סעיף ה (א)

הערות

1. 225. סעיף ה (א) א. הט"ז (סק"ז) הביא שמדברי המחבר (סי' פד סעיף יג) לענין דבש שנפלו בו נמלים, משמע שכשאין כוונתו לבטל האיסור אלא לדבר אחר, כגון לתקן הדבש, מותר (וכ"כ שם הט"ז סקי"ח והש"ך סקל"ח). וכתב (כאן וסי' קלז סק"ד) דהיינו דוקא כשא"א בענין אחר. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סי' סד סקכ"ו, פמ"ג מש"ז סק"ז ובסי' פד סקי"ז, חוו"ד חידושים סק"ח, שו"ת צ"צ יו"ד סי' סח, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקל"ו ובכה"ח סקכ"ט וסי' פד סקכ"ו וסקק"ל ובשד"ח כללים מערכת האל"ף אות ד). ודעת מהר"ם מרוטנבורג (בתשובות הרשב"א סי' תתלא, הובא בשד"ח שם) דלא אמרינן כלל שכל שאין כוונתו לבטל מותר, אלא לעולם אסור לבטל איסור לכתחילה אפילו אין כוונתו לכך. וכן הכריע בבית מאיר (סי' תמז סק"ד, הובא בשד"ח שם). והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף ה): אבל לכתחלה אסור לבטל חמץ בששים קודם הפסח במתכוין כדי לאכלו בתוך הפסח, מפני שהוא כמבטל איסור בידים. ובקו"א (סק"ג): כ"כ הב"ח והמ"א בסי' תמ"ז וע"ש בסי' תס"ז וצ"צ בסי' פ', והח"י עצמו הסכים לדבריו. וכן הוא דעת הטור סי' תנ"ג, שכתב ואין כאן מבטל איסור כיון שאינו מתכוין כדי לבטל, משמע דבמתכוין אסור. וכ"כ בד"מ שם בשם תשובת הר"ן הביא הב"י סי' רס"ז, וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה המ"א בסי' תמ"ז, וכן הוא דעת מהר"ם (אף דלא קיי"ל כוותי' במה שמחמיר בשאינו מתכוין) הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תתל"א. וכ"כ לקמן (סי' תנג סעיף ח): חטים שאכלו מהם עכברים ונשארו בתוכן הרבה חטים נשוכין מאכילת העכבר שיש לחוש בהן שמא נתחמצו מחמת הרוק שבפי העכבר, שהרוק מחמיץ כמו מים כמו שיתבאר בסי' תס"ו, אעפ"כ אין צריך לברור ולהסיר החטים הנשוכים מהחטים השלמים, אלא טוחן הכל ביחד, ועי"כ מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח, ושוב אינו חוזר וניער אף אם יאפה ממנה מצות בתוך הפסח, כמו שנתבאר בסי' תמ"ז. ואין זה כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל, אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל. ונמצא דעת רבנו כדעת הט"ז דמותר לבטל איסור לכתחילה כשאין כוונתו לכך, וכתב להדיא דלא קיי"ל כמהר"ם במה שהחמיר באינו מתכוין.
2. 226. ב-ג. כתב הנוב"י (קמא יו"ד סי' כו ותניינא סי' מו וסי' נו, הובא בפת"ש סי' פד סק"י), שלא התירו לבטל איסור לכתחילה כשאין כוונתו לכך, אלא כשהאיסור כבר מעורב בהיתר ועושה מעשה שעל ידו מתבטל האיסור, אבל לערב לכתחילה איסור בהיתר אסור אפילו אין כוונתו לבטל האיסור. וכתב שזהו טעם הצ"צ (הישן, סי' פ) שאסר לערב חלב ביין כדי ללבנו שמא יאכלנו אח"כ עם בשר, אף שאין כוונתו לבטל האיסור. ובנחלת צבי (סי' פד שם) הקשה על הנוב"י מדברי הר"ן (ע"ז יב ע"ב ברי"ף) שכתב להתיר המים שהכשירו בהן כלי יין במילוי ועירוי אף שביטלו בהן טעם היין לכתחילה, לפי שלא אסרה תורה אלא במתכוין לבטל האיסור בהיתר כדי להנות, אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור מותר. ומשמע שאף לערב לכתחילה מותר כשאין כוונתו לכך. ובטעם הצ"צ כתב שהוא כמ"ש המנח"י (כלל ס סק"א) דכיון שצריך לחלב חשיב כוונתו לבטל האיסור (וראה לקמן סעיף ו (ד)). וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' סד). ויש מהאחרונים (שו"ת רעק"א קמא פסקים סי' עז, יד יהודה פיה"א סקי"ג ופיה"ק סקי"ז ובסי' סט סקס"ג אות ו) שכתבו דלא חשיב אין כוונתו לבטל אלא כשכוונתו להיפך להפריד האיסור אלא דממילא נפלט הטעם, אבל אם אין כוונתו להפריד האיסור חשיב כוונתו לבטל ואסור. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף נג): חבית של יין שיש בה משהו בצק שדבקו בו נסרים, אע"פ שבצק זה הוא חמץ נוקשה, אסור לשתות מיין של חבית זה בפסח, לפי שנפלט ממנו טעם משהו לתוך היין בפסח. ואינו מתבטל בס', כיון שהוא נתן היין בידים לתוך חבית זו שיש בה בצק דבוק, ה"ז כמתכוין לבטל איסור בידים, ולפיכך אין לו ביטול עולמית כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט. ואף שאז בשעה שנתן את היין שם היתה שעת היתר אכילת חמץ, מ"מ אין זה מועיל אלא להתערובות שנעשה בשעת היתר, דהיינו הטעם שנפלט מהבצק לתוך היין קודם הפסח הוא מתבטל בס' ואינו חוזר וניעור בפסח, כיון שכבר נתבטל בשעת היתר. אבל התערובות שנעשה בשעת איסור, דהיינו הטעם שנפלט מהבצק בתוך הפסח, אינו מתבטל אפי' באלף, כיון שתערובות זה נעשה בידים ע"י שנתן היין בחבית זו שיש בה בצק. ואף שאז היתה שעת היתר, מכל מקום ע"י כן נעשה תערובות גם בשעת איסור. ולכאורה משמע דעת רבנו כדעת הנוב"י האוסר לערב איסור בהיתר בידים גם אם אין כוונתו לבטל האיסור, שהרי בנדו"ד אין כוונתו כלל לבטל הבצק ביין אלא להניח היין בחבית, ומ"מ אסר רבנו, כיון שבנתינת היין בתוך החבית שיש בה בצק ה"ה כמערב לכתחילה טעם הבצק בתוך היין בידים (ולא התיר אלא בטחינת חטים שמעורבות בהן חיטים נשוכות, שאינו מערב בידים אלא טוחן, והתערובת נעשית ממילא). אלא דלכאורה דברי רבנו צ"ע, דמשמע דאם לא הי' נעשה תערובות בשעת איסור הי' מותר, והרי רבנו הכריע לעיל (סי' תמב סעיף ה ובקו"א סק"ג) שאף המבטל בשעת היתר כדי לאכול בשעת איסור חשיב מבטל איסור לכתחילה ואסור (וכמשי"ת לקמן סעיף ו (ד) בארוכה).
3. 227. ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב דכיון שבקו"א (שם סק"ד) צירף דעת הט"ז המתיר לבטל כדי לאכול, ה"ה הכא בחמץ נוקשה שהוא דרבנן הוה סמכינן עלי', אי לאו דיש כאן תערובת בשעת איסור. ואין דבריו נראין, שהרי רבנו לא צירף כלל דעת הט"ז לענין ביטול כדי לאכול, אלא אדרבה דחה דבריו מכל וכל, ורק לענין להשהותו פסק כהט"ז וח"י (כיון שלענין זה לא נדחו דבריהם כלל). והנה לקמן (או"ח סי' תנב סעיף ו, בדיני הגעלה) כתב רבנו: ולאחר גמר הגעלת הכלים ישפוך הרותחין שביורה החוצה, שאסור ליהנות מהם לכתחלה לפי שגיעול פליטת הכלים מעורב בהם. ואע"פ שנתבטל בתוכם בס', מ"מ כיון שהמגעיל מכניס הכלי בידים לתוך הרותחים כדי להפליט האיסור מן הכלי לתוך הרותחין, ה"ז כמבטל איסור בתוך ההיתר בידים אם יהנה מהרותחין שהאיסור נתבטל בהם. אבל אם לא יהנה מהם אינו כמבטל איסור בידים, כיון שאין כוונתו רק להפליט האיסור מן הכלי ולא להנות מהמים שהאיסור נפלט לתוכם (ואפילו אם הכלים הנגעלים לא היו בני יומן שהגיעול הנפלט מהם הוא נ"ט לפגם, אעפ"כ אין להתיר ליהנות לכתחילה מן המים שביורה, שלא התירו נ"ט לפגם אלא כשעבר ובישל בקדרה שאינה בת יומה שהתבשיל מותר באכילה, אבל לכתחלה אסור לבשל בקדרה שאינה ב ת יומה , וזה שמכניס הכלי בידים לתוך המים כדי להפליט האיסור הפגום מן הכלי לתוך המים הרי זה כמבשל בקדרה שאינה ב ת יומה אם יהנה מן המים שהאיסור הפגום נפלט לתוכם). ונתבאר לעיל (סי' צד סעיף ה) בכוונת רבנו, ע"פ דברי הש"ך (סי' קלה סקכ"ט) דמי עירוי (בכלי יין שהכשרם בעירוי) אסורים משום דבמים חשיב לעולם כלכתחילה (כמ"ש בסי' צב שם ובש"ך סקי"ט), ולהכי אסור לשתות מים אלו, דכיון שנתנן בכלי בכוונה להכשירו ולהפליט ממנו האיסור, הרי אם ישתה מהמים ה"ה כמבטל איסור לכתחילה עתה (דאף שהאיסור כבר מעורב במים, הרי לגבי מים הכל חשיב כעושה לכתחילה). אבל אם לא נתנם בכוונה להפליט האיסור מותר, דהשתא לא חשיב כמבטל איסור לכתחילה בשעת שתייתם. וזהו כוונת רבנו, דכיון דלגבי מים מיקרי לכתחילה, הרי אם יהנה אח"כ ממי ההגעלה שהכניסם בכלי כדי להפליט האיסור, הרי הוא כמערב בהם האיסור לכתחילה באותה שעה, ולהכי אסורים בהנאה.
4. 228. ולכאורה צ"ע, דמה הוצרך רבנו לטעם זה, והרי נתבאר לעיל (ע"פ דברי רבנו בסי' תמז) שכל שמערב האיסור בהיתר בידים אסור אפילו אין כוונתו לבטל האיסור, וה"נ בנדו"ד הי' לנו לאסור אפילו אין כוונתו להפליט האיסור (ואף בשאר דברים ולא רק במים), שהרי בשעת ההגעלה ה"ה מערב איסור בהיתר בידים. ועוד צ"ע לכאורה, דאמאי חשיבא נתינת הכלי לתוך הרותחין (וכן נתינת היין לחבית שיש בה בצק דבוק) עירוב בידים טפי מחימום הדבש שנפלו בו נמלים, שהרי כשם שע"י נתינת הכלי לתוך הרותחין ה"ה מפליט טעם מהכלי לרותחין (ועד"ז מהבצק למים), ה"נ ע"י חימום הדבש מפליט טעם מהנמלים לדבש (ולא דמי לטחינה שאינו מפליט ואינו מערב כלום, אלא טוחן והקמח נתערב ממילא), ואמאי שרי. ואי משום שהנמלים כבר מעורבין בדבש, הרי דעת רבנו דיבש בלח לא חשיב תערובת כלל (כדלקמן סי' ק סעיף ג), והו"ל כזה בפ"ע וזה בפ"ע (משא"כ להנוב"י י"ל דס"ל דיבש בלח חשיב תערובת כשא"א להוציאו, ולהכי מותר). ונראה לבאר דעת רבנו, בהקדים סברת החילוק בין מערב איסור בהיתר בידים (שאסור אפילו אין כוונתו לבטל) לבין שאר מבטל איסור (דמותר כשאין כוונתו לכך), שהמערב איסור בהיתר בידים הרי יש במעשה זה ביטול איסור בהיתר, ולכן אפילו אין כוונתו לכך אסור, שאין מחשבתו מוציאה מידי מעשיו שמבטל איסור בידים. משא"כ כשאינו מערב האיסור בהיתר, אלא עושה מעשה אחר והאיסור מתבטל ממילא, הרי אין במעשה עצמו משום ביטול איסור בהיתר כלל, ואינו אסור אלא לפי שכוונתו בזה להערים ולבטל האיסור, וא"כ היינו דוקא כשכוונתו לכך, אבל אם אין כוונתו לכך הרי כוונה אין כאן ומעשה אין כאן, ולהכי מותר. ועפ"ז נמצא עוד, שאף כשמערב בידים אינו אסור כשאין כוונתו לכך אלא בשעת איסורו, אבל בשעת היתר מותר, שהרי אף כאן אין במעשה עצמו ביטול איסור בהיתר, שהרי אין כאן איסור כלל והיתר בהיתר הוא מערב, ואין אנו אוסרין לבטל בשעת היתר אלא משום שכוונתו לאכלו בשעת איסור, והשתא כשאין כוונתו לבטל, שוב כוונה אין כאן ומעשה אין כאן ומותר. וע"פ הנ"ל יש להוסיף עוד, שאף כשמערב האיסור בידים בשעת איסורו, אינו אסור אלא כשאין כוונתו להסיר האיסור ולהפרידו מההיתר (ורק שאין כוונתו לבטל האיסור), אבל אם כל כוונתו במעשה זה היא להפריד האיסור מההיתר, אלא שבדרך ממילא מעט מהאיסור נפלט ונתערב בהיתר, מותר אף לעשות כן בידים, דכיון שניכר מתוך מעשיו שאין הוא חפץ בהאיסור (שאילו הי' חפץ בהאיסור לא הי' עושה מעשה זה כלל), ואדרבה רצונו להפרידו, הרי יש בכח כוונה זו הניכרת מתוך מעשיו להוציא אף מידי מעשה של ביטול איסור בידים. והשתא א"ש דברי רבנו (בסי' תמז) שלא אסר היין אלא משום דיש כאן תערובות אף בשעת איסור (ולהכי אסור אף שאין כוונתו לכך, כיון שמערבו בידים), אבל אם הי' התערובות רק בשעת היתר הי' מותר, דכיון שאין כוונתו לערב טעם הבצק שבחבית ביין, הרי כוונה אין כאן ומעשה אין כאן, ומותר אף כשעושה בידים.
5. 229. ועפ"ז נמצא שלא כדברי הנוב"י דלעיל, שכתב לבאר טעם הצ"צ הישן (שאסר לערב חלב ביין) שהוא משום דלא התירו באין כוונתו לכך אלא כשהאיסור מעורב בהיתר ולא לערבו לכתחילה. וע"פ הנ"ל בדברי רבנו אינו, שהרי הצ"צ מיירי בשעת היתר, ובזה מותר לגמרי כשאין כוונתו לכך. וצ"ל שלדעת רבנו טעם הצ"צ הוא כמ"ש המנח"י, דכיון שצריך לחלב חשיב כוונתו לבטל האיסור. וכן מיושב הטעם שהוצרך רבנו (בסי' תנב) לטעם הש"ך לאסור ליהנות ממי הגעלה (משום דגבי מים מיקרי לכתחילה), דאי לאו האי טעמא הי' מותר להגעיל וליהנות ממי הגעלה אף שהוא מערב איסור בהיתר בידים בשעת איסורו, דכיון שכל כוונתו בהגעלה היא להסיר האיסור מההיתר, הרי בכה"ג מותר אף כשמערב בידים. וכן מיושבת קושיית הנחלת צבי על הנוב"י מדברי הר"ן שהתיר המים של מילוי ועירוי אף דהתם מערב לכתחילה האיסור בהיתר, דכיון שאין כוונתו אלא להסיר האיסור מההיתר מותר אף כשמערב לכתחילה. ומדוייק בזה ל' הר"ן "אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי", דדוקא במתכוין להכשיר הכלי שמגלה דעתו שאינו חפץ בהנאת האיסור מותר (אלא דלמעשה לא סבירא לן כהר"ן ומחמרינן לאסור המים מטעמא דהש"ך, כנ"ל). וכן מיושב הטעם שמותר לחמם דבש שנתערבו בו נמלים כדי לסננו, אף שהוא כמערב בידים הטעם הנפלט מהנמלים בדבש (כנ"ל), דכיון שכוונתו היא אדרבה להפריד הנמלים מהדבש ולהסיר האיסור מההיתר, אלא שבדרך ממילא נפלט מטעם הנמלים בדבש, מותר אף לערב האיסור בהיתר בידים לכתחילה. ונמצא דעת רבנו ע"פ כל הנ"ל, שאסור לבטל איסור לכתחילה אף כשאין כוונתו לכך, אא"כ יתקיים א' מג' תנאים: א) שאינו מערב האיסור בהיתר בידים, ב) שעדיין לא הגיעה שעת איסורו, ג) שכל כוונתו היא להסיר האיסור ולהפרידו מההיתר.
6. 230. (ב) הפר"ח (סקי"ב) כתב, דכיון דקיי"ל כר' יהודה (גיטין נג ע"ב ואילך, בדין מבשל בשבת) דקניס בדאורייתא שוגג אטו מזיד, ה"נ הכא אם ביטל בשוגג איסור דאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד ואסור. ונראה כוונתו דהיינו למאן דס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו מדאורייתא, וכן פירש דעתו בפרי תואר דלקמן. וכן דעת החוו"ד (ביאורים סק"ד) ורעק"א (לש"ך סק"ז). ובפרי תואר (סק"ח) נחלק על הפר"ח, וכתב דלא קנסינן שוגג אטו מזיד אלא היכא דלית לי' פסידא ורק לא אהנו מעשיו (כגון במבשל בשבת דמותר במוצאי שבת מיד), אבל היכא דאית לי' פסידא לא קנסינן שוגג אטו מזיד. והא דקניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד גבי אגוזי פרך של ערלה שנפלו ונתפצעו (ערלה פ"ב מ"ח, הובא בגמ' שם דף נד ע"ב) אע"ג דאית לי' פסידא, כתב הפרי תואר דהיינו משום דהתם אתי לאיערומי ולעשות במזיד ולמימר שוגג הייתי, ובדאורייתא לא חיישינן דאתי לאיערומי אלא שמא יטעה ויאמר שאף במזיד מותר, ומשום חשש זה לא קנסינן היכא דאית לי' פסידא. ונחלק שם על הרשב"א (פ"ק דחולין) שכתב דהא דקנסינן שוגג אטו מזיד בדאורייתא היינו משום דאתי לאיערומי. וכסברא זו כתב היד יהודה (פיה"א סקי"ז ופיה"ק סקי"ט), דלא קנסינן בזה שוגג אטו מזיד משום דא"כ יפסיד ההיתר ג"כ. וכן דעת עוד אחרונים דלא קנסינן שוגג אטו מזיד במבטל איסור (הובאו בדרכ"ת סק"ס). והפמ"ג (מש"ז סק"ז) הביא דעת הפר"ח, וכתב שלהלכה לא קיי"ל הכי אלא כמשמעות דעת הט"ז (סק"ט) והש"ך (סק"ז) דאף באיסור תורה אם ביטל בשוגג מותר. וכתב הטעם לזה דהיינו משום דקיי"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו מדרבנן (כדעת הש"ך שם), ומדאורייתא מותר לבטל איסור לכתחילה. ומשמע דלמאן דאסר לבטל איסור לכתחילה מדאורייתא אה"נ דקנסינן שוגג אטו מזיד (וכהפר"ח). וכ"כ הכו"פ (פלתי סק"ה). ובמטה יהונתן (כאן) כתב דהכא לא קנסינן שוגג אטו מזיד כיון דכשאינו מתכוין לבטל אין כאן איסור כלל. ודבריו צ"ע, דמי לא עסקינן במתכוין שפיר לבטל אלא שלא ידע שיש איסור בדבר (כמ"ש הט"ז שם, והביאו במטה יהונתן גופי' בסוף דבריו). ועכצ"ל דכוונתו דכיון דכשאינו מתכוין לבטל (שהוא האופן הרגיל דשוגג) אין כאן איסור כלל, לא פלוג רבנן ולא גזרו אף במתכוין לבטל אלא שלא ידע שיש איסור בדבר. וכתב רבנו (או"ח סי' שיח סעיף א): המבשל בשבת או שעשה א' משאר מלאכות במזיד, אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה משום קנס ( ... ) אבל לאחרים מותר אף התבשיל במוצאי שבת מיד ( ... ) וכן אם הי' שוגג אסור בו ביום גם לאחרים, שכיון שעשה איסור של תורה החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד שאסור גם לאחרים, גזרה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי. אבל לערב מותר גם לו מיד. ובמ"מ מצויין לרשב"א פ"ק דחולין (הנ"ל). הרי שכתב רבנו להדיא דהא דקנסינן שוגג אטו מזיד במבשל בשבת היינו משום דאתי לאיערומי (כדעת הרשב"א ודלא כהפרי תואר).
7. 231. ועפ"ז (דס"ל לרבנו דהא דקנסינן בדאורייתא שוגג אטו מזיד היינו משום דאתי לאיערומי) יש מקום לומר בדעת רבנו דה"ה הכא גבי מבטל איסור (להאוסרים מדאורייתא) קנסינן שוגג אטו מזיד באיסור דאורייתא משום דאתי לאיערומי (והשתא ליכא למימר דלא קנסינן אלא היכא דלית לי' פסידא, דהא בסברא זו מצינו שקנסו אף בדאית לי' פסידא גבי נפלו ונתפצעו, כמ"ש הפרי תואר), ואף בשוגג יהי' אסור למבטל (אא"כ נאמר דס"ל לרבנו כדעת המטה יהונתן דלעיל). אלא שאין לנו הכרע בדעת רבנו אי ס"ל כהאוסרים לבטל איסור מדאורייתא (ואז קנסינן שוגג אטו מזיד, כנ"ל) או לא (ואז לא קנסינן בשוגג, כמ"ש הפמ"ג).
8. 232. (ג) הט"ז (סק"ט) כתב, שמדברי מהרש"ל (יש"ש פג"ה סנ"ט) משמע שאם נתכוין לבטל אלא שטעה בדין ולא ידע שיש איסור להרבות מיקרי מזיד (וכן נראה לכאורה דעת הב"ח ד"ה ומ"ש רבינו). וכתב הט"ז שאין נראה כן, אלא אף המתכוין לבטל אלא שלא ידע שאסור מיקרי שוגג (ובסוף דבריו כתב שמדברי התוס' בכורות כג ע"א ד"ה סבר משמע שאף למאן דקניס שוגג אטו מזיד באומר מותר לא קניס). וכן דעת רוב האחרונים (פר"ח סקי"ב, כו"פ פלתי סק"ו ובמטה יהונתן כאן, פמ"ג מש"ז סק"ט ושפ"ד סקי"ב, חוו"ד ביאורים סק"ו, יד אברהם לט"ז כאן, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקס"ב ובכה"ח סקל"ח, וכ"ה מסקנת כה"ח שם), דאומר מותר חשיב שוגג (אלא שרובם נחלקו על מ"ש הט"ז בסוף דבריו, שאף למאן דקניס שוגג אטו מזיד באומר מותר לא קניס, וס"ל שדינו כשוגג לכל דבר). ובפמ"ג (מש"ז שם) הביא שדעת הבל"י (סקי"א) דחשיב מזיד. וכן נוטה דעת היד יהודה (פיה"ק סק"כ), ומסקנתו דדין זה צ"ע. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף סא, בענין חמץ שעבר עליו הפסח): ומכל מקום אסור לערבו בידים ברוב היתר, שאין מבטלין איסור לכתחלה. ואם עבר ועירבו במזיד, דהיינו שידע שאסור לערבו ואעפ"כ עירבו ברוב היתר כדי לבטלו, דינו כשאר מבטל איסור במזיד, שאסור לו ולאנשי ביתו ומותר לאחרים, כמו שנת באר בי ו "ד סי' צ"ט ע"ש כל פרטי דין זה. ונמצא דעת רבנו דדוקא היודע שאסור לבטל ואעפ"כ ביטל הוא דמיקרי מזיד, אבל כל שאינו יודע שאסור לבטל, אף שנתכוין לבטל, שוגג מיקרי ומותר בדיעבד (כדעת הט"ז).
9. 233. (ד) הט"ז (סק"י) כתב בשם רש"ל (פג"ה סנ"ט), שבמקום שאסור לו אסור גם לבני ביתו. והפר"ח (סקי"ג) הביא לזה ראי' מהגמ' פרק הפועלים (ב"מ צ ע"ב), שמי שהערים ואמר לגוי לסרס בהמתו אסור לו למוכרה לבנו קטן, והיינו משום דבני ביתו כדידי' דמו. והיד יהודה (פיה"ק סקכ"ג) כתב (ע"פ האשכול) שלא אסר רש"ל לבני ביתו אלא לפי שנתכוין לבטל בשבילם, אבל אם לא נתכוין לבטל בשבילם מותר. וכתב בדרכ"ת (סקס"ז) דמראיית הפר"ח משמע דבני ביתו אסורים אף בלא נתכוין להם, ודלא כהיד יהודה. ולכאורה כן משמע גם מלשון הט"ז "ובמקום האסור לו אסור ג"כ לבני ביתו", ומשמע דלאו דוקא לבני ביתו של המבטל אסור, אלא אף לבני ביתו של כל מי שאסור לו, דהיינו מי שנתבטל בשבילו (ובפרט שלשון זה בא בהמשך למ"ש לפנ"ז שאסור למי שנתבטל בשבילו). ולכאורה לא מסתבר לומר שכל מי שנתכוין לבטל בשבילו מסתמא נתכוין גם בשביל בני ביתו. ועכצ"ל דאף שלא נתכוין בשביל בני ביתו מ"מ אסור להם משום דכדידי' דמו. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף סא): ואם עבר ועירבו במזיד, דהיינו שידע שאסור לערבו ואעפ"כ עירבו ברוב היתר כדי לבטלו, דינו כשאר מבטל איסור במזיד, שאסור לו ולאנשי ביתו ומותר לאחרים, כמו שנת באר בי ו "ד סי' צ"ט ע"ש. ולכאורה משמע מלשון רבנו, דהא דאסור לאנשי ביתו אינו משום שנתבטל בשבילם, אלא משום דכדידי' דמו. ולהכי כתב דאסור לו ולאנשי ביתו, ולא רצה להאריך ולכתוב דאסור גם למי שנתבטל בשבילו, וכללו במה שציין ליו"ד (דאם הא דאסור לבני ביתו הוא משום שנתבטל בשבילם, לכאורה לא מסתבר להזכיר האיסור לבני ביתו ולא להזכיר עיקר האיסור למי שנתבטל בשבילו, ואם בא לקצר הול"ל דאסור לו ולמי שנתבטל בשבילו ותו לא). אלא שממקומות אחרים מוכח שדעת רבנו אינה כן: לענין קדרה שהוחזרה בשבת למקום שאסור להחזיר (או"ח סי' רנג סעיף כד) כתב רבנו: אם עבר והחזיר בשבת למקום שאסור להחזיר (שם לדברי הכל), בין בשוגג בין במזיד, אסור עד מוצאי שבת בכדי שייעשו (...) ויש מסתפקין אפילו במצטמק ויפה לו אם יש לאסור כלל בדיעבד אם הי' שוגג בדבר, מאחר שהי' מבושל כבר כל צרכו, ויש לסמוך על זה להתיר לאחרים שלא הוחזר בשבילם. ומכל מקום לבני ביתו אין להתיר, שגם בשבילם הוחזר. ומקורו במג"א שם (סקי"א). וכן לענין קדרות שנתבשלו ביו"ט לצורך חול (סי' תקג סעיף יב): אם בישל לצורך החול שתי קדרות ממין אחד שוין בטעמן (...) בין שאכל מהן ביו"ט בין שלא אכל, הרי מאכלים אלו אסור לו ולכל אנשי ביתו לעולם. ובקו"א (סק"ב): המג"א (...) בסי' רנ"ג ס"ק י"א כתב בפשיטות דאנשי ביתו דינו כמי שנתבשל בשבילו. ולענין נכרי שהביא לעיר ביו"ט פירות יבשים או בהמות ועופות (סי' תקטו סעיף יא): אם מחוץ לתחום הביאם (...) הרי אסורין באכילה בו ביום למי שהובאו בשבילו, ולכל אנשי ביתו הסמוכים על שולחנו, שגם בשבילם נתכוין הנכרי בהבאתו. ונמצא דעת רבנו דהא דאסרינן לאנשי ביתו במקום שאסור לו הוא לפי שדינם כמי שנתכוון לעשות בשבילם. ועפ"ז מובן שהוא הדין לענין ביטול איסור במזיד, שאסור לבני ביתו לפי שדינם כמי שנתכוון לבטל בשבילם, כדעת היד יהודה (ודלא כדיוק שדייקנו לעיל מלשון רבנו).