סעיף ג

הערות

1. 266. סעיף ג מקור דין זה שכתבו המחבר והרמ"א הוא בדברי הרשב"א (תוה"א בית ד שער ד, דף לח ע"ב), שכתב שכל דבר שצריך להוציא עליו הוצאות להתירו לא מיקרי דשיל"מ ובטל, ולכן כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים בטל ברוב. וכן פסק הטור (בסי' קכב), וכן דעת רש"ל (פכ"ה ספ"ו) והמנחת כהן (ס' התערובות ח"ג פ"ב). ובש"ך (סק"ח) הביא כמה דעות דפליגי אדין זה, ומכמה טעמים: א. הרא"ה (בבדק הבית שם) נחלק על הרשב"א, וכתב לאסור מב' טעמים: א) דכיון שאפשר להוציא האיסור ע"י הגעלה הו"ל כאפשר להכיר האיסור שאין לו ביטול; ב) דלא דמי לשאר יבש ביבש, דהכא ע"כ יהיב האיסור טעם בהיתר. ולפי טעם זה נראה שאף בכ"ח שאין לו הגעלה אינו בטל ואפילו באלף.
2. 267. ב. מהרי"ל (בתשובה סי' קסד, ובתשובות החדשות סי' פ וסי' פז) כתב לאסור מטעם הא' דהרא"ה, ועוד ב' טעמים: א) דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא, ושפיר חשיב דשיל"מ; ב) דבשאינו מינו צריך עכ"פ ס' ואינו בטל ברוב. וכתב דלפי טעם הב' אף בכ"ח אסור, והמיקל בזה באינו ב"י לא הפסיד (ומשמע דהיינו דוקא בכ"ח, אבל בשאר כלים אוסר לגמרי). ג. מהר"י בן לב (בתשובה ח"א סי' קיא) כתב שדין הרשב"א אינו אלא במין במינו, כגון קדרת בשר נבלה בקדרות בשר שחוטה, אבל במין בשאינו מינו דיהיב טעמא אינו בטל אפילו באלף. ולמעשה כתב הש"ך שאין להתיר אלא בהפ"מ, וגם אז יש להשהות הכלים עד שלא יהיו ב"י דאל"ה הו"ל דבר שיש לו מתירין מה"ת למחר, וכן יש להחמיר להסיר כלי א' (כמ"ש הב"ח בסוף הסימן). ונראה דהא דחייש הש"ך בלא הפ"מ היינו לטעם הא' דהרא"ה ולטעם הא' דמהרי"ל, דהא בסוף דבריו דחה טעם מהריב"ל כמ"ש הב"ח (שם), ולכאורה ה"ה בטעם הב' דהרא"ה ודמהרי"ל. ועפ"ז נראה דלא בעינן הפ"מ אלא בשאר כלים אבל בכ"ח סגי בהשהי' והסרה אפי' בלא הפ"מ. וכ"נ שהבין הפמ"ג (שפ"ד סק"ח) בדבריו. ובמ"ש הש"ך שבלא הפ"מ יש לחוש (בכלים ששייך בהם הגעלה) לדעת מהרי"ל והרא"ה (בטעם הא'), כן הסכימו הכו"פ (כרתי סק"ט ופלתי סק"ה) והפמ"ג (שם). ודעת החוו"ד (חידושים סק"ז וביאורים סק"ג) נראה שאף בהפ"מ אין להתיר ויש להגעיל כל הכלים. אבל דעת שאר אחרונים (ב"ח שם, ט"ז סק"ח, פר"ח סק"ח, פרי תואר סק"ד, יד יהודה פיה"א סקי"ד ופיה"ק סקט"ו, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקמ"א וסקמ"ג, וכ"ה הכרעת כה"ח סקי"ז) כפסק המחבר והרמ"א, שאין לחוש לזה (אלא שיש מהם שכתבו בכמה אופנים לאסור מטעמים אחרים, כדלקמן). ובמ"ש הש"ך שצריך להשהות הכלים עד שלא יהיו ב"י, כן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח וכו"פ ופמ"ג וחוו"ד ויד יהודה שם, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם וסקמ"ד ובכה"ח סקט"ז, וכ"ה הכרעת כה"ח שם). אמנם מסתימת הב"ח והט"ז והפרי תואר (שם) נראה דא"צ להשהותם, וכמשמעות המחבר והרמ"א (אלא שהט"ז כתב שאין להשהותם זמן מרובה בלא הגעלה דחיישינן שמא יערב כל התבשילים יחד). ובמ"ש הש"ך להסיר כלי א' (כדעת הב"ח), כן הסכימו הפמ"ג (שם) והיד יהודה (פיה"ק שם), אבל דעת שאר אחרונים (ט"ז ופר"ח ופרי תואר וכו"פ וחוו"ד וכה"ח שם) נראה דא"צ להסיר.
3. 268. והנה הפר"ח (שם) כתב שהעיקר כדעת מהריב"ל, שבמין בשאינו מינו אסור אפי' באלף עד שיגעיל כל הכלים, כיון שאפשר להכיר האיסור ע"י טעימת קפילא. ומשמע דהיינו אף בכ"ח שאין להם הגעלה. וכן דעת הפרי תואר (שם), אלא שהוא כתב דהיינו דוקא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן לא הצריכוהו להכיר האיסור ומותר. והכרעת כה"ח (סקי"ז) שלכתחילה יש לחוש לדעת הפר"ח, אבל בדיעבד יש להתיר בהפ"מ. והפמ"ג (שם) כתב שבמין בשאינו מינו (בכ"ח, דבשאר כלים החמיר לגמרי, כנ"ל) יש להצריך עכ"פ ששים (כטעם הב' דהמהרי"ל). המורם מכל הנ"ל, שיש לנו י"ד דעות למעשה בדין כלי הנאסר מבליעת איסור שנתערב בכלי היתר: א) דעת הרשב"א והטור והמחבר והרמ"א להתיר לגמרי, ב) דעת הב"ח להתיר ע"י הסרת כלי, ג) דעת הט"ז להתיר ובלבד שלא ישהה זמן מרובה, ד) דעת היד יהודה להתיר ע"י השהי' והסרת כלי, ה) דעת הכו"פ להתיר ע"י השהי', בכ"ח אף בלא הפ"מ ובשאר כלים בהפ"מ, ו) דעת הש"ך להתיר ע"י השהי' והסרת כלי, בכ"ח אף בלא הפ"מ ובשאר כלים בהפ"מ, ז) דעת הפמ"ג להתיר ע"י השהי' והסרה, במינו ברוב ובאינו מינו בס', בכ"ח אף בלא הפ"מ ובשאר כלים בהפ"מ, ח) דעת הפרי תואר להתיר בדאורייתא רק במינו ובדרבנן אף בשאינו מינו, ט) דעת כה"ח להתיר ע"י השהי' רק במינו ובדיעבד בהפ"מ אף בשאינו מינו, י) דעת מהריב"ל להתיר רק במינו, יא) דעת הפר"ח להתיר רק במינו ע"י השהי', יב) דעת החוו"ד להתיר רק בכ"ח ע"י השהי', יג) דעת מהרי"ל להתיר רק בכ"ח במינו ברוב ובאינו מינו בס', יד) דעת הרא"ה לאסור לגמרי. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כג): כלי שהיא בלוע מחמץ שנתערבה בכלים אחרים אינו מתבטל בתוכם אפילו הן אלף, וצריך להגעיל את כולם אם רצה להשתמש בהן בחמין לצורך אכילת הפסח או לצורך אכילת ע"פ משעה ה' ואילך, דכיון שע"י הגעלה אפשר להפריד מן הכלים את האיסור הבלוע בכלי ה"ז כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל לעולם (ואע"ג דבשאר איסורין לא קיי"ל הכי כמ"ש בי ו "ד סי' ק"ב, מ"מ בחמץ בפסח מחמירין טפי). לפיכך אם הי' כלי זה שנבלע בו חמץ כלי חרס שאינו נכשר בהגעלה, הרי הוא מתבטל ברוב כלי חרס אחרים של היתר, ומותר להשתמש בכל הכלים בחמין בע"פ עד הלילה, ומותר לאכול חמין הללו בתו ך הפסח . ונמצא בדעת רבנו: א) בשאר איסורים כלי איסור שנתערב בכלי היתר בטל אפילו בשאר כלים, ולא כדעת מהרי"ל והרא"ה; ב) א"צ להשהות הכלים עד שלא יהיו ב"י, ודלא כהש"ך ורוב האחרונים (שהרי בכלי חרס התיר אף בחמץ ע"פ בלי להשהותן, ואף דהתם לא יוכל להשתמש בהם למחר דחוזר וניעור בפסח, מ"מ סו"ס למחר אין איסורם אלא מדרבנן והו"ל דשיל"מ מדאורייתא לדעת הש"ך); ג) א"צ להסיר כלי א', ודלא כהב"ח ודעימי' (שהרי כתב דבכ"ח מותר להשתמש בכל הכלים); ד) אף אם הבלוע הוא שאינו מינו בטל ברוב וא"צ ס' (שהרי כתב שבכ"ח מותר ולא חילק בין מינו לשאינו מינו).
4. 269. ועפ"ז נמצא שדעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שכלי איסור שנתערב בכלים אחרים בטל לעולם אף בשאר כלים ואף במין במינו, וא"צ להשהותן עד למחר ולהסיר כלי א', ודלא ככל דעות האחרונים המחמירים הנ"ל. אלא שאין להוכיח מדברי רבנו דלא ס"ל כחומרת הט"ז שלא להשהותן זמן מרובה שמא יערב התבשילין יחד, וכן אין להוכיח ברור מדברי רבנו דס"ל להתיר בשאר כלים אף בלא הפ"מ (דמ"ש "לא קיי"ל הכי" אפשר דהיינו דוקא בהפ"מ, וכמ"ש הש"ך, שבזה בשאר איסורים מותר, משא"כ בחמץ אף בהפ"מ אסור). ונראה הטעם שכתב רבנו שא"צ להשהות הכלים עד למחר, דאזיל לטעמי', שכתב לעיל (סעיף יז) דהא דחמץ לא הוי דשיל"מ הוא מטעם הר"ן (פסחים ז ע"ב ברי"ף ד"ה ואני), דכיון שאף לאחר הפסח אסור כשהוא בעין לא מיקרי דשיל"מ, אף שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן (וראה בפלתי שם שהשוה ב' דינים אלו זה לזה). משא"כ הש"ך דס"ל (בנקוה"כ לט"ז סי' צב סקט"ז) דחמץ הוי דשיל"מ, הרי דס"ל שאם אח"כ אינו אסור אלא מדרבנן שפיר מיקרי דשיל"מ, ולהכי הכא נמי צריך להשהותן למחר (וראה בזה לעיל סעיף א (א) ולקמן סעיף ד (ד)).
5. 270. סעיף ד (א) הש"ך (סק"ט) האריך לחלוק על הרמ"א, וכתב שאף טעמו של דשיל"מ אינו בטל, ואפילו הוציאו גוף האיסור מהתערובות ואין שם אלא טעמו אינו בטל אפילו באלף. וכתב שאף שאפשר לחלק בין נתערב טעמו לנתערב ממשו ונימוח, מ"מ מדברי הרמ"א משמע שאינו מחלק בזה. וכדעת הש"ך כתבו הב"ח (ד"ה ומ"ש ואפילו עשה) והפר"ח (סק"ט) והמ"כ (ס' התערובות ח"ג פ"ב), ועוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת (סקנ"ג) ובכה"ח (סקכ"ד). והט"ז (סק"ט) הסכים לדעת הרמ"א, שטעמו של דשיל"מ בטל. וכן דעת הרדב"ז (שו"ת ח"א סי' תקסב). ומדברי הט"ז (שם) משמע, שאף ממשו של איסור שנימוח נידון כטעמו ובטל (וראה בפמ"ג שפ"ד סק"י, שהקשה דמדברי הט"ז סק"י משמע שממשו של איסור שנימוח אינו בטל, דלא כמשמעות דבריו בסק"ט). והמנח"י (כלל עד סק"ח) כתב להכריע, שכל שנתערב ממשו של איסור אלא שנימוח ואינו ניכר אינו בטל, אבל אם נפל שם גוף האיסור והוציאוהו ואין שם אלא טעמו בטל. וכן דעת הכו"פ (כרתי סק"ו ופלתי סקי"ג). והחוו"ד (ביאורים סק"ד) כתב באופן אחר, דאם נתערב הטעם בדבר גוש בטל, שזה ניכר וזה אינו ניכר, אבל אם נתערב בלח חשיב כממשו ואסור. וכעין זה כתב בס' יד יוסף, הובא באמרי בינה לט"ז סק"ט, ליישב קושיית הפמ"ג דלעיל על הט"ז [ובדרכ"ת שם כתב שדעת החוו"ד כהמנח"י, וכתב שצ"ע שהחוו"ד לא הזכיר שהמנח"י קדמו בזה. ודבריו צ"ע, דלא דמי הא להא כלל, שהרי להמנח"י הדבר תלוי בטעם עצמו (שאם הוא לח מעצמו או שהוא דבר גוש שנימוח אינו בטל, ואם הוא פליטת דבר גוש בטל), ולהחוו"ד הדבר תלוי בדבר שנתערב בו הטעם (שאם הוא לח אינו בטל, ואם הוא גוש בטל)]. וביד יהודה (פיה"א סקט"ו ופיה"ק סקי"ח) צירף שני חילוקים אלו יחד, וכתב שאין להקל אלא בפליטת דבר גוש שנתערב בדבר גוש, אבל בדבר לח שנתערב בדבר גוש או בפליטת דבר גוש שנתערב בלח אסור (ונמצא שאינו מתיר אלא במקום שהמנח"י והחוו"ד הסכימו שניהם להתיר). הרי לנו ה' דעות בדין דשיל"מ שנתערב טעמו: א) דעת הרמ"א (ע"פ הבנת הש"ך) והט"ז שבטל לעולם, ב) דעת המנח"י שאם נתערב ממשו ונימוח אינו בטל ואם נתערב טעמו בלבד בטל, ג) דעת החוו"ד שאם נתערב בגוש בטל ואם נתערב בלח אינו בטל, ד) דעת היד יהודה שאינו בטל אלא אם נתערב פליטת דבר גוש בדבר גוש, ה) דעת הש"ך שאינו בטל לעולם. וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג סעיף ה, גבי ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה באחרות): וכ"ז כשאינו מכיר את הביצה האסורה. אבל אם הוא מכירה, אפילו אם נתבשלו עמה ונתנה בהם טעם, הרי היא בלבדה אסורה, ושאר הביצים מותרות אם יש בהם ששים ( ... ) כנגד ביצה האסור ה , שלא החמירו באיסור שי ש ל ו מתירין אלא בממשו של איסור שנתערב, אבל אם אין שם ממשו של איסור אלא טעמו בלבד הוא בטל בס' כשאר כל האיסורין. ובקו"א (סק"ג): אבל מין במינו אם יש שם ממשות האיסור אינו בטל, כמ"ש הש"ך סי' ק"ב סק"ט ופר"ח שם ומ"י כלל ע"ד סק"ח. ומ"מ מ"ש המ"א כאן בשם רמ"א בי"ד הוא ג"כ נכון לפסק הלכה כמו שהכריע שם המ"י, ע"ש שהליץ ביד רמ"א וחילק בין טעמו לממשו. וחילוק זה מוזכר ג"כ בש"ך שם. ולקמן (בסק"ד): ועי ין בש"ך סק"ב וסק"ט ובב"ח שם ובמ"י כלל ע"ד סק"ח, וכ"כ הפר"ח דדשיל"מ אפי לו טעמו לא בטיל דלא כרמ"א שם. ועיין במ"י מה שהכריע לפסק הלכה, ורמזתיו לעיל. הרי שכתב רבנו כדעת המנח"י, לחלק בין נתערב גופו ונימוח שאינו בטל אפילו באלף, להיכא דלא נתערב אלא טעמו דבטל.
6. 271. (ב) ענין זה נתבאר לעיל סימן סט סעיף יד.
7. 272. (ג) בגליון מהרש"א (לרמ"א כאן) נסתפק בדין דבר שהי' ניכר קודם שנתערב אבל לא נאסר עד לאחר שנתערב, כגון אם נתערב דבר בדבר אחר ואח"כ נדר מאותו דבר, אי מיקרי דשיל"מ. ובסוף דבריו הביא ראי' מדברי שבלי הלקט (הובא בב"י או"ח סי' שיח וברמ"א שם סעיף ט), שאם עבר ונתן מלח בשבת לתוך יורה רותחת לא נאסר התבשיל משום דשיל"מ, כיון שלא נאסר עד לאחר שנתערב. וברעק"א (לרמ"א כאן) הביא דעת המקור חיים (או"ח סי' תמז סק"ח), שאם נתערב קמח חטים בקמח שעורים ואח"כ נדר מקמח חטים מיקרי דשיל"מ ואינו בטל. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקנ"ז). והוא עצמו נחלק עליו וכתב דבטל, כיון שלא חל עליו שם איסור עד לאחר שנתערב. ובשו"ת חוות יאיר (סי' קלג, הובא בפמ"ג מש"ז סק"א) כתב, שבהמה ששחט בתה ואח"כ נתערבה מותר לשחוט כל התערובות, ולא הוי דשיל"מ כיון שלא נאסר עד לאחר שנתערב. ונמצא דעתו שאף דבר שהי' ניכר קודם שנתערב אלא שלא נאסר עד לאחר שנתערב לא מיקרי דשיל"מ (וכדעת רעק"א). וכן דעת שאר אחרונים (פמ"ג או"ח בפתיחה לסי' תמז ד"ה שאלה, יד יהודה פיה"א סקי"ח וסקי"ט ופיה"ק סקכ"א, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם ובכה"ח סק"ל, וכ"ה הכרעת כה"ח שם). וכן משמע לכאורה מלשון הט"ז (סקי"א), שכתב שהטעם שענבים שיוצא מהם יין בשבת בטל היינו משום שבענבים לא הי' איסור כלל תחילה (ולהכי לא דמי לחתיכה שלא נמלחה, עיי"ש).
8. 273. וכתב רבנו (או"ח סי' שכ סעיף ד): אם יש יין בגיגית שהענבי ם בתוכה, אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת בגיגית ויוצא מהם עוד יין, מותר לשתות מגיגית זו בשבת, שכל מעט יין היוצא מהענבים בשבת מתבטל בס' ביין שהי' כבר בגיגית. ואע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין, שלאחר השבת יהי' מותר בלא ביטול, מ"מ כיון שיין זה היוצא בשב ת לא הי' ניכר מעולם קודם שנתערב, ולא הי' עליו שם יין מעול ם (וע יין בי ו "ד סי' קכ"ג אימתי חל עליו שם יין) לא חל עליו שם דבר שיש לו מתירין עד לאחר שכבר נתבטל, ולא אמרו שדשיל"מ לא בטל אלא כשהאיסור בעין מתחלה וחל עליו שם דשיל"מ ואח"כ נתערב. ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב לדייק מלשון רבנו "ולא הי' עליו שם יין מעולם", דמשמע שאם הי' עליו שם יין מקודם לא הי' בטל אף שנאסר רק לאחר שנתערב, כדעת המקור חיים שאיסור שהי' ניכר קודם שנתערב אף שנאסר רק לאחר שנתערב אינו בטל. ובאמת אין זו ראי', שהרי רבנו לא בא לרבות היכא דהי' עליו שם יין אלא שלא נאסר, אלא אדרבה בא למעט היכא דלא הי' עליו שם יין אפילו נאסר כבר (וכדמוכח מהמוסגר, שציין לעיין ביו"ד סי' קכג אימתי חל עליו שם יין). ואדרבה, דמלשון רבנו בסוף דבריו "לא אמרו (...) אלא כשהאיסור בעין מתחלה וחל עליו שם דשיל"מ" משמע לכאורה כדעת רעק"א ודעימי', דלא אמרינן שאינו בטל אלא כשנעשה כבר איסור כשהוא בעין, אבל אם לא נאסר עד לאחר שנתערב לא מיקרי דשיל"מ ובטל. ובסי' שיח (סעיף יז) כתב רבנו: ואם עבר ונתן מלח אפי לו בכ לי ראשון , אפי לו הוא על האש שעשה איסור, המאכל מותר, לפי שהמלח בטל נגד המאכל. וי ש ח ולקים ואוסרים עד מו צאי שבת . ובמ"מ מצויין בדעת המתירים לרמ"א, ובדעת האוסרים לט"ז (סקט"ו). ואף כאן משמע לכאורה שדעת רבנו כדעת רעק"א ודעימי', וכמו שהוכיח בגליון מהרש"א (ואף הט"ז האוסר היינו מטעם אחר עיי"ש, אבל דשיל"מ אה"נ דלא הוי), אם לא שנחלק דמלח שנתבשל נשתנה ונחשב עתה כדבר שלא הי' בעין מתחילה.
9. 274. (ד) בדין חמץ בפסח אי מיקרי דשיל"מ נחלקו ראשונים: הרמב"ם (הל' מאכא"ס פט"ו ה"ט, הובא בב"י ד"ה כתב המרדכי) כתב שחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ, ולהכי אסור במשהו. וכן דעת הרמב"ן (במלחמות פסחים ז ע"ב ברי"ף). ובמרדכי (פסחים סתקע"ג, הובא בב"י שם) הביא בשם רבינו חיים שחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ, כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. והר"ן (פסחים ז ע"ב ברי"ף ד"ה ואני) הקשה על דעת הרמב"ם והרמב"ן, דהא חמץ זה אילו הי' בעין הי' אסור גם לאחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח, ולמה יחשב דשיל"מ. ואף שאחר הפסח אין איסורו אלא מדרבנן, הרי אף הא דדשיל"מ לא בטל הוא חומרא דרבנן, וכיון שהם החמירו ואסרו חמץ שעבר עליו הפסח, אינו בדין שיאסרו תערובתו בפסח משום דשיל"מ. והא דחמץ בפסח אסור במשהו אף ביבש ביבש, כתבו הרשב"א (תוה"א בית ד שער א, דף יז ע"א) והמרדכי (שם סתקנ"ג) דהיינו כיון שאין יבש ביבש בטל ברוב אלא היכא דלח בלח בטל בס' שאיסורו משום נתינת טעם, אבל בחמץ בפסח שאסרוהו במשהו בלח, אף יבש ביבש אינו בטל לעולם. וכתב הש"ך (סקי"ג), דהנ"מ בין טעם זה לדין דשיל"מ הוא בחמץ שנתערב בערב פסח משש שעות ולמעלה, שלדעת הרמב"ם אינו בטל (דהוי דשיל"מ) ולדעת המרדכי בטל (דהא בלח בטל בס' בע"פ). והרמ"א (בת"ח כלל עד דין ט, וכ"מ דעתו כאן) פסק כדעת המרדכי, דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ. וכן דעת עוד אחרונים (פר"ח או"ח סי' תמז סעיף א וציין לשם כאן בסקי"ג, מנחת כהן ס' התערובות ח"ג פ"ב, מנח"י כלל לט סקט"ז וכלל עד סקי"ט, מג"א סי' תמז סק"מ ומחה"ש, פמ"ג שפ"ד סקי"ג ובשער התערובות ח"ג פ"ב, שו"ת פני ארי' הובא בפת"ש סקי"א, יד יהודה פיה"א סק"כ ופיה"ק סקכ"ה, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סק"ע).
10. 275. וביד יהודה (שם) כתב דהא דחמץ לא מיקרי דשיל"מ אינו מטעמי' דהמרדכי שהביא הרמ"א, אלא מטעם הר"ן, דכיון שאף לאחר הפסח הוא אסור לא מיקרי דשיל"מ. והט"ז (סקי"ג) והש"ך (סקי"ד) הביאו דעת רש"ל (יש"ש פכ"ה ספ"ז) שפסק כדעת הרמב"ם, דחמץ בפסח מיקרי דשיל"מ. וכן משמע דעת הט"ז עצמו, וכן דעת הש"ך (בנקוה"כ לט"ז סי' צב סקט"ז, הובא לעיל (ח"א) סי' צב סעיף ה (ב) אות ב), והסכים לדבריו בחידושי הגרשוני (סי' צב שם). וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בכה"ח סקל"ב ובאו"ח סי' תמז סק"א וסקמ"ו). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף יח, בהא דחמץ אוסר במשהו): וכל זה בתוך הפסח, אבל קו דם הפסח , אפילו בערב פסח משעה ששית עד הלילה שהחמץ אסור אז באכילה ובהנאה מן התורה, מכל מקום כיון שאין בו כרת לא החמירו בו חכמים יותר מבשאר איסורי תורה, ולפיכך הוא מתבטל בס' כשאר איסורין אם נתערב לח בלח, ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב כמו בשאר איסורין (ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו לאחר הפסח, כיון שאף לאחר הפסח אין לו היתר אלא ע"י שנתבטל ברוב, שהרי החמץ שהוא עומד בעינו שעבר עליו הפסח אסור בהנאה). ובמ"מ מצויין לר"ן. ונמצא שדעת רבנו כדעת הרמ"א, דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ, ולא מטעמי', דהרמ"א ס"ל כטעם המרדכי (כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה), ורבנו ס"ל כטעם הר"ן (כיון שאף לאחר הפסח אסור כשהוא בעין). ונראה לבאר הטעם שכתב רבנו כטעם הר"ן ולא כטעם המרדכי, דהנה המג"א (שם) פסק דכלי חמץ שנתערב בשאר כלים בערב פסח אינו בטל, דמחמרינן להחשיבו דשיל"מ הואיל ואפשר להתירו בהגעלה, אף שבשאר איסורין אין אנו מחמירין כן (וראה בזה לעיל סעיף ג). ובמחה"ש (שם) נחלק על המג"א וכתב שאסורים מדינא, דהא דחמץ בפסח אינו דשיל"מ היינו כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה, וכלי חמץ אינם חוזרים לאיסורן לשנה הבאה (כמש"ש בארוכה), וא"כ חשיב דשיל"מ ואינו בטל. ונראה דס"ל לרבנו, דכיון שהמג"א לא כתב לאסור אלא משום חומרא דהואיל ואפשר להתירו בהגעלה, ע"כ דלא ס"ל כטעם המרדכי דחמץ בפסח לא מיקרי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה (דא"כ בכלים הו"ל לאסור מדינא וכמ"ש במחה"ש), אלא כטעם הר"ן דלא מיקרי דשיל"מ כיון שאף לאחר הפסח אסור כשהוא בעין (ואף בכלים אילו הי' חמץ זה בעין הי' אסור אחר הפסח). וכיון שרבנו פסק (לקמן סעיף כג) כדעת המג"א בדין הכלים, כתב כאן כטעם הר"ן ולא כטעם המרדכי. [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב, דמ"ש רבנו כטעם הר"ן ולא כטעם המרדכי היינו כיון שפסק (בסי' תמה סעיף ח) דפחמים של שרפת חמץ אינם בטלים אפילו באלף משום דשיל"מ, ובשלמא לטעם הר"ן היינו משום שאף לאחר הפסח הם מותרים, אבל לטעם המרדכי הרי לשנה הבאה הו"ל כנשרף קוה"פ. ואין לדבריו הבנה כלל, שהרי בא לבאר שלהמרדכי פחמים אלו אינם דשיל"מ (ולהכי הוצרך רבנו לכתוב כהר"ן), ומביא ע"ז טעם שהוא היפך דבריו (כיון שבשנה הבאה הו"ל כנשרף קוה"פ ומותר, וא"כ אינו חוזר לאיסורו ושפיר חשיב דשיל"מ, וכמ"ש באמת ברעק"א בסי' תמה שם)].
11. 276. (ה) כתב המג"א (או"ח סי' שיח סק"ב), שהמבשל בשבת ונתערב התבשיל בשבת בדבר אחר, מיגו דחשיב דשיל"מ לגבי האחרים (שלמוצאי שבת מותר להם התבשיל אף כשהוא בעין) חשיב דשיל"מ אף לגבי דידי', ואינו בטל. ומ"ש הרמ"א כאן דלא מיקרי דשיל"מ היינו דוקא כשנתערב למוצאי שבת. וכדעת המג"א הסכימו כמה מהאחרונים (א"ר שם סק"ג, רעק"א למג"א שם, מחה"ש שם, פת"ש כאן סקי"ב, גליון מהרש"א כאן, יד אברהם כאן, יד יהודה פיה"א סקכ"א ופיה"ק סקכ"ו, שו"ת רב פעלים או"ח סי' יז, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקע"א ובכה"ח סקל"ד ובאו"ח שם סקט"ו, וכ"ה הכרעת כה"ח שם). ונסתפק הפמ"ג (שפ"ד סקט"ו, הובא בפת"ש סקי"ב) בכוונת המג"א, אם כוונתו שאינו אסור להמבשל אלא בשבת, אבל במוצאי שבת שמותר לאחרים בטל אף לגבי דידי', או שאף במוצאי שבת אסור להמבשל, כיון שכבר חל עליו שם דשיל"מ פעם אחת. אמנם רוב האחרונים הנ"ל (א"ר שם, רעק"א שם, יד יהודה שם, שו"ת רב פעלים שם, משנה ברורה או"ח שם סקי"ג ובשעה"צ, כה"ח שם) כתבו שאין לאסור להמבשל אלא בשבת, אבל למוצאי שבת שמותר לאחרים מותר אף להמבשל עצמו.
12. 277. ובטעם הדבר כתב ביד יהודה, דהא דאסור לו בשבת עצמו היינו משום דגריר בתר רובא דעלמא שאסור להם, אבל במוצאי שבת שמותר לאחרים שוב אין לאסור אף להמבשל. ובשו"ת רב פעלים כתב דהא דאסור לו היינו משום דאתי לידי חוכא ואטלולא (שלהמבשל שעשה איסור מותר ולאחרים אסור), אבל במוצאי שבת שוב אין טעם לאסור. והכו"פ (כרתי סק"כ ופלתי סק"י) והחוו"ד (חידושים סקי"ד וביאורים סק"ח) והתוספות שבת (סק"ב, הובא במחה"ש ובדרכ"ת שם) נחלקו על המג"א, וכתבו שאף בשבת עצמה מותר התערובת להמבשל עצמו, כיון דלגבי דידי' לא הוי דשיל"מ, ואינו אסור אלא לאחרים. וכן נוטה דעת הפמ"ג (שם). ודעת החת"ס (למג"א שם, ובשו"ת או"ח סי' רכג) שאף לאחרים מותר אף בשבת עצמה, דכיון דלגבי דידי' לא מיקרי דשיל"מ ובטל, שוב אין לאסור לאחרים, כיון שאינם אסורים אלא מחמת לתא דידי'. הרי לנו ד' דעות בדין המבשל בשבת במזיד ונתערב בשבת: א) דעת המג"א כאופן הא' בפמ"ג, שאף להמבשל אסור אף למוצאי שבת, ב) דעת המג"א כאופן הב' בפמ"ג, שאף להמבשל אסור בשבת עצמה אבל במוצאי שבת מותר, ג) דעת הכו"פ והחוו"ד שאינו אסור אלא לאחרים אבל להמבשל מותר אפילו בשבת, ד) דעת החת"ס שאף לאחרים מותר אפילו בשבת. וכתב רבנו (או"ח סי' שיח סעיף ד): אם בישל במזיד ונתערב התבשיל במ וצאי שבת בתבשילין אחרי ם בטל ברוב, ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין, דהיינו שאפשר לאחרי ם לאכול התערובו ת הזה בהיתר גמור שלא מחמת ביטול ברוב, מפני שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא כשיש צד היתר למי שנאסר לו, אבל כאן אין היתר בלא ביטול ברוב אלא לאחרים שלא נאסר להם כלל ממוצאי שבת ואילך. אבל אם נתערב בשבת, כיון שבו ביום חל עליו שם דבר שיש לו מתירין לגבי אחרים שאין בטל להם ברוב, חל עליו שם דבר שיש לו מתירין גם לגבי המבשל, ונאסר לו התערובות הזה לעולם. הרי שכתב רבנו להדיא כדעת המג"א, שהמבשל בשבת במזיד אסור התערובת אף להמבשל עצמו מיגו דהוי דשיל"מ לאחרים. ועוד הוסיף רבנו, דכיון שחל עליו שם דשיל"מ פעם אחת אינו ניתר לעולם ואסור לו אף במוצאי שבת (כאופן הא' בפמ"ג, ודלא ככל האחרונים המקילים הנ"ל). ונראה דלהכי דייק רבנו לכתוב שטעם האיסור הוא כיון שכבר חל עליו שם דשיל"מ (כמ"ש הפמ"ג), ולא משום דגריר בתר רובא דעלמא (כמ"ש היד יהודה) או משום דאתי לידי חוכא ואטלולא (כמ"ש הרב פעלים), כיון שרבנו פסק שאסור אף במוצאי שבת, ואילו ע"פ טעמים אלו במוצאי שבת שוב אין טעם לאסור.