אוצר החסידים פסקי אדמו"ר הזקן בהלכות איסור והיתר סימן צטסעיף ו (א)

סעיף ו (א)

איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו, ואם עשה כן במזיד אסור. אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו. ²³⁴

וברמ"א: ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא, וכן נוהגין ואין לשנות.

וכתב הט"ז דהיכא דמיקלי קלי איסורא, שאינו נהנה מן האיסור עד לאחר שנשרף, אף להרמ"א מותר להוסיף עליו ולבטלו. ויש מהראשונים שכתבו דאף היכא דמיקלי קלי איסורא לא התירו אלא במילתא דלא שכיחא.

ולהלכה דעת הט"ז כדעת המחבר, שמותר להוסיף על איסור דרבנן כדי לבטלו. ²³⁵

ובדעת רבנו:

א. דעת רבנו כדעת הרמ"א, שאסור להוסיף על איסור דרבנן כדי לבטלו (ודלא כהמחבר והט"ז). ²³⁶

ב. היכא דמיקלי קלי איסורא מותר להוסיף עליו ולבטלו אפילו במילתא דשכיחא.

(ב)

ברמ"א: איסור שנתבטל, כגון שהי' ששים כנגדו, ונתוסף בו אחר כך מן האיסור הראשון, חוזר וניעור ונאסר, לא שנא מין במינו לא שנא מין בשאינו מינו, לא שנא יבש לא שנא לח, לא שנא נודע בינתיים או לא נודע בינתיים.

והש"ך כתב דבמין במינו יבש ביבש ונודע בינתיים לא אמרינן חוזר וניעור, אלא ראשון ראשון בטל, ואף האיסור מצטרף להעלות את ההיתר. ²³⁷

ודעת הפר"ח, שאם נרגש טעם האיסור או שהאיסור רבה על ההיתר אמרינן חוזר וניעור, ²³⁸ אבל אם אין טעם האיסור נרגש ואין האיסור רבה על ההיתר לא אמרינן חוזר וניעור אם נודע בינתיים, אלא ראשון ראשון בטל (בין בלח בלח ובין ביבש ביבש). ²³⁹

ורבנו כתב, דאין הידיעה מתרת אלא בדרבנן בלבד. ונמצא שעכ"פ כשהאיסור רבה על ההיתר אין הידיעה מועלת, ואמרינן חוזר וניעור (ודלא כהש"ך המתיר גם באיסור רבה על ההיתר).

(ג)

ברמ"א: איסור שנתבטל, כגון שהי' ששים כנגדו, ונתוסף בו אחר כך מן האיסור הראשון, חוזר וניעור ונאסר.

ונחלקו הפוסקים אי אמרינן חוזר וניעור גם כשאין כאן האיסור עצמו אלא טעמו בלבד ²⁴⁰ (כגון בהגעלת כלים בזה אחר זה במים שיש בהם ס' כנגד כל אחד מהם אבל אין בהם ס' כנגד כולם), שדעת הרשב"א דאמרינן חוזר וניעור (וכן הכריע הש"ך), ודעת האו"ה דלא אמרינן חוזר וניעור ומותר.

ודעת רבנו כדעת הרשב"א, שאף בטעם האיסור בלבד אמרינן חוזר וניעור, ²⁴¹ ולפיכך אין להגעיל כלים הבלועים מאיסור ב"י אלא בזה אחר זה, אא"כ יש במים ס' כנגד כל הכלים.

(ד)

ברמ"א: כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים ואחר כך נפל מן המים לקדרה של בשר מותר, אף על פי שאין בבשר ששים נגד החלב, שהרי נתבטל במים. וכל כיוצא בזה.

וכתב הש"ך בשם הת"ח שאף לכתחילה מותר ליתן המים בקדרה של בשר. ובשו"ת צ"צ (הישן) דייק מדברי הת"ח שלערב לכתחילה חלב בתוך המים ע"מ ליתנם בקדרה של בשר אסור. ²⁴²

ודעת הכנה"ג שמותר לכתחילה לערב חלב במים ע"מ ליתנן בקדרה של בשר. ²⁴³

וכן נחלקו הט"ז והמג"א לענין חמץ שנתערב בפחות מס' קודם הפסח, שדעת הט"ז שמותר להרבות עליו כדי שיתבטל בס' ויהי' מותר בפסח, ודעת המג"א שאסור לעשות כן. ²⁴⁴

ודעת רבנו שאסור לבטל דבר שהוא עדיין היתר (בין חלב כדי לאכלו עם בשר ובין חמץ קודם הפסח כדי לאכלו בפסח) כדי שלא יאסר אח"כ ²⁴⁵ (כמשמעות הש"ך לענין בב"ח, וכדעת המג"א לענין חמץ).

הערות

234. סעיף ו (א) א. הט"ז (סקי"ב) הביא דעת רש"ל (פג"ה סנ"ט) שפסק כדעת המחבר, שמותר לכתחילה להוסיף על איסור דרבנן כדי לבטלו. וכתב הפמ"ג (מש"ז סקי"ב) שלא התיר רש"ל אלא באיסור שאין לו עיקר מן התורה, אבל באיסור שיש לו עיקר מן התורה אסור. וכן דעת הכנה"ג (הגב"י סקל"ט, הובא בדרכ"ת סקע"ו), שאיסור שאין לו עיקר מה"ת שנתערב מותר להוסיף עליו כדי לבטלו, ואם יש לו עיקר מה"ת אסור. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם ובשד"ח כללים מערכת האל"ף אות מח). והנה באו"ח (סי' תרעז סק"ד) פסק גם הט"ז עצמו כדעת המחבר, שמותר לכתחילה להוסיף על איסור דרבנן כדי לבטלו. וכתב הפמ"ג (שם) דמשמע מדבריו שהתיר לגמרי אף באיסור שיש לו עיקר מה"ת (אלא שכתב שאין זה הכרח כ"כ). וכן דעת הפר"ח (סקי"ז) והפרי תואר (סקי"א), שאף באיסור שיש לו עיקר מה"ת ונתערב מותר להוסיף ולבטלו. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקפ"ג ובכה"ח סקס"ח ובשד"ח שם), וכ"ה מסקנת כה"ח (שם) והשד"ח (שם). ודעת הרדב"ז (בשו"ת ח"ב סי' תשכה וח"ג סי' תקפט, הובא בשד"ח שם) שבאיסור שאין לו עיקר מה"ת מותר אף לערב לכתחילה, ובאיסור שיש לו עיקר מה"ת אסור אף להוסיף אם כבר נתערב. ודעת הש"ך (סקי"ז) כדעת הרמ"א לאסור לגמרי. וכן דעת הא"ר (או"ח סי' תרעז סק"ז, הובא בדרכ"ת שם) והיד יהודה (פיה"ק סקכ"ח וסק"ל ופיה"א סקכ"ג) כדעת הרמ"א לאסור לגמרי. והכו"פ (כרתי סקט"ז ופלתי סק"י) כתב בב' אופנים: הא' דבנתערב יבש ביבש מותר להוסיף עליו ולבטלו ובנתערב לח בלח אסור, והב' שבכל איסור דרבנן מותר מלבד מוקצה דחשיב כשל תורה ודשיל"מ דספיקו אסור. ובשו"ת רעק"א (קמא פסקים סי' לח) כתב להתיר בהפ"מ להוסיף על איסור דרבנן כדי לבטלו. והפמ"ג (שפ"ד סקי"ט) כתב שיש לצדד להקל כהט"ז בהפ"מ. ודייק מדבריו הדרכ"ת (שם) דאף בצירוף סניפין לא התיר אלא בהפ"מ. ודבריו צ"ע, שהרי מה שהתיר הפמ"ג דוקא בהפ"מ היינו משום דבלא הפ"מ אמרינן חנ"נ אף בלח בלח והו"ל איסור בעין (כמ"ש לפנ"ז), ובזה אף הט"ז מודה דאסור. וגם מה שהוכיח ממ"ש לפנ"ז (שפ"ד סקי"ז) בדין החביות, שלא סמך להקל אפי' בהפ"מ ושעה"ד אלא משום שהי' ספק חמץ, הוא תמוה, שהרי האיסור המעורב הוא ודאי חמץ (שהרי כתב שבודאי נעשה בתוה"פ), והפמ"ג לא כתב אלא שחבית אחת (עכ"פ) מהחביות היא ספק חמץ, כדי שייחשב הודאי חמץ כאיסור המעורב בהיתר (כיון דספק חמץ שעבר עליו הפסח שרי, כמ"ש שם).
235. והנה באו"ח (סי' תמח מש"ז סק"ד) כתב הפמ"ג דבנדון דהתם אין להקל בלא הפ"מ דהו"ל ס"ס לאיסורא, ומשמע דאל"ה הי' מתיר אף בלא הפ"מ. ולכאורה אינו כמ"ש בענין החביות (בסקי"ז) שהתיר רק משום ההפ"מ אע"ג דליכא ס"ס לאיסורא, ועאכו"כ לא כמ"ש כאן (בסקי"ט) שגם בהפ"מ יש לצדד ולא להקל לגמרי. ונראה שהפמ"ג נסתפק בדין זה (וכ"מ דעתו באו"ח סי' תרעז מש"ז סק"ד), ולכן לא כתב לאסור בלא הפ"מ אלא היכא דאיכא ס"ס לאיסורא, ולאידך לא כתב להתיר אלא בצירוף עוד צדדין, או בהפ"מ ושעה"ד אף בלא צירוף עוד צדדין (ומ"ש לענין לח בלח שיש לצדד להקל, ולא כתב להקל לגמרי אף דאיכא הפ"מ, י"ל דהיינו משום דתרתי לא אמרינן משום הפ"מ לחוד, שלא לומר חנ"נ וגם להתיר להוסיף לכתחילה). הרי לנו ז' דעות למעשה בדין ביטול איסור דרבנן לכתחילה: א) דעת המחבר והט"ז שאסור לערב לכתחילה אך מותר להוסיף, ב) דעת הרדב"ז שבאיסור שאין לו עיקר מה"ת מותר אף לערב לכתחילה ובאיסור שיש לו עיקר מה"ת אסור אף להוסיף, ג) דעת רש"ל שבאיסור שאין לו עיקר מה"ת מותר להוסיף ובאיסור שיש לו עיקר מה"ת אסור, ד) דעת הכו"פ באופן הא' שביבש ביבש מותר להוסיף ובלח בלח אסור, ה) דעת הכו"פ באופן הב' שמותר מלבד במוקצה ובדשיל"מ, ו) דעת הפמ"ג ורעק"א שמותר להוסיף בהפ"מ, ז) דעת הרמ"א וא"ר שאסור לעולם. וכתב רבנו (או"ח סי' תקז סעיף ג): אע"פ שעצים שנשרו מן האילן ביו"ט אסור להסיקן ביו"ט ( ... ) מ"מ אם נפלו לתוך התנור, או שהניחם שם נכרי שלא מדעת הישראל, אם יש בתנור עצים אחרים של היתר, אע"פ שעצי האיסור הם הרבה מהן, מותר להוסיף ולהניח עוד עצים של היתר בתוך התנור כדי לבטל עצי האיסור ברוב עצי היתר, ואח"כ מסיקן ( ... ) ואע"פ שאסור לבטל איסור בידים ( ... ) מ"מ כיון שאיסורן אינו אלא מד"ס, וגם אינו נהנה מהם עד אחר שנשרפו שאז אופה את הפת ואין האיסור בעין, לכך הקילו חכמים לבטלן. ובקו"א (סק"ב): הנה בשיטה מקובצת כ' דוקא שנפלו בתוך התנור דהוא מילתא דלא שכיחא, לכן הקילו לבטל איסור בידים, אבל בעלמא לא. ולפ"ז אם הניחם נכרי לתוך התנור אין מבטלין. אבל אנן לא קיי"ל הכי, שהרי מכאן למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחלה כמ"ש בי ו "ד סי' צ"ט ע"ש בש"ע. ואף שהרא"ש וטור חולקין ע"ז וכן קיי"ל, מ"מ הרי הטור עצמו פסק בסי' תרע"ז דאיסורא דמקלי קלי מבטלין אע"פ שהוא מילתא דשכיחא ע"ש, שהרי להתערב שמן נ"ח בשמן חולין מילתא דשכיחא הוא.
236. ולקמן (סק"ג, על מ"ש בפנים שאינו נהנה מן העצים עד אחר שנשרפו): כ"כ הטור סי' תרע"ז, וכ"כ הט"ז כאן וביו"ד סי' צ"ט. אבל מלשון המ"מ וריא"ז משמע דמפרשים דמקלי קלי כו' פי' שהאיסור בשעה שהוא נשרף (וכ"ד הרוקח שהביא הב"י סי' תקי"ד ע"ש) הרי הוא כמבוער לגמרי מן העולם וכאילו אינו כלל, ע"ד שאמרו כל העומד לישרף כשרוף כו', כ"ש בשעה שהוא נשרף. וכ"מ פשטא דתלמודא. והנה לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט, ע"ש ברמ"א וש"ך, דאסור לבטל איסור ד"ס אא"כ מקלי קלי כו', א"א לפרש אלא כפי' הא', דלפי הב' איזו היתר יש לבטל איסור בידים בשעה שהוא בעין ואינו דולק כלל, אבל לפי' הא' א"ש, וכמ"ש בפנים לענין היתר הסקה. הרי שכתב רבנו להדיא דקיי"ל כדעת הרמ"א, שאסור להוסיף על איסור דרבנן כדי לבטלו כמו באיסור דאורייתא, ודלא ככל דעות המקילין הנ"ל [אמנם צ"ע אם ברור מדברי רבנו שאף בהפ"מ אסור, ודלא כהפמ"ג ורעק"א, או דאכתי אפ"ל דבהפ"מ יש להקל]. ב. הט"ז (סקי"ב) כתב דהיכא דמיקלי קלי איסורא, דהיינו שאינו נהנה מהאיסור עד לאחר שנשרף, אף לדעת הרמ"א מותר להוסיף על איסור דרבנן כדי לבטלו. והפמ"ג (מש"ז סקי"ב) כתב שהכל מודים בזה. אמנם בשטמ"ק (ביצה ד ע"ב ד"ה אמר לי') הביא דעת י"מ דלא שרי אלא בדאיכא תרתי, מילתא דלא שכיחא ומיקלי קלי איסורא. ומדברי רבנו (או"ח סי' תקז בקו"א סק"ב, הובא לעיל אות א) נמצא שדעתו כדעת הט"ז והפמ"ג בדעת הרמ"א דסגי במיקלי קלי איסורא לחוד (ודלא כהי"מ שבשטמ"ק דבעינן נמי מילתא דלא שכיחא). ועוד נמצא מדברי רבנו (שם סק"ג, הובא לעיל שם) שמפרש "מיקלי קלי איסורא" כמ"ש הט"ז כאן, שאינו נהנה מהאיסור עד לאחר שנשרף.
237. (ב) הש"ך (סקכ"א) נחלק על הרמ"א שכתב דלעולם אמרינן חוזר וניעור, וכתב דלא אמרינן חו"נ אלא במין בשאינו מינו דאיכא טעמא, או בלח בלח אפילו מין במינו כיון דבשכנגדו באינו מינו יהיב טעמא, אבל במין במינו יבש ביבש אם נודע בינתיים לא אמרינן חו"נ, אלא ראשון ראשון בטל, ואף האיסור מצטרף להעלות את ההיתר. ובסוף דבריו כתב דבטלה דעתו כנגד דעת הרמ"א ומהרש"ל (פג"ה סי' נז) המחמירים, ורק בהפ"מ כתב להקל. והפר"ח (סקכ"א) האריך בענין זה, ומסקנת דבריו דאין חילוק בין איסור לח לאיסור יבש, אלא בכל איסור אם רבה האיסור על ההיתר במין במינו או שנרגש טעם האיסור במין בשאינו מינו חו"נ ונאסר, ואם לא רבה האיסור על ההיתר ואין טעם האיסור נרגש לא אמרינן חוזר וניעור בנודע בינתיים, אלא ראשון ראשון בטל. אמנם רוב האחרונים (פרי תואר סקי"ב, כו"פ כרתי סקי"ז ופלתי סקי"ב, חוו"ד חידושים סקט"ז וביאורים סק"ט, יד יהודה פיה"א סקכ"ה ופיה"ק סקל"ב, וכן הסכמת הדרכ"ת סקצ"ה וכה"ח סק"ע) הסכימו לדעת הרמ"א, דלעולם אמרינן חו"נ, בין במין במינו ובין במין בשאינו מינו, בין בלח בלח ובין ביבש ביבש. וכתב רבנו (בשו"ת סי' יח): מה שכתב בש"ך י ו "ד סימן ק"ט ס"ק י"ב (דכשלא נודע התערובות יבש ביבש אינו בטל מדאורייתא ואפילו בישלם בב' קדרות קודם שנודע התערובות אסור), צ"ע מסימן ק"י ס"ו דדבר שאינו בטל מחמת חשיבתו שנתערב ופירש אחד מהם אחר שנודע התערובות אסור (משמע הא קודם שנודע התערובות מותר), ע"ש ברא"ש וטור וב"י וש"ך ס"ק ל"ג (דכ"כ בהדיא) ל"ד ל"ה. וצריך לומר דהכא מיירי שנתערב חד בתלת ובישל ב' בקדרה זו וב' בקדרה זו, ועל פי מש"ש בש"ך סקל"ד (דאם פירשו מחציתן בבת אחת אסורים). ועכ"ז הוא דוחק גדול, דמשמעות הפוסקים שם דלא אצטריך ( לו ) [לן] טעמא דכל דפריש כו' אלא בדברים החשובים, אבל שאינם חשובים בטלים ברובא בלאו האי טעמא. ולא איכפת לן מה שלא נודעה התערובות עד לאחר שפירש מקצתן, דהידיעה שמתרת אינה אלא בדרבנן, כמ"ש המנחת יעקב סוף כלל ל"ט (וגם בפר"ח סי' צ"ט בהכי מיירי, ע"ש היטב). והיינו שרבנו מבאר כוונת המנח"י (במ"ש בטעם הא' שאיסור לא נודע התערובות אינו אלא מדרבנן), דלא אמרינן שהיתר התערובת תלוי בידיעה אלא כשהיתר זה אינו אלא מדרבנן. והיינו, שבמקום שאם הי' איסור דאורייתא לא היתה התערובת מתרת, אלא דמכיון שאף בלא ההיתר דתערובת זו אין כאן איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן בלבד אקילו רבנן ואמרו דהתערובת מתרת, הרי ההיתר דתערובת זו אינו אלא אם נודע התערובות. אבל אם היתר התערובת הוא מדאורייתא (ומהני אף באיסור דאורייתא), הרי אף בלא נודע התערובות מותר.
238. ולהכי בתערובת מין במינו יבש ביבש שנתבשל לאחר שנתבטל, דהשתא במקום איסור דאורייתא (כגון מין בשא"מ יבש ביבש שנתבטל חד בתרי ואח"כ נתבשל, דהשתא נרגש טעמו ואסור מדאורייתא) לא היתה תערובת זו מתרת (דאז אמרינן חוזר וניעור, ואפילו נודע בינתיים הי' אסור), אלא דכיון שבלאה"כ אין כאן אלא איסור דרבנן בלבד (שהרי מדאורייתא מין במינו ברובא אף בלח בלח) אקילו רבנן שאם כבר נתבטל יבש ביבש אינו חוזר וניעור, הרי היתר זה תלוי בידיעה, ורק אם נודע התערובות מותר. אבל היכא דלא נתבשל ביחד לאחר שנתבטל, הרי ההיתר דתערובת זו הוא היתר גמור דמהני אף באיסור דאורייתא, וא"כ בזה אין לחלק בין נודע התערובות או לא, ולעולם מותר (וראה גם לקמן סי' קט סעיף ב). וע"ז הביא רבנו מדברי הפר"ח כאן, שאף הוא כתב דלא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא כשאין נרגש טעם ההיתר וגם אין האיסור רבה על ההיתר, דהשתא אין כאן אלא איסור דרבנן, ונמצא דהיתר זה דראשון ראשון בטל אינו אלא מדרבנן (דהא בדאורייתא לא מהני), ולהכי מהני רק בנודע התערובות בינתיים. ולכן הביא רבנו מדברי הפר"ח ולא מדברי הש"ך, דהרי הש"ך כאן כתב להיפך, דאף במקום איסור דאורייתא (כשהאיסור רבה על ההיתר) אמרינן ראשון ראשון בטל, וא"כ היתר זה הוא מדאורייתא, ומ"מ אינו אלא אם נודע התערובות (ואין להקשות איך מביא רבנו ראי' מדברי הפר"ח אף שהש"ך כותב להיפך, דהרי בהא קעסיק רבנו לדחות דברי הש"ך בסי' קט, ומה בכך אם אזיל הש"ך לטעמי' גם בסי' צט). ועפ"ז נמצא דהש"ך לטעמי', דכיון שמדבריו כאן נמצא שההיתר דראשון ראשון בטל הוא מדאורייתא, הרי נמצא דס"ל דאף בתערובת המתירה מדאורייתא בעינן נודע התערובות, ולהכי ס"ל נמי שאף בפירש אחד מהם קודם שנודע התערובות הי' צ"ל אסור אי לאו דכל דפריש מרובא פריש, וא"כ בתערובת חד בתלת שפירשו ב' מהם קודם שנודע התערובות אסור מדאורייתא (דהשתא ליכא למימר כל דפריש מרובא פריש), ובהכי מיתוקם מ"ש הש"ך (בסי' קט) דנתבשלו בב' קדרות אסור מדאורייתא.
239. ועכ"פ ברור שדעת רבנו אינה כדעת הש"ך כאן (דס"ל דלא אמרינן חו"נ במין במינו יבש ביבש ונודע בינתיים אפילו אם רבה ההיתר על האיסור). אלא שאין להוכיח אם דעת רבנו כדעת הרמ"א (דס"ל דאמרינן חו"נ לעולם) או כדעת הפר"ח (דס"ל דבמקום שאין איסור דאורייתא לא אמרינן חו"נ), שהרי לא הביא ראי' מדברי הפר"ח אלא דלא בעינן נודע התערובות אלא בהיתר דרבנן, אבל אין להוכיח דס"ל כוותי' בהא דאמרינן ראשון ראשון בטל. [ובביאורים שבס' שאלות ותשובות הרב (סי' נז) הבין בכוונת דברי רבנו דמדרבנן בעינן ידיעה לעולם, ומה שהתיר הב"ח אם בשלן בב' קדרות קודם שנודע התערובת היינו משום דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ונמשך אחר לשון המנח"י בסוף דבריו, שכתב דאף אם נאמר דהוא רק ספק הוי ספק דרבנן ולהקל. ודבריו אינם מובנים, דאי נקטינן דמדרבנן בעינן ידיעה הרי א' מב' הקדרות אסורה בודאי מדרבנן (שהרי בשעה שנודע התערובת הי' בא' מהן איסור שאין רוב כנגדו), ואיך נתיר שתיהן משום ספיקא דרבנן לקולא. ומ"ש המנח"י דהוי ספק דרבנן, היינו לפי דבריו שגם עתה (לאחר שנתבשל בב' קדרות) מתבטל כדין יבש ביבש, וע"ז כתב דאף אם נאמר דהוא רק ספק אם מתבטל, מ"מ הוי ספיקא דרבנן ולקולא. אבל לדעת רבנו שאינו מתבטל עתה (כמבואר בארוכה בהמשך התשובה, וכדלקמן סי' קי סעיף ג), אי בעינן ידיעה מדרבנן הי' לנו לאסור ב' הקדרות. והברור בדברי רבנו הוא כדלעיל, שלא הצריכו חכמים ידיעה אלא במקום שכל ההיתר הוא מדרבנן (ובמקום איסור דאורייתא לא הוה מהני), אבל כשההיתר הוא מדאורייתא לא בעינן ידיעה אפילו מדרבנן. והכי דייק לשון רבנו "דהידיעה שמתרת אינה אלא בדרבנן" (ולא "דלא בעינן ידיעה אלא מדרבנן"). ועוד כתב שם בביאור דברי רבנו "וגם בפר"ח סי' צ"ט בהכי מיירי", שכוונתו להראיות שהביא הפר"ח שהידיעה מתרת, שבכל ראיות אלו מיירי באיסורים דרבנן, והאריך שם להוכיח כן על כל א' מהראיות (וכן פירשו בציונים לשו"ת רבנו הוצאת תשס"ז). וגם זה אינו מובן לפי שיטתו (שכוונת רבנו היא לומר שלעולם בעינן ידיעה מדרבנן), דלמה הוצרך לומר שבראיות הפר"ח מיירי באיסורים דרבנן, והרי אף אם מיירי באיסורים דאורייתא אכתי איכא למימר דהא דבעינן ידיעה הוא מדרבנן. ועכ"פ מסתבר לומר שכוונת רבנו היא גם לדברי הפר"ח גופי' (ולא רק להראיות שמביא), כדלעיל].
240. (ג) האו"ה (כלל נח דין נו) כתב שמותר להגעיל כלים הבלועים מאיסור ב"י בזה אחר זה אפילו אין במים ס' כנגד כל הכלים, דלא אמרינן חוזר וניעור אלא בחתיכות איסור שנפלו בזה אחר זה, אבל להגעיל בו כלי אחר מותר. ומשמע כוונתו דלא אמרינן חו"נ אלא באיסור עצמו ולא בטעמו לבד (וכ"כ להדיא בכלל כד דין י, הובא בת"ח כלל פה דין י). והש"ך (בסי' קכא סק"כ) הביא דברי האו"ה והאריך להקשות עליו, ומסקנתו דאמרינן חוזר וניעור גם בהגעלה. וכתב שכן מבואר להדיא בתשובת הרשב"א (סי' רסב, הובא בב"י או"ח סי' תנב ד"ה כתב הרשב"א). ואף ששם הביא פלוגתא בזה, הרי פלוגתא זו אינה לענין הגעלת כלים אלא בעלמא פליגי אי אמרינן חו"נ, אבל לדידן דאמרינן חו"נ אסור (ועפ"ז הקשה על הלבוש שם סעיף ג, שהביא ב' הדעות מתשובת הרשב"א). וכן דעת רוב האחרונים (ת"ח כלל פה דין י, יש"ש פג"ה סנ"ז, ט"ז או"ח סי' תנב סק"ה, פר"ח שם סעיף ג, פמ"ג שם א"א סק"ו), דאסור להגעיל כלים של איסור ב"י אפילו בזה אחר זה אם אין במים ס' כנגד כל הכלים.
241. והח"י (שם סק"ג) נחלק על הש"ך והכריע כהאו"ה, שמותר להגעיל כלים של איסור ב"י בזה אחר זה אפילו אין במים ס' כנגד כולם. וכ"כ ברעק"א (למג"א שם סק"ו) ובזר זהב (לאו"ה כלל נח סקט"ו). ומדבריהם משמע שלא כתבו כן אלא לגבי הגעלה, לפי שאין כאן אלא טעם הבלוע בכלי או משום דאיכא כמה נ"ט, אבל בעלמא אף בטעם לחודי' אמרינן חו"נ (אלא שבדברי הזר זהב צ"ע, דמשמע שכתב כן לבאר דעת האו"ה, והרי האו"ה ס"ל להדיא דלא אמרינן חו"נ בטעם לחוד). והמג"א (שם) הביא ב' הדעות ולא הכריע. ודעת המטה יהודה (או"ח סי' תמז, הובא בדרכ"ת סקצ"ו) לגמרי כדעת האו"ה, דלא אמרינן חו"נ אלא בנתערב גוף האיסור אבל לא בטעמו לבד. הרי לנו ג' דעות בדין חו"נ בטעם לחוד: א) דעת הרשב"א והש"ך דלעולם אמרינן חו"נ, ב) דעת הח"י ודעימי' דבהגעלה לא אמרינן חו"נ, אבל בשאר טעם משמע דאמרינן, ג) דעת האו"ה דלא אמרינן כלל חו"נ בטעם לחוד. וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף י): ואפי לו אם אינו מגעיל כל הכלים בבת אחת אלא מגעילן זה אחר זה, לא די שיהא במים ס' כנגד כל כלי וכלי בלבדו, אלא צריך שיהא בהם ס' כנגד כולם כאחד, לפי שגיעול הנפלט מכלי הב' או הג', הרי גם גיעול הראשון חוזר וניער ומצטרף עם גיעול הב' והג', ואוסרין את המים שאין בהן ס' כנגדן, כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ט ע"ש. ובמ"מ מצויין לרשב"א וב"י (וד"מ שם סק"ד), ולש"ך ומג"א ופר"ח הנ"ל. ונמצא שדעת רבנו כדעת הרשב"א, שאף בטעם בלוע ובהגעלה אמרינן חו"נ (כהכרעת הש"ך, ודלא כהאו"ה).
242. (ד) הש"ך (סקכ"ב) הביא מהת"ח (כלל פה דין יא) דאף לכתחילה מותר ליתן המים (שנתבטל בהן חלב בס') לקדרה של בשר, כיון שכבר נתבטל. ובשו"ת צ"צ הישן (סי' פ, הובא בגליון מהרש"א כאן ובפת"ש סי' צז סק"א) דייק מדברי הת"ח שדוקא לאחר שנתבטל החלב במים מותר ליתנם לקדרה של בשר, אבל אסור לבטל לכתחילה חלב בתוך מים ע"מ ליתנם לקדרה של בשר, דחשיב מבטל איסור לכתחילה. וכ"כ הפמ"ג (שפ"ד סקכ"ב ובסי' צז מש"ז סק"א, וכעין זה בסי' סט סקנ"א), וכן דייק בשו"ת רעק"א (קמא בפסקים סי' לח ובכתבים סי' רז, הובא בדרכ"ת סקמ"ו), וכן דעת המנח"י (כלל ס סק"א וכלל פה סקמ"ב ובח"י סי' תמז סקל"ד) והיד יהודה (פיה"א סקי"ד ופיה"ק סקט"ז ובסי' סט פיה"א סקס"ג אות יג ובסי' צז פיה"א סק"ב ופיה"ק סק"ב), וכן משמע דעת הפר"ח (סקכ"ב) והחוו"ד (חידושים סקי"ז) שכתבו כדברי הש"ך. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם וסק"ק ובסי' צז סקל"א ובכה"ח סקע"א ובסי' צז סק"ו ובשד"ח כללים מערכת האל"ף אות א). והכנה"ג (הגה"ט סקי"ד והגב"י סקכ"ו, הובא בדרכ"ת שם ובכה"ח סקנ"ה) כתב דמותר לכתחילה לערב חלב במים ולבטלו בס' כדי לאכלם אח"כ עם בשר, דכל שלא חל עליו עדיין שם איסור מותר לבטלו לכתחילה (וצ"ע על הפמ"ג בסי' צז שם שכתב שאף דעת הכנה"ג כהאוסרים, וכן העיר בשד"ח שם). וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת ובשד"ח שם). וכן דעת הרדב"ז בתשובה (שהובאה בפר"ח סי' סו סק"ז), שכתב להתיר צוקע"ר שנותנים בו חלב תרי למאה לאכלו עם בשר כיון דבשעת הרתיחה מתמעט החלב, ואין כאן ביטול איסור לכתחילה דעדיין היתר הוא. וכן דייק בשד"ח מדברי הפר"ח שם, שהקשה על הרדב"ז דמה בכך והלא בתחילת הרתיחה אין ס', ומשמע דאם הי' ס' הי' מותר (אלא דצע"ק, שהרי מדברי הפר"ח כאן משמע לאסור כנ"ל, ואולי לטעמי' דהרדב"ז קאמר אבל לדידי' אה"נ דאפילו הי' ס' הי' אסור לכתחילה, ולא התיר שם אלא בדיעבד). [ובדרכ"ת שם כתב שכן דעת הבל"י (סק"ט), ואינו שם. ולכאורה לא משמע כן, שהרי כתב (בסקכ"א) כדברי הש"ך, שמשמעותם לאסור].
243. ובכה"ח (סי' צז שם) הכריע שאין לעשות כן לכתחילה ואם עשה אין לאסור. והנה, כעין זה מצינו שנחלקו האחרונים לענין חמץ קודם הפסח: הט"ז (או"ח סי' תמז סק"ה וסי' תרכו סק"ה) כתב, שדבר שעדיין לא הגיע זמן איסורו, כגון חמץ קודם הפסח, ונתערב בפחות מס' מותר להוסיף עליו ולבטלו לכתחילה, כיון שעדיין אין כאן איסור. אבל לערב לכתחילה כתב (בסי' תמב סק"א) דאסור, וכן הבין דעתו בפמ"ג (סי' תמז מש"ז סק"ה). [וצ"ע מ"ש בשו"ת רעק"א שם שלדעת הט"ז מותר אף לערב לכתחילה, שהרי בסי' תמב כתב להדיא דאסור. וכן העיר ביד יהודה סי' סט שם]. וכן דעת עוד אחרונים (ח"י שם סקט"ז, שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' יח הובא בדרכ"ת שם, ועוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת ובשד"ח שם, וכן משמע דעת הפמ"ג כאן שפ"ד סקי"א). ובשו"ת פני יהושע ח"א סי' יח משמע דעתו להתיר אף לערב לכתחילה. והמג"א (שם סקמ"ב וסקמ"ה) כתב דאסור לערב חמץ לכתחילה כדי לאכלו בפסח משום אין מבטלין איסור לכתחילה, ואף אם כבר נתערב אסור להוסיף עליו כדי לבטלו. וכ"כ הפר"ח (סי' תנג סעיף ג), דכיון שהוא מבטלו כדי לאכלו בשעת איסורו ה"ז כמבטל איסור (וכ"כ החמד משה סקי"ג, וכתב דה"ה בבב"ח). והעו"ש (סי' תסז סק"א) כתב דאסור לבטל חמץ קודם הפסח משום דחמץ שמו עליו (וכ"כ במאמר מרדכי סי' תמז סק"ט, וכן הסכימו במגן האלף סי' תמז סקכ"ה ומקו"ח סק"כ דעכ"פ בחמץ אסור). וביד יהודה (פיה"א סקט"ו ופיה"ק סקי"ח) כתב דאפשר לסמוך על דעת הט"ז לצורך גדול. והנה, לכאורה מחלוקת זו (אם מותר לבטל חמץ בס' קודם הפסח) היינו הך פלוגתא דידן (אם מותר לערב חלב במים כדי ליתנם אח"כ בבשר), דבתרווייהו אכתי התירא הוא ופליגי אם מותר לבטלו כדי שלא יאסר אח"כ. אמנם מצינו באחרונים שחילקו ביניהם, ובכמה פנים: הדג"מ (למג"א שם סקמ"ה, ובצל"ח ביצה דף ד ע"ב) כתב דבב"ח ושאר איסורים מותר לבטלם כשהם עדיין היתר, אבל בחמץ בפסח אסור דחמץ שמו עליו. ולכאורה נראה שכן דעת העו"ש והמאמר מרדכי (שם), שכתבו שבחמץ אסור משום דשמו עליו, ומשמע דבשאר איסורים מותר.
244. וכן צ"ל לפי דיוק השד"ח בדעת הפר"ח (דס"ל כהרדב"ז שהתיר לבטל חלב כדי לאכלו עם בשר, אם אמנם כן ס"ל בעצמו ולא רק לטעמי' דהרדב"ז), שהרי בחמץ קודם הפסח אסר להדיא. ובשו"ת רעק"א (שם) כתב לאידך גיסא, דדוקא בחמץ מותר כיון שעתה אין בו איסור כלל לשום ענין, משא"כ בנדון דידי' שם (בישול שומן שנשתהה ג' ימים בלא מליחה, דעד שלא נתבשל הו"ל דם האיברים שלא פירש ואכתי היתר הוא) גם עתה חל האיסור לאכול דם זה אם יפרוש, ולהכי אם יבטלו כדי לאכלו לאחר שיפרוש הו"ל מבטל איסור לכתחילה. ומשמע דעתו דה"ה בבב"ח, שגם עתה חל האיסור לאכול חלב זה עם בשר, ולכן אסור לבטלו במים כדי לאכלו עם בשר (כפי שדייק שם מדברי הש"ך). וביד יהודה (שם) כתב באופן אחר, שלא התיר הט"ז אלא בחמץ שכבר נתערב, דאם לא נתיר לו להוסיף אין לו תקנה, ולהכי התירו להוסיף כדי להציל ההיתר, אבל בבב"ח אסור אף להוסיף (ולפ"ז בנדון דרעק"א יהא מותר להוסיף, ואולי אף יהא מותר לערבו לכתחילה, שהרי השומן עצמו היתר הוא, והו"ל כנתערב ואין בו ס'). והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף ה): אבל לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח, מפני שהוא כמבטל איסור בידים. ואע"פ שק ודם הפסח עדיין שעת היתר, מ"מ כיון שהוא עושה כן כדי לאכלו בשעת איסורו דהיינו בתו ך הפסח , ה"ז כמבטל איסור. ובקו"א (סק"ג): כ"כ הב"ח והמ"א בסי' תמ"ז וע"ש בסי' תס"ז וצ"צ בסי' פ', והח"י עצמו הסכים לדבריו. וכן הוא דעת הטור סי' תנ"ג, שכתב ואין כאן מבטל איסור כיון שאינו מתכוין כדי לבטל, משמע דבמתכוין אסור. וכ"כ בד"מ שם בשם תשובת הר"ן הביא ה הב"י סי' רס"ז, וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה המ"א בסי' תמ"ז, וכן הוא דעת מהר"ם (אף דלא קיי"ל כוותי' במה שמחמיר בשאינו מתכוין) הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תתל"א, וכ"כ הפר"ח בפשיטות בסימן תנ"ג ע"ש. והנה לפי ראיות הט"ז יהי' מותר לערבו בידים כמו בסוכה, וזה ודאי אינו, וכ"מ בהדיא בש"ע וכל האחרונים בסי' תנ"ג דנהגו לנקר הרחיים מקמח חמץ הנדבק בהם, ובודאי יש ס' בקמח הנטחן נגד קמח הנדבק ברחיים, ואם מעיקר הדין הי' מותר לערבו בידים לא הי' מקום להחמיר לנקרו ( ... ) וכ"מ בש ו "ע סי' תנ"ב, עיין במ"ש שם בפנים ובח"י שם ס"ק י"ח ופר"ח שם. וכן מסתבר באמת, דאל"כ יהא מותר לערב חלב בתוך קדירה שמרתיחים בה מים, לבשל שם בשר במים אלו עם מעט החלב שנתבטל בס' במים קודם שנתן שם הבשר, כיון שאין כאן איסור עדיין, וח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר. ועיקר ראייתו של הט"ז היא מסי' תרכ"ו, כבר תירץ שם המ"א בשם הר"ן בטוב טעם ודעת. ופשיטא שאין לסמוך על הט"ז והח"י נגד מהר"ם ורשב"א ור"ן וטור וב"י ורמ"א בד"מ וב"ח ומ"א וע"ש וצ"צ (וח"י) ופר"ח. ובקובץ הערות וביאורים בהל' תערובת חמץ (כולל צ"צ תשנ"ג) הקשו על מה שהביא רבנו דברי הח"י (סקל"ד) שהסכים עם הצ"צ, והרי הח"י הוא המתיר ואיך הביאו רבנו לאסור, וכתבו שלא הביאו אלא דלדינא מכריע הח"י כהצ"צ, אף שזהו מטעם אחר כמ"ש במנח"י (כלל ס שם). ועפ"ז כתבו דמ"ש (בסוף הס"ק) במוסגר "וח"י" הוא מחוק.
245. והנה במנח"י (כלל ס שם) הקשה על דברי הצ"צ דהא אין כוונתו לבטל החלב אלא לתקן היין, וכתב ליישב דכיון דכשנותן החלב ביין ה"ה חפץ בחלב עצמו ליתנו בתוך היין שפיר מיקרי כוונתו לבטל (ובח"י ציין ליישוב זה). ולפ"ז אין כאן "טעם אחר", שהרי גם לפי טעם זה אכתי היתר הוא (ואף שבהמשך דבריו מביא עוד טעמים לאיסור, מ"מ לא מצינו שחזר בו ממ"ש לפנ"ז). וזהו כוונת רבנו במ"ש "והח"י עצמו הסכים לדבריו", דכיון שכתב ליישב דברי הצ"צ (וציין לזה בח"י) ולא חלק עליו, הרי הסכים לדבריו (ולא רק שהסכים עמו לדינא). ומטעם זה גופא הביאו רבנו, למימר דפליגא דידי' אדידי'. וא"כ א"צ למחוק תיבת "וח"י" שבסוף דברי רבנו (אלא דמ"מ כתבה רבנו במוסגר, כיון שאין דעתו מפורשת בזה, אלא שהסכים לדברי הצ"צ). ועכ"פ דעת רבנו ברורה, דאסור לבטל היתר בהיתר כדי שלא יאסר אח"כ, ולא ס"ל לרבנו לחלק בין חמץ קודם הפסח ובין חלב לאכלו עם בשר, וגם לא בין עירוב לכתחילה ובין הוספה אם כבר נתערב, אלא לעולם חשיב מבטל איסור לכתחילה ואסור [אלא שנתבאר לעיל (סעיף ה (א)), שבכה"ג אם אין כוונתו לבטל מותר אף בעושה בידים, עיי"ש בארוכה]. ובמ"ב (סי' תנג סק"כ) כתב שרוב הפוסקים אוסרים לבטל היתר בהיתר כדי שלא יאסר אח"כ, ויש מתירין, ובשעה"ד יש לסמוך על המתירין. ובשעה"צ (סקכ"ט) בדעת המתירין הביא דהכי ס"ל להמג"א לעיקר דינא. ודבריו צ"ע, שהרי המג"א לא התיר מעיקר דינא (בסקמ"ה) אלא להשהותו, אבל לאכלו כתב להדיא (שם ובסקמ"ב) דאסור.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.