סעיף ג

הערות

1. 209. סעיף ג הט"ז (סק"ו, ובסי' פא סק"ד) האריך להוכיח שספק התלוי בחסרון ידיעה הכולל כל הדור, ואין לנו שיעור שיש בו כדי להוציא מספק זה, אלא אם נאסור יהי' אסור לגמרי, מיקרי ספק ואזלינן בי' לקולא באיסור דרבנן. וכן משמע דעת הפר"ח (סי' קי כללי ס"ס דין יז ובכללי ס"ס בקצרה דין מד ודין מה), וכן דעת החוו"ד (ביאורים סק"ט) והיד יהודה (סי' קי דיני ס"ס דין מו ובדיני ס"ס בקצרה דין סה) ושאר אחרונים (הובאו בדרכ"ת סי' קי סקשע"ב). ובנקוה"כ נחלק על הט"ז וכתב לדחות ראייתו, ומשמע דס"ל שגם בכה"ג לא מיקרי ספק. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם), וכן הכריע בכה"ח (סקמ"ג) מסתימת שאר פוסקים. והפמ"ג (מש"ז סק"ו ובסי' נה שפ"ד סק"ד ובסי' קי שפ"ד סקס"ה) כתב שבהפ"מ יש להתיר ולהחשיב חסרון ידיעה בכל הדור לספק. והנה באו"ח (סי' תסז סקי"ד) כתב הט"ז דחטה שנמצאה במים לא אמרינן שמא לא נתחמצה, דלא חשיב ספק כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין אם נתחמצה אם לאו. ולפי שיטתו כאן צ"ל שלדעתו אין זה חסרון ידיעה בכל הדור, אלא גם עכשיו יש בקיאים שיכולים להבחין בדבר. וכן מוכח ממ"ש הט"ז לאח"ז (סקי"ז) גבי ספק נתעכלה, שהב"ח (ד"ה מעשה שמלגו) כתב דלא הוי ספק כיון שאין זה אלא חסרון ידיעה, והשיג עליו הט"ז דשפיר הוי ספק, דדבר זה אינו יכול להיוודע כלל, וציין לדבריו בסי' פא. ועל כרחנו לחלק לדבריו בין ספק נתחמצה לספק נתעכלה, שספק נתעכלה אינו יכול להיוודע כלל, אבל בספק נתחמצה יש בקיאים שיכולים להבחין בדבר. והמג"א (או"ח שם סקט"ז) כתב בסתם, שספק נתחמצה לא הוי ספק משום דהוי חסרון ידיעה. ורבנו כתב (או"ח סי' תסז סעיף כה): חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח (...) אם אינה מבוקעת ממש, אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע, יש מתירין התבשיל אפילו באכילה אם יש בו ששים כנגדה, דכיון שלא נתבקעה עדיין אינה חמץ ודאי אלא ספק, ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי כמו שנתבאר למעלה. ויש חולקין על זה ואומרים שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע הרי זה חמץ ודאי מן התורה אע"פ שלא נתבקע עדיין, לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד. ולפי שעכשיו אין אנו בקיאין מה נקרא ראוי להתבקע, לפיכך כל שנתרככה החטה אע"פ שלא נתבקעה נאסר כל התבשיל אפילו בהנאה. ולקמן (בסעיף לט, גבי חטה שנמצאה במקום שחתכו בו עיסה למצות): אם אין החטה בקועה, אע"פ שנתרככה, יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי, כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל, שמא לא נתחמצה החטה ושמא נפלה שמה לאחר שנחתכו שאר המצות. ומכל מקום אין זה ספק ספיקא גמור להתירם אף באכילה, לפי שהספק שמא לא נתחמצה הוא ספק מחמת חסרון ידיעה, דכיון שנתרככה אין אנו בקיאין אם היא ראוי' להתבקע אם לאו כמו שנתבאר למעלה, וכל ספק שהוא מחמת חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל כמו שנתבאר ביו"ד. ואינו מועיל אלא להתיר המכירה לנכרי, לפי שיש מתירין אפילו בחטה בקועה. ובמ"מ מצויין לט"ז ולמג"א הנ"ל. ומשמע מלשון רבנו שעכשיו אין לנו בקיאים שיוכלו להבחין בחטה שנתרככה אם נתחמצה או לא (דלא כהט"ז שגם עכשיו יש בקיאים שיכולים להבחין בדבר), ואעפ"כ כתב שספק זה אינו נקרא ספק כלל. ונמצא דעתו שאף ספק התלוי בחסרון ידיעה בכל הדור לא חשיב ספק, ודלא כהט"ז.
2. 210. סעיף ד (א) ענין זה נתבאר לעיל סי' סט סעיף טז (ג).
3. 211. (ב) ענין זה נתבאר לעיל סי' צד סעיף א (ב).
4. 212. (ג) א. הש"ך (סקי"ג) הביא מהת"ח (כלל פה דין א) שכלי שנאסר ע"י כבישה מעל"ע צריך לשער כנגד כולו, דכבישה מעל"ע מבליע בכל עובי הכלי, וכ"כ לקמן (סי' קלה סקל"ג). ולא דמי ליין נסך דאמרינן שאפילו במכניסו לקיום אינו בולע אלא כ"ק, דביי"נ הקילו. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סקי"ג, כרתי סקי"ב, פמ"ג סי' קה מש"ז סק"א ובסי' פז מש"ז סק"א, חוו"ד סי' קה חידושים סק"ג, יד יהודה סי' קה פיה"ק סק"ד, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סי' קה סקי"א ובכה"ח סק"נ וסי' קה סק"א). אמנם הט"ז (סי' קה סק"א ובהגהות הט"ז לשם) כתב שאין כבישה מעל"ע מבליע אלא כ"ק, ועוד הוסיף להקל שגם קליפה זו אינה אלא חומרא בעלמא משום שמא ישתמש בדבר מועט, ולכן בדיעבד אם בישל היתר בכלי שנאסר ע"י קליפה לא נאסר התבשיל אפילו אין בו ס' אפילו כנגד קליפת הכלי. ובכה"ח (סי' קה שם) כתב שבמקום הפ"מ יש לסמוך על דעת הט"ז. וכתב רבנו (סי' תנא סעיף סג, לענין מי דבש של פסח שהכניסם לחבית של יי"ש): אבל אם הכניסה לתוך חבית של יי"ש שלא הוגעלה כדינה, אפילו הכניסו לתוכה קו דם הפסח , ושהה בתוכה מעל"ע, אסור לשתותו אפילו ביום טוב האחרון של גליות, אף אם לא היתה החבית ב ת יומה מבליעת היי"ש, שטעם היי"ש אינו נפגם אפילו לאחר כמה ימים והוא נ"ט לשבח במי דבש. הרי שאסר רבנו אפילו בדיעבד מי דבש של פסח שנכבשו מעל"ע בחבית של יי"ש, ולא אמרינן דנתבטל בלוע היי"ש במי דבש (דהא מיירי שעירה המי דבש מהחבית קוה"פ שעדיין אין החמץ אוסר במשהו, שהרי אם לא עירה המי דבש מהחבית אלא בתוך הפסח אף בחבית של שכר שהוא נטל"פ אסור, כמ"ש בסוף הסעיף), אף שמסתמא יש בכלי ס' כנגד קליפתו (כמ"ש הש"ך סי' סט סקס"ה, וראה בזה לעיל סי' סט סעיף טז (ג)). וע"כ דס"ל לרבנו שהיי"ש בלוע בכל עובי החבית, ואין במי דבש ס' כנגדו. ונמצא דעת רבנו כדעת הש"ך ורוב האחרונים, שכבישה מעל"ע מבליע בכל הכלי (ודלא כהט"ז).
5. 213. אמנם לכאורה יש להקשות ממ"ש רבנו (בסעיף סד), שבמקום הפ"מ ושעת הדחק יש להתיר בדיעבד אפילו לא הגעיל החבית אלא בעירוי מכ"ר (כדעת המתירים ביי"נ בסי' קלה), והרי עירוי מכ"ר אינו מפליט אלא כ"ק. וא"כ ממ"נ, אם אפשר לסמוך בהפ"מ על דעת הט"ז שכבישה מעל"ע אינו מבליע אלא כ"ק א"כ אף בלא הגעלה כלל יש להתיר (שהרי יש ס' כנגד קליפת הכלי), ואם אין לסמוך על דעת הט"ז אף בהפ"מ מה תושיענו ההגעלה בעירוי מכ"ר שאינו מפליט אלא כ"ק, והרי האיסור בלוע בכל עובי הכלי. וצ"ל שהיתר זה שכתב רבנו לא קאי אלא אחבית של שכר (שהוא נטל"פ ביין או במי דבש) שלא עירה ממנה המי דבש אלא בתוך הפסח (דבזה מיירי רבנו בסוף סעיף סג), שאינו אסור אלא משום המנהג להחמיר בנטל"פ בפסח, ולהכי בזה יש לסמוך בהפ"מ על דעת הט"ז (והשתא אין להקשות דאף בלא הגעלה יהא מותר כיון שיש ס' נגד קליפת הכלי, שהרי בתוה"פ מיירי שחמץ במשהו). אבל בחבית של יי"ש שהוא נ"ט לשבח במי דבש אה"נ דאין לסמוך על דעת הט"ז אפילו בהפ"מ, אפילו הגעילה ע"י עירוי מכ"ר. והנה לקמן (סעיף עה, גבי כלי כסף המצויירים בהיתוך זכוכית) כתב רבנו: אם הוא בצד החיצון של הכלי מותר להשתמש בו בפסח ע"י הגעלה או ע"י מילוי ועירוי, שהרי ההיתוך זכוכית שמבחוץ לא בלע כלום מהחמץ שנשתמש בו מבפנים. ואף שלפעמים עירו לתוכו חמץ רותח, וכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו, ונתחמם גם צד החיצון של הכלי ונבלע שם טעם החמץ בזכוכית הקבוע שם (כמ"ש למעלה שיש סוברים כן), מ"מ כשישתמש בו בפסח לא יהי' נפלט כלום מהזכוכית למשקה שבתוכו, אף אם יהי' משקה רותח ועי"כ יתחמם גם צד החיצון של הכלי שכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו, מ"מ מקצת חום זה שאינו חם אלא מחמת מקצת חום השני אין לו כח להפליט גיעול הבלוע שם ולהוליכו למקצת השני, כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ד. וכתב במ"מ וציונים (אשכנזי), דמ"ש רבנו שהיתוך הזכוכית שמבחוץ לא בלע כלום מהחמץ, אף דמיירי בנכבש בתוכו מעל"ע, היינו משום דהא דמחמרינן בכלי זכוכית אינו אלא משום חומרא דחמץ, ובכה"ג סמכינן על דעת הט"ז שכבישה מעל"ע אינו מבליע בכלי אלא כ"ק. ובאמת אינו נראה, שהרי אף בנטל"פ שאינו אלא מנהג להחמיר לא סמך רבנו על דעת הט"ז אלא בדיעבד ובהפ"מ (כנ"ל), ולא מסתבר שסמך עליו כאן להתיר להשתמש בכלי לכתחילה. ועוד יש להקשות, דלכאורה אינו מובן מ"ש רבנו שכשעירו לתוך הכלי חמץ רותח נבלע טעם החמץ בזכוכית הקבוע מבחוץ כיון שכלי מתכות חם מקצתו חם כולו, והרי הכל מודים שעירוי מכ"ר אינו מבליע אלא כ"ק, ולא מצינו בשום מקום שבכלי מתכות מבליע בכולו משום דחם מקצתו חם כולו (וכ"כ בפמ"ג א"א סק"נ, דבעירוי לא שייך למימר חם מקצתו חם כולו לענין שיבליע בכולו), וא"כ איך נבלע טעם החמץ בזכוכית שמבחוץ. ונראה לבאר דברי רבנו, דאותו היתוך זכוכית שמבחוץ חשוב ככלי בפ"ע, ולהכי ע"י כבישה לא בלע כלום, דאף שהטעם נבלע בכל גוף המתכת (כנ"ל), מ"מ אינו יוצא מהמתכת לזכוכית, שהרי הזכוכית אינה כבושה, ואין כאן אלא צונן גרידא. אלא שאם עירו לתוכו רותח, הרי אף שעירוי זה אינו נבלע בתוכו אלא כ"ק, מ"מ הרי ע"י חום העירוי נתחמם כל הכלי (כיון שכלי מתכות שחם מקצתו חם כולו), והטעם הבלוע בצד החיצון (שכבר נבלע בו מקודם ע"י כבישה מעל"ע) יוצא ע"י חום זה ונבלע בזכוכית הקבוע בו (ואף שאין טעם יוצא מכלי לכלי בלא רוטב, מ"מ י"ל דחיישינן שהי' הכלי לח מבחוץ). וע"ז כתב רבנו דמ"מ אותו טעם הבלוע בזכוכית אינו חוזר ונפלט משם ע"י שישתמש בכלי בפסח (וכמשנ"ת בארוכה לעיל סי' צד סעיף א (ב)). ב. ענין זה נתבאר לעיל סי' סט סעיף טז (ב).