סעיף א
סעיף א
ברמ"א: מיהו דברים החשובים כברי' או כיוצא בה, אם אינן פגומים בעצמן, אף על פי שפוגמין התבשיל אינן בטלים אפילו באלף.
ודעת הב"י שאף דברים שאינם בטלים אפי' באלף בטלים כשהם נותנים טעם לפגם.
וכתב הכו"פ שאף דין חמץ בפסח תלוי במחלוקת זו, שלהמתירים בדברים החשובים מותר אף בחמץ בפסח, ולהאוסרים בדברים החשובים אסור. 278
ודעת רבנו נראה שהעיקר כדעת המתירין בחמץ בפסח (אלא שנהגו לאסור). ועפ"ז נראה שלדעתו אין דין זה תלוי בדין דברים החשובים, ואף הרמ"א האוסר בדברים החשובים מתיר בחמץ בפסח.
הערות
- 278. סעיף א הב"י (ד"ה כתב הרשב"א) הביא מארחות חיים בשם ה"ר שם טוב פלכו, שאיסור שאינו בטל בס' אלא צריך שיעור גדול מזה, כגון ברי' או תרומה, אפי' פגום אסור. וכ' הב"י שבאו"ח (סי' תמז) נתבאר שאין דעת רוב הפוסקים כן. וכוונתו להמבואר בב"י או"ח שם (ד"ה ונטל"פ) לענין חמץ בפסח, שהלכה כדברי המתירין בו נטל"פ (וכ"פ בשו"ע שם סעיף י). ומשמע דה"ה לנדו"ד. [וביד יהודה (פיה"א סק"ב) כתב דע"כ לא פליג הב"י אברי', דהא בסי' קד ס"ל דדברים המאוסים אין אוסרין בטעמם, ואעפ"כ ס"ל דאין בטלין אפי' באלף. וצ"ע, דהא התם מיירי בדברים הפגומין מחמת עצמן אלא שהתורה אסרתם, דהשתא פשיטא דלא בטל שם ברי' מינייהו, שהרי זה גופא אסרה תורה, משא"כ הכא דמיירי בדברים שאינם פגומין מחמת עצמן (כמ"ש הרמ"א להדיא) שפיר איכא למימר דכשפוגמין התבשיל בטלין לגבי התבשיל]. וכ"כ הכו"פ (פלתי סק"א) ששני דינים אלו (נטל"פ בדברים החשובים ובחמץ) תלויים זב"ז, וכיון שבדין דברים החשובים פסק הרמ"א לאסור, ה"ה בחמץ בפסח. ואמנם הרמ"א (או"ח שם) כתב דיש מחמירין בחמץ בפסח, ושכן נוהגין באלו המדינות [אמנם מ"ש הכו"פ שם שלהמחבר אין דינים אלו תלויים זב"ז, כיון דלדידי' יבש ביבש מותר בחמץ בפסח, צ"ע, דהא הב"י תלה להדיא דינים אלו זב"ז, כנ"ל]. אמנם החוו"ד (ביאורים סק"ב) כתב לחלק, דלא אסר הרמ"א אלא בדברים החשובים שהאיסור בעין, אבל בחמץ בפסח שהאיסור נימוח והו"ל טעמו ולא ממשו מותר. וכן דעת עוד אחרונים (יד יהודה פיה"א סק"ז, מקו"ח לסי' תמז שם). ועפ"ז נמצא דביבש ביבש (דהיינו כשהחמץ בעין) אה"נ דלא אמרינן נטל"פ בחמץ בפסח. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ח): אע"פ שחמץ בפסח אוסר במשהו שאין טעם חמץ נרגש בתערובתו, מכל מקום אם החמץ נותן טעם לפגם בהתערובות אינו אוסר כלל אפילו באכילה, בין שנתערב ממנו הרבה בענין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם בהתערובות, בין שלא נתערב ממנו אלא מעט שאין טעמו פוגם התערובות לפי שאינו נרגש כלל, לפי שכל טעם שפוגם בתערובות אינו נקרא טעם כלל וכאלו לא נפלט כלל לתוך התערובות. ויש חולקים ע"ז ואומרים, כיון שחמץ בפסח אוסר במשהו, ואין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלפי אלפים ואעפ"כ אסור, וה"ה לנטל"פ, בין שיש בו כדי ליתן טעם לפגם בין שאין בו, ואפילו משהו שנתערב באלפי אלפים אוסר הכל באכילה ובהנאה. וכן נוהגין במדינות אלו. אבל במקום שאין שם מנהג ידוע יש להורות שהמיקל כסברא ראשונה לא הפסיד, אבל המחמיר תבוא עליו ברכה. ומשמע דעת רבנו שהעיקר לדינא כדעת המתירין נטל"פ בחמץ בפסח, ולא נהגו לאסור אלא משום חומרא. ונראה שפי' כן דעת הרמ"א שם. ועפ"ז צ"ל שלדעת רבנו אין דינים אלו תלויים זה בזה, אלא אע"ג דבדברים החשובים ס"ל להרמ"א לאסור בנטל"פ, מ"מ בחמץ בפסח מותר (וכדעת החוו"ד ודעימי').
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.