סעיף ג

הערות

1. 246. סעיף ג לקמן (סי' קד סעיף א) כתב המחבר (בדין עכבר שנפל לשכר או חומץ): ואם נחתך לחתיכות דקות והוא בענין שאינו יכול לסננו, כגון שנתערב השכר או החומץ במאכל עב, הכל אסור ואין שם ביטול, דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא ירגיש. וכתב ע"ז ברמ"א שם: ודוקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא יוכל להוציאו, אבל בשאר איסורין אין לחוש. וכן דעתו בת"ח (כלל פה דין יז). ובט"ז (שם סק"א) האריך לחלוק על הרמ"א שהתיר בשאר איסורים, וכתב שאין שום חילוק בין שרץ לשאר איסורים, אלא כל שהאיסור ניכר אסור הכל אפילו אי אפשר לבררו, דכל ביטול הוא מצד שאינו ניכר, וכשהאיסור ניכר אין כאן ביטול. ובמנחת כהן (ס' התערובות ח"ב פ"ג) כתב לבאר דעת הט"ז בב' אופנים: אופן הא' כדלעיל, שכל שהאיסור ניכר אינו בטל אפילו א"א לבררו; ואופן הב' שאף אם האיסור אינו ניכר כלל אינו בטל, שאין דין ביטול אלא לח בלח או יבש ביבש, אבל יבש בלח אינו מתבטל לעולם כיון שהוא בעין, ואף שאינו ניכר. ונראה שדעתו נוטה לאופן הב'. וכדעת הט"ז (כאופן הא' שבמ"כ) הסכימו הפר"ח (שם סק"ג, והוסיף דה"ה אפילו אינו ניכר במראה עינים אלא במשמוש ידים בלבד) והפרי תואר (שם סק"ב), ונראה שכן נוטה דעת הפמ"ג (שם מש"ז סק"א). וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת (שם סק"ט, אלא ששם כתב בדעת הפר"ח דס"ל שאינו אוסר אלא כשאפשר לסננו, וצ"ע שהרי הפר"ח לא כתב כן אלא כנ"ל) ובכה"ח (שם סק"ה), וכ"ה הכרעת כה"ח (שם). ובשו"ת חוות יאיר (סוף סי' קה) נראה דעתו כאופן הב' שבמ"כ, דכתב דהא דקיי"ל דברי' אינה בטלה לא נ"מ אלא כשנתערבה ביבש, אבל כשנתערבה בלח אפילו איסור שאינו ברי' אסור, ולא כתב דנ"מ היכא דאינו ניכר. והש"ך (שם סק"ג, ובנקוה"כ לט"ז שם) כתב כדעת הרמ"א, שדוקא בשרץ אסרו משום דשיעורו בכעדשה ודמי לברי', אבל שאר איסור שנתערב יבש בלח, כל שא"א להוציאו בטל בס' אף אם האיסור ניכר. ובנקוה"כ (שם) הקשה על הט"ז מדברי המחבר כאן, שכתב שקדרה של מרק שנאבדה בה ברי' אסור הכל, ומשמע שאם נאבד בה איסור יבש שאינו ברי' בטל בס'. וכדעת הש"ך הסכימו הכו"פ (שם פלתי סק"ב) והחוו"ד (שם חידושים סק"ב וביאורים סק"א) והיד יהודה (שם פיה"א סק"ד ופיה"ק סק"ה).
2. 247. ובמנח"י (כלל כב סקכ"ג וכלל לט סק"ד וכלל פה סקנ"ז) כתב שהעיקר כדעת הט"ז (כאופן הא' שבמ"כ), אבל במקום הפ"מ משמע דעתו (כלל פה שם) דיש להקל כהש"ך. הרי לנו ד' דעות למעשה בדין ביטול יבש בלח כשא"א לבררו ויש ס' כנגדו: א) דעת המ"כ באופן הב' שאינו בטל לעולם, ב) דעת המ"כ באופן הא' וכהבנת האחרונים בט"ז שאינו בטל כל שהוא ניכר, ג) דעת המנח"י שבלא הפ"מ אינו בטל כל שהוא ניכר ובהפ"מ בטל, ד) דעת הרמ"א והש"ך דבטל לעולם. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמב בקו"א סקט"ו, בענין פירורים שנתערבו בקמח): דפ י רורין אינן בטלין בקמח דאינן מתערבין יפה כמ"ש הח"י סי' תס"ז ס"ק י"ג, והוה כמו יבש בלח ואי אפשר לסננו כגון שנפל ברוטב עבה, דאע"פ שאי אפשר לברר האיסור משם בידים מחמת דקותו, אעפ"כ כיון שבמקומו מובדל הוא מההיתר ויש הפרש בין זה לזה שזה לח וזה יבש ואין נבללין זה בזה, לכך אינו מתבטל בתוכו לדעת הט"ז בי"ד סי' ק"ד, והסכימו עמו המנחת כהן והפר"ח ומ"י כלל פ"ה ס"ק נ"ז ( ... ) ומתוך זה יתבאר לך שיפה כתב הט"ז בסי' תמ"ז סק"[ו] דפירורי ן דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינן בטלין, דלא כח"י שכתב שדינם כלח בלח, וזה אינו, דמאי שנא מפירורים שבקמח. ובהג"ה (על התיבות "דמאי שנא מפירורים שבקמח"): לפי מה שכתבתי לעיל, דעיקר הטעם הוא כיון שבמקומו הוא מובדל כו'. ולקמן (סי' תסו סעיף ט, בענין קמח שנפלו עליו מים, ונתייבש הלחלוחית ונפרך ונעשו פירורים דקים): ואין בטלים בתוכה בששים, לפי שזהו דומה לתערובת יבש בלח, שהרי הקמח דינו כלח לפי שהוא נימוח ומתפשט ונבלל יפה, והפירור אף שהוא דק כקמח דינו כיבש לפי שהוא גוש אחד ואינו נימוח ומתפשט, ולכך אינו נבלל בתוך הקמח אלא הוא עומד שם בפני עצמו, ואין זה נקרא תערובות. ולפיכך אינו מתבטל שם, אף לדברי האומרים (בי ו "ד סי' ק"ד) שהיבש שנתערב בלח בענין שא"א להסירו משם כגון פירור שנפל לתוך רוטב עבה שא"א לסננה הרי הוא מתבטל בס', דכיון שא"א להפריד הפירור מהרוטב אף שאינן נבללין זה בזה אלא הוא עומד בפני עצמו בתוך הרוטב הרי זה נקרא תערובות, מ"מ קמח זה שיש פירור חמץ בתוכו א"א לאכלו בפסח אף שנתבטל בתוכו קודם הפסח, לפי שהפירור חוזר וניער כשמגיע הפסח שחמץ במשהו, שאינו דומה לתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח שאינו חוזר וניער בפסח, לפי שלח בלח נבללין זה בזה יפה ונעשין גוף א' ממש ולכך אין המתבטל חוזר וניער כיון שכבר נעשה גוף אחד עם המבטל, משא"כ הפירור שאינו נבלל בתוך הפסח אלא הוא עומד שם בעינו הרי הוא חוזר וניעור.
3. 248. (ובסעיף י:) ואפי' אם רוצה לאפות המצות מקמח זה קודם הפסח, ונמצא שנעשו הפירורין עם הקמח גוף אחד ממש ע"י האפייה קודם הפסח ושוב אין חוזר וניער בתוך הפסח כמשנ"ת בסי' תנ"ג, מ"מ יש לחוש להאומרים שיבש בלח אינו מתבטל כלל, וא"כ הפירור שהוא יבש נוקשה אינו מתבטל בקמח אף לאחר הלישה והאפייה, שהרי אין בעיסת המצה פירורין יבשים שיתבטלו פירורי החמץ בתוכם ברוב כדין תערובת יבש ביבש. (ובסעיף יא:) ומכל מקום לדברי הכל מותר להשהות הקמח לאחר שריקדו עד לאחר הפסח (...) ואף שיש להחמיר כהאומרים שיבש בלח אינו מתבטל, ואם כן פירורין שבתוך הקמח לא נתבטל מעולם והי' ראוי לאסור להשהות הקמח בפסח שהפירורים הם בתוכו, מכל מקום כיון שאיסור שהי' זו אינה אלא מדברי סופרים (שהרי אין שם פירור כזית), וגם אין כאן חמץ ודאי אלא ספק שמא יצא פירור דרך נקבי הנפה, לכך יש לסמוך על האומרים שיבש בלח מתבטל וכבר נתבטלו הפירורים בתוך הקמח קודם הפסח, ולפיכך מותר להשהותו. ובשו"ת רבנו (סי' יח): ולפ"ז י"ל שגם יבש בלח אינו מתבטל לעולם אפילו אין האיסור ניכר כלל אפילו ע"י משמוש ידים, וכמ"ש במנחת כהן ספר התערובות ח"ב פ"ג בתירוץ הב', ודלא כמנחת יעקב שחלק עליו והסכים למ"ש הט"ז ופר"ח סי' ק"ד כתירוץ הא' שבמנחת כהן שם דהאיסור ניכר ע"י משמוש ידים, ע' פר"ח. וממ"ש הש"ע סי' ק' ס"ג מבואר דדוקא משום ברי' אסור, ולהט"ז ופר"ח י"ל דמיירי שאין האיסור ניכר כלל אפילו ע"י משמוש ידים. ומיהו ההיא מתשובת הרשב"א היא, וי"ל באמת דהרשב"א דמיקל בקדרות מיקל נמי בכהאי גוונא ( ... ) ולשיטתיה אזיל שנחלק במשמרת הבית על הרא"ה ( ... ) וכיון שהאחרונים בסס"י קי"א הסכימו להחמיר כהרא"ה, אין להקל ( ... ) ולא ביבש בלח. וצ"ע. וגם בתשובה אחרת (שם סי' ו) הזכיר רבנו מחלוקת הש"ך והט"ז גבי ביטול יבש בלח (אלא ששם לא האריך להכריע בזה). ונמצא ברור שדעת רבנו כדעת המ"כ (באופן הב'), שיבש בלח אינו מתבטל כלל אפילו אינו ניכר אפילו במשמוש ידים, דכיון שהוא מובדל במקומו אין זה נקרא תערובות ואין בו דין ביטול כלל (ודלא כדעת האחרונים בדעת הט"ז שדוקא כשהוא ניכר אינו בטל, ועאכו"כ דלא ס"ל כהרמ"א והש"ך שאף כשהוא ניכר בטל אם א"א לבררו). ורק במקום ספק איסור דרבנן (דהיינו איסור שהי' דרבנן במקום שישנו רק ספק חמץ) התיר לסמוך על דעת האומרים שיבש בלח מתבטל.
4. 249. אלא שבסי' תמב לא נחת לחלק בין דעת הט"ז והפר"ח לדעת המ"כ, כיון שבנדון דהתם (פירורים שנתערבו בקמח) לא נ"מ מידי, דפירורים שנתערבו בקמח ניכרים הם עכ"פ במשמוש ידים (שהרי אף המנח"י דס"ל שאינו אסור אלא כשהאיסור ניכר הסכים בח"י לאסור בפירורים). ונראה שזהו ביאור דברי רבנו (בהג"ה לקו"א שם) דכיון שעיקר הטעם הוא משום שהאיסור מובדל במקומו שוב אין לחלק בין פירורים שבקמח לפירורים שביין אחר הסינון, דאי הוה אמרינן שהטעם הוא משום שהאיסור ניכר (כדעת האחרונים בדעת הט"ז), הרי י"ל דאותם פירורים דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינם ניכרים ובטלים, אבל כיון שעיקר הטעם הוא משום שהאיסור מובדל במקומו שוב אין לחלק ביניהם. ועפ"ז נמצא דהח"י שכתב לחלק ביניהם אזיל לטעמי', דס"ל במנח"י שהטעם הוא משום שהאיסור ניכר, וא"כ כשאינו ניכר (כגון פירורים הנשארים ביין) בטל. אמנם בדעת הט"ז דעת רבנו כדעת שאר האחרונים, דהא דאינו בטל היינו כשניכר עכ"פ ע"י משמוש ידים (ודלא כהמ"כ שמשמע מדבריו שאף דעת הט"ז כדעתו). ועל קושיית הנקוה"כ מדין השו"ע כאן תירץ רבנו, שדין זה מקורו מתשובת הרשב"א, והרשב"א לטעמי' דס"ל דאף כשהאיסור הוא מובדל במקומו מיקרי תערובות (ע"ש בתשובה בארוכה), ולהכי דוקא ברי' הוא דאינה בטלה ביבש בלח, אבל לדידן דסבירא לן דכשהאיסור הוא מובדל במקומו לא מיקרי תערובות, ה"ה דיבש בלח לא מיקרי תערובות, ואף איסור שאינו ברי' אינו בטל כלל. והצ"צ (בשו"ת יו"ד סי' ע אות ד ואילך) הביא דעת רבנו, ודעתו נוטה לדעת הש"ך דכל שאינו יכול לבררו בטל אף כשהאיסור ניכר. ובמסקנת דבריו כתב דעכ"פ היכא דהאיסור אינו ניכר אין להחמיר כלל. ובפס"ד (יו"ד סי' קד, דף קפט ע"ב) הכריע כהש"ך, אלא שכתב דמ"מ במקום שאין הפ"מ יש להחמיר כהט"ז כשהאיסור ניכר.