סעיף ח (א)

הערות

1. 218. סעיף ח (א) הט"ז (סקי"א) הקשה איך יבטל שומן של איסור במאכל של היתר והא לטעמא עביד, וכתב במסקנת דבריו דלא מיקרי מילתא דעבידא לטעמא אלא דבר חריף כגון תבלין ומלח, אבל שומן, אף שגם הוא מטעים המאכל וממתקו, מ"מ אינו נרגש כ"כ כמו דבר חריף ובטל. וכן הסכימו כמה מהאחרונים (מנח"י כלל פה סקס"א, בל"י סקכ"ג, פלתי סק"ט, פמ"ג מש"ז סקי"א, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקצ"ח וסקצ"ט ובכה"ח סקע"ו), דשומן לא חשיב מילתא דעבידא לטעמא ובטל. והפר"ח (סקכ"ד) הביא מפיה"מ להרמב"ם (ערלה פ"ב מ"י) דאף שומין ובצלים ושמן וחומץ נקראים תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם תבשילו, וכתב דאף שהתוס' (שבת קמא ע"א ד"ה הני) כתבו שאינם בכלל תבלין, מ"מ לנדו"ד אין נפק"מ, דהכל מודים דאי חזו לתבולי ונרגש בהיתר טעמם אינם בטלים. וכ"כ בחדושי הגרשוני (לט"ז כאן), דכל היכא דהאיסור עצמו עביד לטעמא אינו בטל (אלא שאם אותו דבר דעביד לטעמא הוא היתר אלא שבלוע בו איסור מותר). וכן דעת החוו"ד (חידושים סקי"ט) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם).
2. 219. ודעת היד יהודה (פיה"א סקכ"ב ופיה"ק סקל"ט) שאם אין הדרך ליתנו להטעים בפחות מס' אף אם א' עשה כן וטעמו נרגש בטל, אבל אם דרכו ליתן להטעים בפחות מס' אינו בטל. [ובכה"ח (שם) כתב, שאף הט"ז ודעימי' לא התירו המאכל אם נרגש טעם השומן, אלא שהתירו לישראל לטעום בעצמו את המאכל, ואם נרגש טעם האיסור אסור. ודבריו צ"ע, דכיון שאם נרגש טעם השומן אסור המאכל, איך נתיר לישראל לטועמו. ואם כוונתו דמסתמא אין נרגש בו הטעם ולכן מותר לטועמו, הרי זהו מ"ש הט"ז לפנ"ז בתירוץ הא' (דכל שיש בו ס' מסתמא אינו נ"ט ולכן מותר לטועמו, אבל אם נותן טעם אסור), ומה מוסיף במסקנא. ומ"ש בכה"ח שכ"כ הפמ"ג (מש"ז שם) אינו, כי הפמ"ג לא כתב כן אלא על מ"ש הט"ז בתירוץ הא', אבל במסקנא אה"נ דאפי' נרגש הטעם מותר. ואף שהחוו"ד (שם) כתב כן, הרי לא פירש כן מסקנת הט"ז, ונראה שדעתו כמ"ש הט"ז בתירוץ הא', אבל למסקנת הט"ז ודאי דאפי' נרגש הטעם מותר]. הרי לנו ג' דעות בדין שומן שיש ס' כנגדו ומרגישים טעמו בתבשיל: דעת הט"ז דבטל לעולם, דעת היד יהודה דאם הדרך ליתנו כך אינו בטל ואם לאו בטל, ודעת הפר"ח שלעולם אינו בטל. וכתב רבנו (או"ח סי' תקיג בקו"א סק"ד): ואפי לו שמן הוא בכלל זה אם מתבל בו קדרתו, כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ"ב דערלה, והסכים עמו לפסק הלכה הפר"ח סי' צ"ח ס"ק כ"ד. ואף הט"ז שם דמיקל אם נפל שומן לתוך התבשיל לבטלו בס', והסכים עמו המ"י כלל פ"ה ס"ק ס"א, היינו אם נפל מאליו, אבל אם נתנו כדי לבשם התבשיל פשיטא דאינו בטל כמ"ש הרמב"ם ופר"ח, דאל"כ היאך מתורצת קושית הט"ז מביצה ע"ש. [ומ"ש במ"מ לקו"א (ביסטריצקי) לפיה"מ שהביא רבנו "מ"א" הוא ט"ס, וצ"ל מ"י]. הרי שחידש רבנו שאף לדעת הט"ז אם נתנו כדי לבשם התבשיל אינו בטל, ומ"ש הט"ז דבטל אינו אלא אם נפל מאליו, ונראה שהמקור לחילוק זה הוא בל' פיה"מ להרמב"ם שם "כולם נקראים תבלין כשאדם מתכוין לתבל בהם או בזולתם קדרתו", וס"ל להט"ז דבמתכוין דוקא הוא דאינו בטל, אבל באינו מתכוין בטל. [ובדרכ"ת (שם) כתב בדעת הפר"ח שהדבר תלוי בכוונת הנותן, שאם נתנו כדי לתבל בטל ואם לאו אינו בטל (וכמ"ש רבנו בדעת הט"ז). וצ"ע, שהרי הפר"ח לא כתב כן אלא במחלוקת התוס' והרמב"ם, אבל כבר כתב לפנ"ז דלנדו"ד לא נ"מ מהך פלוגתא דהכל תלוי בחזו לתבולי ונרגש בהיתר טעמם (וצ"ל דס"ל להדרכ"ת דמ"ש הפר"ח אח"כ דהרמב"ם והתוס' לא פליגי כוונתו דה"ה לנדו"ד, דאל"כ למאי נ"מ להביאו כאן). וכן משמע מדברי רבנו דלהפר"ח אף בשומן שנפל מאליו אסור, דמשמעות לשונו דהפר"ח והט"ז פליגי, ואילו לפי' הדרכ"ת בדעת הפר"ח היינו דעת הט"ז (ע"פ דברי רבנו)]. ועוד משמע מלשון רבנו, שדעתו נוטה לדעת הפר"ח, לאסור אף בשומן שנפל מאליו לתוך התבשיל (ודלא כהט"ז).
3. 220. (ב) כתב הש"ך (סקל"ב), דמ"ש הרמ"א "אם אסורים מחמת עצמן" היינו לאפוקי תבלין הבלועים מאיסור, שבטלים בששים אף שנרגש בתבשיל טעם התבלין. וכמ"ש הרמ"א לקמן (סי' קה סעיף יד) גבי מלח הבלוע מדם, שאע"פ שהוא נותן טעם בקדרה סגי בס' כנגדו, כיון שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא מחמת דם שבתוכו, וכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו (וכיון דהכא אפילו הי' כולו דם הי' מותר, אין המלח יכול לאסור יותר ממה שהי' הדם אוסר). והפמ"ג (שפ"ד סקל"ב ובסי' סט מש"ז סקי"ט) נסתפק בדין בשמים של היתר הבלועים מבשמים של איסור (דהיינו שהאיסור הבלוע אף הוא עביד לטעמא ואוסר אף בלמעלה מששים, אלא דהכא האיסור הבלוע לחוד אין בו כדי לתבל), אי סגי בששים כנגדם, דכיון דהשתא ליכא למימר אין הנאסר יכול לאסור כו' (שהרי אף האיסור הבלוע עצמו הי' אוסר כל התבשיל אילו הי' כולו איסור) הדרינן לדינא דחנ"נ ואינם בטלים כל שיש בהם כדי לתבל, ולאידך גיסא איכא למימר דכיון דחנ"נ בשאר איסורים אינו אלא משום לתא דבב"ח, ובב"ח ברובא דרובא אינו אוסר יותר מס', לא אמרינן כלל חנ"נ ביותר מס'. ולקמן (סי' קב שפ"ד סק"ג) פשט ספק זה לחומרא מדברי היש"ש (פכ"ה סי' פח) שביצה אסורה שנתערבה בביצים של היתר וליבנו בהן תבשיל ובין הכל איכא טעמא וחזותא אסור (דהתם נמי ביצה האסורה לחוד אין בה כדי ליתן טעמא וחזותא, ומ"מ כיון שנתערב בשאר ביצים ונאסרו ובכולהו יש כדי ליתן טעמא וחזותא אסור, וא"כ ה"נ הכא גבי בשמים). וכ"כ היד יהודה (פיה"א סקכ"ד ופיה"ק סק"מ, הובא בדרכ"ת סקק"ב), דתבלין של היתר הבלועים מתבלין של איסור נ"נ ואינם בטלים אפילו באלף כל שיש בהם כדי לתבל. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מו בהג"ה): ולא אמרו דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל אלא כשהדבר המעמיד הוא אסור מחמת עצמו, אבל אם אינו אסור אלא מחמת שנבלע בו איסור, כגון טעם חמץ הבלוע בחלב הקיבה, הרי הוא מתבטל בס' כמו שנתבאר ביו"ד סי' פ"ז, שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל. ולעיל (סי' פז סעיף י) נתבאר, שמדברי רבנו משמע שאם אף האיסור הבלוע עצמו מעמיד אף שאין בו כדי להעמיד לבדו אסור, משום דהשתא ליכא למימר דאין הנאסר יכול לאסור כו', והדרינן לדינא דחנ"נ ואוסר הכל, וכמ"ש היד יהודה שם (סי' פז פיה"א סקכ"א). ודלא כדעת הפר"ח (שם סקכ"ט הא') שכל שאין באיסור הבלוע כדי להעמיד לבדו מותר. ולכאורה ה"ה הכא, דכיון שהאיסור הבלוע עצמו אף הוא דבר דעביד לטעמא, שוב ליכא למימר אין הנאסר יכול לאסור כו', ואסור הכל, וכמסקנת הפמ"ג והיד יהודה.