמא אחר כך נפלה לשם, ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת מכח ספק ספיקא. ולענין מנהג נראה לאסור בשאר בשר או בחטה שלימה אפי' תרנגולת (...) מיהו אם נתערבו התערובות ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להקל בכל זה בספיקת איסור דרבנן שהוא משהו, ויש להתיר שאר תבשילין שיש בהן תערובת מאותו תבשיל של הבשר שנשרה במים או נמלג. כך נראה לי. ובמג"א (סקכ"א) הקשה על מ"ש הרמ"א שיש מי שמתיר אף במליגת תרנגולים דהיאך נתיר מספיקא, וכתב (בתחילת דבריו) שכוונתו דמוקמינן לי' אחזקתי' ואמרינן השתא נפלה. והוסיף להקשות דהא מחזקינן איסורא מזמן לזמן (כמ"ש לפנ"ז בסקט"ז), ובמסקנת דבריו כתב דאף המתיר לא מיירי אלא כשהועברה התרנגולת מכלי לכלי, דממקום למקום לא מחזקינן איסורא, אבל בכלי א' אה"נ דאסור, ואין כאן מחלוקת כלל (ודלא כהרמ"א). וכתב הפמ"ג (א"א סקכ"א וסקכ"ה) דכוונת קושיית המג"א "היאך נתיר מספיקא" (דלכאורה למה לא נתיר בספק איסור משהו דרבנן) היא משום חזקה דהשתא דמחזקינן מזמן לזמן, וחזקה זו חמירא מספיקא סתם. ובצ"צ (פס"ד לאו"ח שם סקכ"ז) כתב לבאר מחלוקת הרמ"א והמג"א, דהרמ"א ס"ל דמזמן לזמן הוי ספק שקול (ולהכי בדרבנן מותר) וממקום למקום לא הוי ספק כלל (ומותר אף בדאורייתא), והמג"א ס"ל דמזמן לזמן לא הוי ספק שקול ואסור אף בדרבנן (וציין בזה לדברי רבנו דלקמן, והא דבהצטרף עוד ספק חשיב ס"ס כתב לקמן דהיינו משום שהספק השני א"צ להיות שקול, כדלקמן סי' קי סעיף ט אות (ו)) וממקום למקום הוי ספק שקול (ומותר בדרבנן אבל בדאורייתא אסור). ונראה כוונתו, דמלשון הרמ"א "ולענין מנהג נראה לאסור" משמע דמדינא דעתו כדעת המתיר, והיינו משום דמזמן לזמן חשיב ספק ומותר במשהו חמץ דרבנן. ועפ"ז נמצא דהרמ"א כאן אזיל לטעמי' באו"ח, דמזמן לזמן הוי ספק שקול, ולהכי בדאורייתא אסור ובדרבנן (כגון בב"ח) מותר. ועפ"ז נמצא שלהמג"א דלא חשיב ספק שקול אסור אף בבב"ח (ודלא כהרמ"א כאן). הרי לנו ה' דעות למעשה בדין איסור שנכבש עם היתר וספק אם שהה מעל"ע: א) דעת הט"ז להתיר לגמרי אף באיסור דאורייתא ואף מזמן לזמן, ב) דעת הפמ"ג דמזמן לזמן מותר בדאורייתא דוקא כשבדקוהו מתחילה וגם אפשר שנפל עתה ממש (ובדרבנן צ"ע), וממקום למקום מותר אף בדאורייתא (ואם לא בדקוהו מתחילה צ"ע), ג) דעת הרמ"א ודעימי' דמזמן לזמן אסור בדאורייתא ומותר בדרבנן, וממקום למקום מותר אף בדאורייתא, ד) דעת המג"א דמזמן לזמן אסור אף בדרבנן וממקום למקום אסור בדאורייתא ומותר בדרבנן, ה) דעת היד יהודה דאסור לעולם.
292. וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף לב): אבל חמץ גמור כגון לחם או עיסה או חטה בקועה שנמצאו במים חמים, אפילו הם בתוך כלי שני, יש לאסור אף התבשיל שבישלו בה[ם] קודם שנמצא בהם החמץ, ואפילו במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אין להקל, ואף להשהותו אסור, לפי שמן הסתם הי' כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל, שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן למפרע, דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום א חד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן הי' כבר קודם לכן, ואין זה נקרא ספק אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד ה"ז נקרא ס"ס. ומ"מ אם נתערב משהו מתבשיל זה בתבשיל אחר יש להתיר אותו תבשיל אפילו באכילה אם יש שם הפ"מ ומניעת שמחת יום טוב. ולקמן (סעיף לז): ואם חתך עיסה אחת גדולה למצות הרבה ונמצאת חטה בקועה באחת מן המצות, בין שנמצאת בה לאחר אפייתה בין שנמצאת בה בעודה בצק, היא אסורה אם נילושה בה החטה בתוך הפסח, ושאר המצות מותרות. ואין חוששין שמא היתה חטה זו בתוך העיסה הגדולה ונאסרה כולה, אלא תולין להקל לומר לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוך מצה אחת מהן, לפי שאנו אומרים, כאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו כאן היתה בתחלה כשנפלה, ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום. (ובסעיף לח:) ואם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר א"כ נראה שהיתה במים ובעיסה הגדולה, לכן יש לאסור כל המצות. ומ"מ אם יש לתלות שהיתה במקום אחר בלועה ממים ונפלה עכשיו לתוך מצה זו תולין להקל אם יש במה לתלות (שלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר, ואינו נקרא ספק אלא כשיש לתלות בזה [כמו בזה], כמו שנתבאר בי ו "ד). (ובסעיף לט:) אבל מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום א חד , כגון מי שחתך עיסה גדולה למצות הרבה וחלקן לבני אדם הרבה ונתפזרו איש למקומו לעשותן, ומצה אחת הותיר בידו באותו מקום שחתך את העיסה, ונמצאת בה חטה, כולם אסורות, שאנו חוששין שמא היתה בה החטה קודם לכן כשהיו עדיין כל המצות מחוברות עמה קודם שנחתכו ממנה ונאסרו כולם. (ובסעיף מ:) וכן כרוב מלוח הכבוש בחבית ונטל מעט ציר מן החבית לתוך הקערה ונמצאת חטה בקועה בקערה, הכרוב שבחבית מותר, שאנו תולין שלתוך הקערה נפלה ולא היתה מעולם בחבית, שאין מחזיקין איסור ממקום למקום. אבל אם נמצאת חטה בקועה בחבית לאחר שנתן ממנה לתוך הקערה גם הכרוב שבקערה אסור, שמחזיקין איסור מזמן לזמן, ושמא היתה החטה בחבית קודם שנתנו ממנה לקערה, ונאסר אז כל מה שבחבית אף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן, שיש לחוש שמא נכבשה החטה מעת לעת בתוך החבית, וכל הכבוש מעל"ע הרי הוא כמבושל. ואין להתיר מה שבקערה מכח ספק ספיקא, שמא עתה נפלה החטה לתוך החבית לאחר שכבר נתן ממנה לתוך הקערה, ואת"ל קודם לכן נפלה שמא לא שהתה שמה מעת לעת, דכיון שמחזיקין איסור מזמן לזמן אנו אומרים שחטה זו שנמצאת עתה בחבית כבר היתה שם בחבית מזמן מרובה יותר ממעת לעת, וממילא נאסר גם מה שנתנו ממנה לתוך הקערה בתוך זה הזמן, ואין כאן ס"ס כלל. הרי לנו מפורש בדברי רבנו דמזמן לזמן לא חשיב ספק (ורק בהצטרף עוד ספק חשיב ס"ס, והיינו כיון שהספק השני א"צ להיות שקול כמ"ש הצ"צ), וא"כ אסור אף בדרבנן (ודלא כהרמ"א כאן שהתיר בבב"ח דרבנן).
293. [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב שלכאורה דברי רבנו תלויים במחלוקת הרמ"א והט"ז (לקמן סי' קי סעיף ט) אי מהני ס"ס במקום חזקת איסור, וכתב שאולי יש לחלק ביניהם. ובאמת ע"פ דברי הצ"צ שם לא קרב זה אל זה כלל, כי הא דמחזיקין איסור מזמן לזמן אינו בדין חזקת איסור ממש, ומידי ספיקא לא נפקא, אלא שאינו נחשב ספק שקול ולכן אומרים בו ספיקא לחומרא]. וע"פ מ"ש הצ"צ בדעת המג"א דהא דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום היינו משום דחשיב ספק (ודלא כהרמ"א דלא חשיב ספק כלל ומותר אף בדאורייתא), צ"ל לכאורה שכן הוא אף דעת רבנו (שהעתיק דברי המג"א, וס"ל כוותי' במזמן לזמן), וא"כ אינו מותר אלא בדרבנן ולא בדאורייתא. ועפ"ז יהי' פירוש דברי רבנו (בסעיף לח) דברישא אסור משום שנראה יותר שהיתה החטה בעיסה הגדולה, ובסיפא מותר משום ספק (ועל זה קאי מ"ש במוסגר "ואינו נקרא ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה").
294. (ה) הש"ך (סק"ב) האריך להשיג על המחבר שכתב שדין חומץ כדין ציר וסגי בשיעור כדי שירתיח, ודעתו שדין חומץ כדין שאר משקין ובעי כבישה מעל"ע, והביא שכן דעת האו"ה (כלל ל דין ח) ורש"ל (יש"ש פג"ה סמ"ט ובאו"ש סי' מב אות ה). וכן דעת הפר"ח (סק"ד) והמנח"י (כלל כב סקי"ד ובח"י סי' תמז סקל"ד) והיד יהודה (פיה"א סק"ה ופיה"ק סקי"א ובסי' סט פיה"א סקס"ד) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סק"מ). וכן הכריע במ"ב (סי' תמז סקע"א ובשעה"צ סקצ"ה). וכתב הש"ך (שם) שאף הב"י עצמו בתשובה (שו"ת אבקת רוכל סי' רטז) כתב שבחומץ צריך מעל"ע וביאר כן דבריו בב"י, אלא שדוחק ליישב כאן דבריו בשו"ע. אמנם ביד יהודה (פיה"א שם) הביא שבתשובה אחרת (שם סי' רטו) כתב להדיא כדבריו כאן שבחומץ סגי בשיעור כדי שירתיח, וכן צריך לפרש גם דבריו שבתשובה שהביא הש"ך. ודעת הב"ח (ריש הסימן) והלבוש (סק"א) כדעת המחבר כאן, שאף בחומץ יש דין כבישה בשיעור כדי שירתיח. וכן דעת הכו"פ (כרתי סק"ה ופלתי סק"ד, וכתב דהיינו אף בחומץ גרוע) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם ובכה"ח סקי"ח וסקי"ט). ודעת הפרי תואר (סק"ד) לחלק בין חומץ לשכר לחומץ דפירי, שחומץ שכר אינו חריף ובעינן מעל"ע, אבל בחומץ דפירי סגי בשיעור כדי שירתיח. והמג"א (סי' תמז סקכ"ח) כתב לחלק בין חומץ חזק לחומץ שאינו חזק כ"כ, שבחומץ חזק סגי בשיעור כדי שירתיח, ובחומץ שאינו חזק בעינן מעל"ע. וכן הסכימו הפמ"ג (שפ"ד סק"ב) והחוו"ד (חידושים סק"ז וביאורים סק"ו) והבית מאיר (לש"ך שם), וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת ובכה"ח (שם). ובאו"ח (שם א"א סקכ"ח) כתב הפמ"ג שבהפ"מ יש לצדד כהש"ך להצריך מעל"ע אף בחומץ חזק. והכרעת הדרכ"ת (שם) שבחומץ שאינו חזק יש להקל בהפ"מ להצריך מעל"ע, אבל בחומץ חזק אין להקל כלל. וכן הכריעו עוד אחרונים שהובאו בכה"ח (שם), וכן הכרעת כה"ח עצמו. הרי לנו ו' דעות למעשה בדין כבישה בחומץ: א) דעת המחבר ודעימי' שלעולם שיעורו בכדי שירתיח, ב) הכרעת הדרכ"ת וכה"ח שבחומץ חזק שיעורו בכדי שירתיח ובחומץ שאינו חזק בהפ"מ שיעורו במעל"ע, ג) דעת המג"א ודעימי' שבחומץ חזק שיעורו בכדי שירתיח ובחומץ שאינו חזק במעל"ע, ד) הכרעת הפמ"ג באו"ח שבחומץ חזק בהפ"מ שיעורו במעל"ע ובחומץ שאינו חזק אף בלא הפ"מ במעל"ע, ה) דעת הפרי תואר שחומץ שכר שיעורו במעל"ע וחומץ דפירי שיעורו בכדי שירתיח, ו) דעת הש"ך ודעימי' שלעולם שיעורו במעל"ע. וכתב רבנו (או"ח סי' תעג סעיף כט, לענין מרור): אין יוצאין בקלח מבושל, לפי שנפסד טעם מרירתו על ידי הבישול. והכבוש הוא כמבושל, דהיינו אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על האור היו מתחילין להרתיח (...) אין יוצאין בו. וכן לענין עירוב תבשילין (או"ח סי' תקכז סעיף יב): תבשיל זה של ע ירוב תבשילין א"צ שיהי' מבושל ממש, אלא אפי לו ( ... ) שנכבש בחומץ חזק או בציר, אפי לו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה ע"ג האור הי' התבשיל מתחיל להרתיח, הרי הוא כמבושל כמ"ש בי ו "ד סי' ק"ה. וכן גבי אתרוג (סי' תרמח סעיף כה): ואם כבשו בחומץ חזק שהוא חריף מאד, אפי' לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח ה"ז כמבושל, כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה ע"ש הטעם. ומשמע שדעת רבנו כדעת המג"א, שלא אמרו שיעור כבישה כדי שירתיח אלא בחומץ חזק, אבל חומץ שאינו חזק שיעורו במעל"ע כשאר משקין.
295. (ו) ענין זה נתבאר לעיל סימן סט סעיף טז (ב) ושם (ה).
296. (ז) ענין זה נתבאר לעיל סימן סט סעיף יח (א).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.