סעיף ב (א)

הערות

1. 279. סעיף ב (א) הפמ"ג (מש"ז סק"ו) הביא בשם או"ה (כלל לב דין יב), שאיסור שנפל לתבשיל שהוא פוגם בו, אף שהתבשיל מותר, מ"מ הקדרה אסורה אפילו לבשל בה תבשיל שהאיסור פוגם בו, דלא שרינן נטל"פ אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה, דגזרינן נטל"פ אטו נ"ט לשבח, וכי היכי דגזרינן בכלי שאינו ב"י אטו ב"י. וכתב הפמ"ג דהיינו דוקא כשהאיסור עצמו אינו פגום אלא שפוגם בתבשיל, אבל באיסור שהוא פגום לגמרי בעצמו הקדרה מותרת. וכ"כ ביד אברהם (לרמ"א כאן ולש"ך סק"ב) וביד יהודה (פיה"א סקי"ב ופיה"ק סקי"ז), הובאו בדרכ"ת (סקל"ח). ועוד הוסיף הפמ"ג להקל, דאף כשהאיסור עצמו אינו פגום לגמרי, אלא שהוא פוגם בכל התבשילים, הקדרה מותרת (ובזה נראה שאין כן דעת היד אברהם והיד יהודה).
2. 280. והמנח"י (כלל פה סקע"ג) השיג על דברי האו"ה (והת"ח שם דין כג שהביא דבריו), וכתב דהכא לא דמי לכלי שאב"י דגזרינן אטו ב"י, דהתם מתחילה הי' בלוע בו איסור, משא"כ הכא שהתבשיל הי' פגום מעיקרא מותר לבשל בו תבשיל אחר שהאיסור פוגם בו. וכתב ביד יהודה (פיה"א שם), שלא הקשה המנח"י אלא לפי שהבין שדעת האו"ה והת"ח לאסור אף באיסור שהוא בעצמו פגום לגמרי, אבל באיסור שאינו פגום לגמרי אף המנח"י מסכים לאסור (וכדעת היד יהודה עצמו). וכן נראה שהבין בדבריו ביד אברהם (שם). אמנם בכה"ח (סקכ"א) נראה שהבין שדעת המנח"י להתיר בכל ענין, אף בקדרה שנפל לתוכה איסור שאינו פגום בעצמו אלא שפוגם בתבשיל. וכן נראה דעת הפרי תואר (סק"ז) ועוד אחרונים, הובאו בכה"ח שם. ולדעתם עכצ"ל דמ"ש הרמ"א שהקדרה אסורה אינו אלא לענין בישול תבשיל שהאיסור נותן בו טעם לשבח (או שאפשר שנותן בו טעם לשבח), ואינו ענין כלל לדין איסור נטל"פ לכתחילה. וכן משמע דעת הפר"ח (סק"ט), שכתב שהקדרה אסורה לפי שיש לחוש שהאיסור יתן טעם לשבח בתבשיל, ומשמע שאם ידוע לנו שהאיסור פוגם בתבשיל מותר. הרי לנו ד' דעות בדין קדרה שנאסרה מחמת נטל"פ לבשל בה תבשיל שהאיסור פוגם בו: א) דעת הפרי תואר ודעימי' שמותר, ב) דעת הפמ"ג שמותר כל שהאיסור פגום לגמרי או שהוא פוגם בכל התבשילים, ג) דעת היד אברהם והיד יהודה שמותר כל שהאיסור פגום לגמרי, ד) דעת האו"ה והת"ח ע"פ הבנת המנח"י שאסור לעולם. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מז): ומ"מ לכתחלה אסור לבשל לשם פסח בכלי של חמץ שאינו ב ן יומו , שאסור לעשות נטל"פ לכתחלה, כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ג. ולכאורה ברור שכוונת רבנו לציין לדברי הרמ"א דידן, כי מלבד כאן לא נזכר כלל בסימן זה שאסור לעשות נטל"פ לכתחילה או שאסור לבשל לכתחילה בכלי איסור שאינו ב"י [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב שהכוונה לסעיף ה (וכן ציין לשם באותו ענין בסימן תנב סעיף ו), ובאמת שם לא נזכר כלל מזה, כנ"ל]. ועפ"ז משמע שלדעת רבנו אסור לבשל לכתחילה בקדרה זו (שנפל לתוכה איסור שנטל"פ בתבשיל) אפילו תבשיל שהאיסור פוגם בו (עכ"פ כשהאיסור אינו פגום לגמרי), ודלא כהפרי תואר (שהרי להפרי תואר דברי הרמ"א אינם ענין כלל לדין איסור נטל"פ לכתחילה, כנ"ל).
3. 281. (ב) הט"ז (סק"ו) תמה על הרמ"א, דלמה נקט שאף התבשיל הא' הוא פגום, והרי אפילו הי' התבשיל הא' איסור גמור ונאסרה ממנו הכף, מ"מ כשתחבה לתבשיל שהאיסור פוגם בו מותרת הקדרה, שהרי יש כאן נ"ט בר נ"ט מאיסור פגום, מהכף לתבשיל ומהתבשיל לקדרה, ומעתה אף אם יבשל בקדרה זו אח"כ תבשיל שהאיסור נותן בו טעם לשבח מותר. והש"ך (בנקוה"כ) כתב שדברי הרמ"א מכוונין, דהא קיי"ל (בסי' צה סעיף ג) דלדידן לא סגי בב' נ"ט אלא בעינן ג' נ"ט, ולהכי בעינן שאף התבשיל הראשון יהי' פגום, דהשתא איכא ג' נ"ט לפגם. ובפמ"ג (מש"ז סק"ו ושפ"ד סק"י) הביא מהמנח"י (כלל פה דין עד) לבאר דעת הט"ז, דלא בעינן ג' נ"ט אלא במאכל, אבל בכלי סגי בב' נ"ט, כיון דהוי דיעבד (עכ"פ בכלי חרס, ובכלי מתכות דאפשר בהגעלה כתב דצ"ע). ולענין דינא כתב לצדד כהט"ז [אלא דלכאו' צ"ע, דמה דיעבד הוא זה, ישהנו עד למחר ואז יוכל להשתמש בו לכו"ע דהו"ל ג' נ"ט לפגם]. וביד יהודה (פיה"א סקט"ו ופיה"ק סק"כ) כתב להקל כדעת הט"ז בצירוף דעת הסוברים דנ"ט בר נ"ט שייך גם באיסור (דלדידהו מצטרף גם הטעם שנבלע בכף, אף שהוא עדיין משובח, והו"ל ג' נ"ט).
4. 282. וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף יא, לענין הגעלת כלים שאינם ב"י): ואע"פ שקודם שנפלט הגיעול מן הכלים הי' ג"כ פגום ואעפ"כ צריך להגעילו ולהפליטו מן הכלי מד"ס גזירה משום כלי בן יומו, וא"כ עכשיו שהגיעול חזר ונבלע בהם מה הועיל כלום בהגעלתו, מ"מ כיון שהגיעול בעצמו הפגום מותר גמור הוא אפי' מד"ס, הרי יש נ"ט בן נ"ט של היתר, דהיינו טעם פגום שהי' בלוע בכלי קודם ההגעלה הוא נ"ט א' של היתר, וממנו נפלט הגיעול הפגום לתוך המים הרי נ"ט ב' של היתר, וכן המים חזרו ונבלעו בכלים הרי נ"ט ג' של היתר, והוא מותר גמור אף באיסורי תורה כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה. (ובסעיף יב:) וכן אם היורה אינה בת יומה אין צריך להגעילה קודם הגעלת הכלים בתוכה, לפי שיש כאן ג' נ"ט של היתר, מן החמץ ליורה ומן היורה למים שבתוכה ומן המים לכלים הנגעלים, והכל של היתר כיון שהגיעול הוא פגום. (ובסעיף יג:) אבל אם מגעיל כלי החמץ קודם שעה ה' אף אם היורה הוא ב"י א"צ להגעילו תחלה, וכן א"צ שיהי' במים ס' כנגד הכלים אף אם הם ב"י, דכיון שהחמץ הוא מותר עדיין באכילה הרי יש כאן ג' נ"ט של היתר קודם שיבא לכלל איסור, דהיינו קודם שיגיע זמן איסורו, ולפיכך אינו חוזר ונאסר אף כשיגיע זמן איסורו, כמ"ש בסימן תמ"ז. ובהג"ה: וע"ש שאף האוסרים בב' נ"ט (מ"א ח"י) מודים בג' נ"ט מטעם המבואר שם. ונמצא שהצריך רבנו ג' נ"ט אף בכלים, ומשמע דנקט ג' נ"ט דוקא, דבב' נ"ט הוה חיישינן לדעת האוסרים בזה, כדעת הש"ך, ודלא כהט"ז (אלא שהכרח גמור אין כאן, דאיכא למימר דלא נקט ג' נ"ט אלא לרווחא דמילתא שיהי' מותר לכו"ע, דהא בהגעלה מיירי דאיכא ג' נ"ט). [ואולי יש להוסיף ולבאר מחלוקת הש"ך והט"ז, על יסוד המבואר לעיל (סי' צה סעיף ב (א)) ע"פ דברי רבנו בהג"ה הנ"ל בביאור דברי הרא"ש (פסחים פ"ב ס"ז, ע"ז פ"ה סל"ו) בטעם היתר הגעלה למאן דאסר נ"ט בר נ"ט אפילו בנתבשלו שיש כאן ג' נ"ט, דבנתבשלו יש לטעם הג' חשיבות טעם כיון שנבלע באוכל הראוי לאכילה, משא"כ בהגעלה שאינו נבלע בכלי אינו חשוב טעם כלל. ועפ"ז י"ל, שלמאן דאסר בנתבשלו אין חילוק כלל בין ב' נ"ט לג' נ"ט, אלא החילוק הוא בין טעם אחרון באוכל לטעם אחרון בכלי (שכשהטעם האחרון הוא באוכל אסור אף בג' נ"ט, וכשהטעם האחרון הוא בכלי מותר אף בב' נ"ט). ומה שמצינו חילוק בין ב' נ"ט לג' נ"ט היינו דוקא למאן דאסר בנצלו ומתיר בנתבשלו, דלדידי' טעם ההיתר בהגעלה הוא משום ג' נ"ט כמו בנתבשלו. והנה הש"ך (בסי' צה סק"ד) הביא פסק מהרש"ל (באו"ש סי' נז אות ב ובספרו פכ"ה סי' סג) לאסור בנצלו אפי' בדיעבד. ומשמע דס"ל דהעיקר לדינא כמאן דאסר בנצלו ומתיר בנתבשלו, דלדידי' מפלגינן בין ב' נ"ט לג' נ"ט, דבב' נ"ט לעולם אסור ובג' נ"ט לעולם מותר (ואין חילוק בין טעם אחרון באוכל לטעם אחרון בכלי). אמנם הט"ז שתיק לי' לרמ"א שם, שאסר לכתחילה והתיר בדיעבד בין בנצלו ובין בנתבשלו, וא"כ י"ל דס"ל דהעיקר כהרא"ש דאין חילוק בין נצלו לנתבשלו ובין ב' נ"ט לג' נ"ט, אלא החילוק הוא בין טעם אחרון באוכל לטעם אחרון בכלי (ואמנם החילוק בין ב' לג' נ"ט לא נזכר כלל ברמ"א ובט"ז בסי' צה). ונמצא שהט"ז והש"ך אזדו לטעמייהו, דהט"ז ס"ל שהעיקר כדעת הרא"ש שהחילוק הוא בין טעם אחרון באוכל לטעם אחרון בכלי, ובטעם אחרון בכלי מותר אף בב' נ"ט, ולהכי לא הצריך בנדו"ד אלא ב' נ"ט, כיון שהטעם האחרון הוא בכלי. משא"כ הש"ך דס"ל לדינא כדעת המחלקים בין ב' נ"ט לג' נ"ט, ס"ל דבב' נ"ט אסור אף בטעם אחרון בכלי, ולכן השיג על הט"ז. ואף שגם רבנו ס"ל לאסור לכתחילה ולהתיר בדיעבד אף בנצלו (כפסק הרמ"א וכדעת הט"ז, וכמשנ"ת לעיל שם אות (ב)), מ"מ לא הכריע לדינא אם העיקר כדעת המחלקים בין נתבשלו לנצלו או כדעת האוסרים בשניהם, וחייש לדברי שניהם לכתחילה (כדמוכח מדברי רבנו בהג"ה, שלא התיר בהגעלה אלא משום צירוף ב' הטעמים דג' נ"ט וטעם אחרון בכלי). ולפיכך נראה שבנדו"ד דעתו למעשה כדעת הש"ך, לחוש לדעת האוסרים בנצלו ומחלקים בין ב' נ"ט לג' נ"ט].
5. 283. סעיף ה ענין זה נתבאר לעיל סימן צה סעיף א.