סעיף ב (א)

הערות

1. 199. סעיף ב (א) הפר"ח (סק"ז, הובא בדרכ"ת סקק"ח) הביא מהלח"מ (הל' מאכא"ס פט"ז הי"ד) שכתב בדעת הרמב"ם שאין דבר המחמץ אוסר בכל שהוא אלא מין במינו, אבל מין בשאינו מינו אינו אוסר אלא בנ"ט (וכ"כ הרדב"ז שם ה"א). והאריך הפר"ח לדחות דברי הלח"מ, ולהוכיח שדין דבר המחמץ כדין דבר המעמיד האוסר בכל שהוא בין במינו בין בשאינו מינו, כיון שניכרת פעולתו בדבר המחומץ (ולא משום נתינת טעם), ודחה דברי המנחת כהן (ס' התערובות ח"ג פ"ג) שכתב שאיסור מחמץ הוא משום נתינת טעם. וכתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף יב): חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, אף ע"פ שיש בו ס' כנגד השמרים חייב לבערו מדברי סופרים, שכל דבר המחמץ אפי' באלף לא בטל. ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי הוא אסור בהנאה, ואין פדיון מועיל להתירו בהנאה, לפי שכל דבר המחמץ, כיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ, הרי הוא חשוב כאילו הוא עומד בעינו, ואין פדיון מועיל לדבר שהוא בעין. ויש חולקין ע"ז ואומרים דפדיון מועיל אף לדבר המחמץ, ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם. ובמ"מ מצוין לפר"ח כאן. ונמצא דעת רבנו כדעת הפר"ח, שדבר המחמץ אוסר בכל שהוא בין במינו ובין בשאינו מינו (דהא התם מיירי בשאינו מינו), ודלא כהלח"מ בדעת הרמב"ם. וכן בטעם האיסור דעתו כהפר"ח שכיון שפעולתו ניכרת בגוף דבר המחומץ חשיב כאילו האיסור בעין (ודלא כהמ"כ שהוא משום נתינת טעם). [ואף שבסוף דבריו הביא רבנו דעת החולקים (ח"י סקט"ז) דס"ל שמועיל פדיון וכתב שיש לסמוך על דבריהם בהפ"מ, מ"מ אין זה שייך לעניננו, שהרי הח"י נחלק אף בדבר המעמיד (כמ"ש רבנו להדיא בסעיף י), ובדבר המעמיד הכל מודים שאוסר בין במינו ובין בשאינו מינו, ושטעם האיסור הוא כיון שפעולתו ניכרת ולא משום נתינת טעם].
2. 200. (ב) הש"ך (סק"ו) נחלק על הרמ"א, וכתב דלא אזלינן בתר שמא אלא לענין איסור משהו או לענין ביטול במאה או במאתיים וכה"ג (שדינים אלו הם במין במינו דוקא, ולענין זה אם שמותיהם שוים חשיב מין במינו ואם לאו חשיב מין בשאינו מינו), אבל לענין שיהא אסור מדאורייתא בנ"ט משום טעם כעיקר אזלינן לעולם בתר טעמא, שאם האיסור וההיתר שוים בטעמם בטל האיסור ברוב מדאורייתא אף שאינם שוים בשמותיהם ואם אינם שוים בטעמם אסור מדאורייתא בנ"ט משום טעם כעיקר אף אם שוים בשמם. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סק"ז, מנחת כהן בס' התערובות ח"ב פ"ב, מנח"י כלל פה סקמ"ד, כו"פ בכרתי סק"ז ופלתי סק"ג, פמ"ג שפ"ד סק"ו, יד יהודה פיה"א סק"ז ופיה"ק סק"ט, שאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סק"ל ובכה"ח סקט"ז, וכ"ה הכרעת הדרכ"ת וכה"ח שם). אמנם הט"ז (בדף האחרון לסי' זה) האריך להצדיק דעת הרמ"א [ומ"ש הפמ"ג מש"ז סק"ד שלכאורה משמע דעת הט"ז כרמ"א דאזלינן בתר שמא, כנראה לא הי' לפניו הדף האחרון. וכן העיר במשמרת שלום על הפמ"ג]. וכתב שבב' טעמים הפכיים מודה הרמ"א דאזלינן בתר טעמא, ולא מיירי אלא בטעמים שאינם שוים ממש אלא שונים במעט, דאז אזלינן בתר שמא (וראה מ"ש עליו הש"ך בקונטרס אחרון שם).
3. 201. וכדעת הט"ז הסכימו הפרי תואר (סק"ה) והחוו"ד (ביאורים סק"ג, ע"ש שהאריך). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף א): חמץ שנתערב בתוך הפסח ( ... ) החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו ( ... ) בין שנתערב בשאינו מינו ובין שנתערב במינו דהיינו ששניהם שוין בטעמן, כגון חתיכת פת שנילושה מקמח של תבואה מחומצת שנפלה לקדר ת מצה מבושלת. ונראה מדברי רבנו שדעתו כהש"ך, דמין במינו היינו ששניהם שוים בטעמם (וכוונתו לומר שאף שלענין שאר איסורים קיל מין במינו ממין בשאינו מינו, שמין בשאינו מינו אוסר בנתינת טעם מדאורייתא ומין במינו בטל ברוב מדאורייתא, מ"מ לענין חמץ בפסח לא חילקו ביניהם חכמים), ודלא כהרמ"א והט"ז (אא"כ נאמר דהיינו ע"פ דברי הט"ז שבב' טעמים שוים לגמרי מודה הרמ"א דאזלינן בתר טעמא).
4. 202. (ג) א-ב. הט"ז (סק"ג) והש"ך (סק"ו) כתבו, דהא דנשפך אסור אפילו נודע שהי' רובו היתר היינו משום דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אף אם רובו היתר, והו"ל ספיקא דאורייתא ואזלינן בי' לחומרא. והנה בדין טעם כעיקר נחלקו ראשונים אם הוא דאורייתא או דרבנן: לדעת רש"י (פג"ה צח ע"ב ד"ה לטעם כעיקר) והרמב"ם (הל' מאכא"ס פט"ו ה"ב וה"ג) טעם כעיקר דרבנן (אלא שלהרמב"ם היינו דוקא כשאין בו כזית בכא"פ, ולרש"י אפילו יש בו כזית בכא"פ הוא דרבנן). והיינו מימרא דר' יוחנן (ע"ז סז ע"א) טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ודעת ר"ת (בתוס' פג"ה שם ד"ה רבא, וברא"ש שם סי' לא ובסוף הלכות חלה) ודעימי' שטעם כעיקר דאורייתא, ומימרא דר' יוחנן פירשו דקאי אמין במינו. ורבינו חיים כהן (הובא ברא"ש שם) פי' דקאי אאין בו כזית בכא"פ, דאין לוקין עליו אע"ג דאסור מדאורייתא. והטור (כאן) כתב בשם ר"ת, שאף שטעם כעיקר דאורייתא מ"מ אין לוקין עליו אא"כ יש בו כזית בכא"פ (ואז לוקין על כל כזית וכזית). וכתב הב"י (ד"ה ומ"ש עוד) דאף שהרא"ש כתב כן בשם ר"ח לא נמנע הטור מלכתבו בשם ר"ת, משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ר"ת ור"ח. ונמצא שלדעת הב"י אף לר"ת אין לוקין בפחות מכזית בכא"פ. והנה ברעק"א (לש"ך כאן) הקשה על מ"ש הש"ך דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור, דהא אף לר"ת לא אמרינן דנהפך ההיתר לאיסור אלא בדאיכא כזית בכא"פ, ולהכי דינא דנהפך אינו שייך לכאן. ונמצא שהסכים לדעת הב"י שאף לר"ת אין לוקין בפחות מכזית בכא"פ. אמנם הפר"ח (או"ח סי' תמב סעיף א ד"ה ואכתי ואילך, וציין לשם כאן בסק"ו) והמנחת כהן (ס' התערובות ח"א פ"ה) והפמ"ג (בפתיחה להל' פסח ח"ב פ"א) האריכו לבאר דר"ת ור"ח פליגי, דלר"ח אין לוקין אלא בכזית בכא"פ, ולר"ת אף בפחות מכזית בכא"פ לוקין עליו. וכתב הפר"ח דנ"ל דמ"ש בטור בשם ר"ת הוא ט"ס וצ"ל ר"ח.
5. 203. ועוד הביאו הפר"ח והמ"כ והפמ"ג (שם) דעת הראב"ד והרשב"א, דמקילין טפי מר"ח כהן וס"ל דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין עליו אף כשיש בו כזית בכא"פ אא"כ אכל פרס שלם. וכן הכריעו הפר"ח והמ"כ להלכה. הרי לנו ה' דעות בראשונים בדין טעם כעיקר: א) דעת רש"י שהוא דרבנן אף בכזית בכא"פ, ב) דעת הרמב"ם שאם יש בו כזית בכא"פ הוא דאורייתא ואם לאו דרבנן, ג) דעת הראב"ד והרשב"א שהוא לעולם דאורייתא אלא שאין לוקין עליו אלא בכזית בכא"פ אם אכל כל הפרס, ד) דעת ר"ח כהן שלוקין עליו בכזית בכא"פ על כל כזית וכזית, ה) דעת ר"ת שאפילו אין בו כזית בכא"פ לוקין על כל כזית וכזית (וראה בשו"ת צ"צ הוצאת תשנ"ד יו"ד סי' רפב שכתב בקצרה ה' דעות אלו). [ועוד הביאו באחרונים שם דעה ששית והיא דעת הר"ן, אלא שדבריו אינם ברורים כל צרכם והאריכו לחלוק בכוונתו, ואין זה מעניננו כאן]. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמב סעיף ז): אם אין ממשות החמץ כלום בתוך התערובות אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל בכלי א חד עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין בו כלום מממשו, אע"פ שאסור לאכלו מן התורה אין צריך לבערו מן התורה, שהרי נאמר לא יראה לך, וטעם חמץ זה המובלע בתבשיל אינו נראה לך. ובקו"א (סק"ו): כ"מ במ"א ריש סי' תנ"א בשם הראב"ן, שכתב דתערובת חמץ אסור להשהותו משום דנראה הוא אלא שאינו ניכר, משמע דהטעם שאינו נראה שרי מדאורייתא ( ... ) איברא דבמ"א סימן זה סק"ח משמע קצת כמ"ש הע"ש וא"ז. וכן הוא האמת בודאי לשיטת ר"ת וסיעתו דכל היכא דאיכא טעם האיסור אף שאין בו כלום ממשו לוקה וחייב כרת על כזית ממנו כמו על האיסור עצמו שההיתר נתהפך להיות כגוף האיסור, כמ"ש התוס' והרא"ש סוף פרק גיד הנשה, וההיא דבפרק ב' דע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מוקי לה במין במינו כמבואר שם, א"כ פשיטא דעובר בב"י וב"י על כזית ממנו, כיון שחייב עליו כרת לפי שגוף ההיתר נעשה איסור א"כ החמץ נראה ומצוי. והנה הטור בסי' תנ"ג פסק כרבינו תם שלא הצריך כזית בכדי אכילת פרס אף בשאר מינים דלא שייך טעמא דגרירה. וכ"כ הש"ך בי ו "ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז דלרא"ש וטור א"צ כזית בכדי אכילת פרס משום דטעם כעיקר דאורייתא, והיינו משום דגוף ההיתר נתהפך לאיסור, כמבואר בהדיא ברא"ש סוף הלכות חלה ע"ש. ומה שבסי' צ"ח בטור י ו "ד העתיק דעת רבינו חיים כבר עמד בזה הפר"ח ריש סי' זה ע"ש. ולפי זה הי' נראה לפסוק כהע"ש. אך דעת הש"ע ומ"א בסי' ר"ח ס"ט מבואר להדיא דלא חששו לסברת ר"ת אף להחמיר בשל תורה אם אכל ושבע, שהרי מבואר שם במ"א דדין חלה ובהמ"ז שוין לגמרי בין להקל בין להחמיר ע"ש, וכיון שפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו מברך בהמ"ז אפי לו אכל הרבה, הוא הדין דאינו חייב בחלה, דלא כמ"ש הש"ך בי"ד. ובלאו הכי דעת הרמב"ם ורש"י דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתא, וגם דעת הראב"ד ורשב"א ור"ן דאינו חייב אלא אם כן אוכל פרס שלם דלא כר"ת ודלא כר"ח, וכן פסק הפר"ח. לפיכך העיקר בדין זה להקל במקום הפסד מרובה ולהחמיר במקום שאין הפסד מרובה. ולקמן (סעיף ט): יי"ש הנעשה משמרי שכר של שעורים או של חטים דינו כממשו של חמץ עצמו, לפי ששכר הנעשה משעורים או מחטים יש כזית חמץ בכדי שתיית פרס מהשכר, והלכה למשה מסיני הוא בכל איסורין שבתורה שכל כזית איסור שנתערב באכילת פרס מהיתר הרי כל הפרס של היתר נתהפך להיות כגופו של איסור עצמו, וכל האוכל כזית מפרס הזה, אע"פ שבכזית הזה אין בו כזית שלם של איסור, הרי הוא חייב כאילו אכל כזית שלם של איסור, כיון שגוף ההיתר נעשה איסור.
6. 204. ובקו"א (סק"ח): זהו שיטת רבינו חיים שנראה מדברי התוספות והרא"ש שהסכימו לזה, וכן כתב הטור י"ד סי' צ"ח. ואף שהראב"ד ורשב"א חולקין על זה כמ"ש לעיל, מ"מ נראה להחמיר כרבינו חיים ודלא כפר"ח, כי כן מבואר במ"א וח"י ושאר אחרונים בסי' תנ"ג דע"י כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור, דאם לא כן לא הי' יוצא י"ח בכזית מצה עד שיאכל פרס כמ"ש הפר"ח לשיטתו, וכן לענין בהמ"ז לא הי' ראוי לברך עד שיאכל פרס כמו באכילת מצה, ולא כתבו כך הש"ע והאחרונים בסי' ר"ח ס"ט. וכן לענין חלה, דלהראב"ד וסיעתו אם עירב אורז עם שאר מיני דגן אינה חייבת אא"כ רובה דגן ויש בדגן שיעור חלה, כמבואר ברשב"ץ חלק ב' סי' רצ"ה פ"ה, ע' בפר"ח סי' תנ"ג ובא"ז וח"י שם. אבל אנן לא קיי"ל הכי, עיין בי ו "ד. וכן לקמן (בסי' תמו בקו"א סק"א): ועיין במה שכתבתי בסי' תמ"ב דהסכמת הש"ע ומ"א בסי' ר"ח כרבינו חיים. וכן לענין מצה שנילושה מקמח דגן וקמח קטניות (סי' תנג סעיף ז): אבל אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן או שאר מיני קטניות, וכן אם עירב קמח של א' משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז ועשה מהן מצה, אע"פ שיש בה טעם דגן אינו יוצא בה י"ח, אא"כ יש בה קמח דגן כזית בכא"פ ממנה דהיינו שבכל פרס ממנו יש בו כזית קמח דגן, שאז יוצא י"ח בכזית ממנה, לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש, והרי זה כאלו אכל כזית דגן ממש, שהרי עיקר האכילה הוא הטעם, וכיון שטעם טעם בכזית מצה יצא. אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש.
7. 205. ונמצא דעת רבנו בדעת ר"ת כהפר"ח, דס"ל שאף בפחות מכזית בכא"פ לוקין עליו (ודלא כהב"י שכתב שלא נחלקו ר"ת ור"ח לדינא). ולהלכה דעת רבנו שהעיקר כר"ח שאין לוקין עליו אלא בכזית בכא"פ (ודלא כהש"ך בסי' שכד סקי"ז שהביא רבנו, שמשמע שדעתו כדעת ר"ת והטור שאף בפחות מכזית בכא"פ לוקין עליו, ולאידך דלא כהפר"ח שדעתו שהעיקר כדעת הראב"ד והרשב"א), אלא שבמקום שאין הפ"מ כתב להחמיר לענין חמץ בפסח כדעת ר"ת. [וע"פ דברי רבנו מיושבת קושיית רעק"א על הש"ך, דכיון שדעת הש"ך כדעת ר"ת שאף בפחות מכזית מכא"פ לוקין עליו (כדמשמע מדבריו בסי' שכד שהביא רבנו, ודלא כרעק"א שכתב כהב"י שאף לר"ת אין לוקין עליו בפחות מכזית בכא"פ), הרי לדידי' בכל מקום שנאסר ההיתר נהפך ההיתר לאיסור (אף בפחות מכזית בכא"פ), וא"כ שפיר שייך לכאן דינא דנהפך]. והנה, מדברי רבנו שהובאו לעיל משמע דעתו שאין לחוש כלל לשיטת הרשב"א, והאוכל כזית מפת שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס מברך ברכת המזון ואינו חושש. אמנם, בסדר ברכת הנהנין שבסידורו (פ"ח ה"ג, וכן בלוח ברכת הנהנין פ"ב ה"ג) כתב רבנו: קמח של א' מחמשת מיני דגן שעירב עם קמח של מיני קטניות ועשה ממנו פת, אע"פ שמברך עליו המוציא, שהדגן עיקר אפילו אם הוא מועט כמו שנתבאר (בפ"ג), מכל מקום אינו מברך לאחריו ברכת המזון אא"כ יש בקמח הדגן כזית בכדי אכילת פרס מהתערובות, ואז צריך לברך ברכת המזון על כזית מהתערובות. ויש אומרים שאינו מברך ברכת המזון עד שיאכל כל הפרס, ויש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות. הרי שלמעשה כתב רבנו במשנה אחרונה שבספק ברכות יש לחוש גם לדעת הרשב"א, ולא לברך על אכילת פת שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס עד שיאכל את כל הפרס.
8. 206. ג. בפר"ח (דלעיל אות א) הקשה על שיטת ר"ח (דס"ל שאם אין כזית מן האיסור בכא"פ מן ההיתר אין לוקין עליו) מהא דאמרינן באלו עוברין (פסחים מד ע"א) דאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, וכתב (בתירוץ הא') דהתם מיירי ששרה הענבים במים כ"כ עד שקבלו טעם יין כאילו נתערב שם רביעית יין בכא"פ. ומשמע דעתו שאפילו אין כלל מממשו של האיסור בתוך ההיתר לוקה עליו אף לר"ח אם יש בו כזית טעם בכא"פ. אמנם במ"כ (דלעיל שם) לא ס"ל לתירוץ זה (וכתב לתרץ באופן אחר, והוא התירוץ הב' שכתב הפר"ח), ומשמע דעתו שאפילו נבלע כזית טעם איסור בכא"פ מן ההיתר אינו לוקה לר"ח, עד שיהי' בו כזית מממשו של איסור. וכן משמע ממ"ש (שם) שלדעת ר"ח שאינו לוקה על פחות מכזית בכא"פ כ"ש שאינו לוקה על טעמו של איסור בלא ממשו (ואינו מחלק אם יש כזית טעם בכא"פ או לא), וכ"כ הפמ"ג (דלעיל שם). ומדברי רבנו (סי' תמב בקו"א סק"ו, הובאו לעיל שם), שכתב לבאר הא דא"צ לבער תערובת שיש בה טעם חמץ ולא ממשו ע"פ דעת ר"ח שאינו לוקה בפחות מכזית בכא"פ (דאילו לר"ת דלוקה נהפך ההיתר לאיסור וקרינן בי' לא יראה לך), משמע שדעתו כדעת המ"כ והפמ"ג שבטעם לחוד אינו לוקה אף בכזית בכא"פ, ודלא כהפר"ח (דאי ס"ל כהפר"ח שכזית טעם בכא"פ לוקין עליו, א"כ היכא דאיכא כזית טעם חמץ בכא"פ נהפך ההיתר לאיסור וקרינן בי' לא יראה לך ומחוייב לבערו, ורבנו כתב בסתם שאם אין בו אלא טעם החמץ ולא ממשו אינו חייב לבערו, ולא חילק בין יש בו כזית טעם בכא"פ או לא). ועפ"ז יובן היטב דיוק לשון רבנו (בסי' תנג סעיף ז, הובא לעיל שם), שכתב שטעם הדגן מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש כיון שעיקר האכילה הוא הטעם, אבל אם אין בו כזית דגן בכא"פ אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש. דלכאורה הוא שפת יתר, והול"ל שאין טעם דגן מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממש אא"כ יש בטעם שיעור כזית בכא"פ, ותו לא. וע"פ הנ"ל (שבטעם לחוד אינו לוקה אף בכזית בכא"פ) יובן, דהשתא י"ל שדין כזית בכא"פ אינו שייך כלל לשיעור הטעם (דהיינו ששיעור הטעם הוא כזית בכא"פ), אלא שכדי שיוכל הטעם להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש, צ"ל שיהי' במצה כזית מממשו של דגן, ורק אז בכח טעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן (ואפילו נאמר שגם בטעם יש שיעור כזית בכא"פ, עכ"פ אין די בזה אלא צ"ל כזית מממשו של דגן, וגם עפ"ז יובן לשון רבנו). [ומה שבסי' תמב לא הזכיר רבנו דהא דההיתר נהפך לאיסור הוא לפי שהטעם הופכו להיות כמו האיסור (כמו שמאריך לבאר בסי' תנג), י"ל שהוא משום דהתם א"צ לסברא זו, דהתם לא בעי למימר אלא שההיתר נהפך לאיסור, והיינו דלאו דוקא שממשות התערובת נהפך למהות חמץ, אלא שמחמת שיש בו כזית בכא"פ נאסר כולו ונהפך מהיתר לאיסור (אבל לא משכר לחמץ), ולהכי סגי בהא דיש כזית איסור בכא"פ של היתר, וא"צ שהטעם יהפך את ממשות השכר לממשות של חמץ (אלא דמ"מ צ"ל טעם חמץ, דאם אין כאן טעם חמץ יתבטל החמץ ברוב). משא"כ גבי מצה דבעינן שיאכל מצה ממש, וא"כ בעינן שהקטניות יהפכו למהות דגן ממש, ועכצ"ל שהטעם מהפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש].
9. 207. (ד) הט"ז (סק"ג) והש"ך (סק"ו) כתבו, דהא דנשפך אסור אפילו נודע שהי' רובו היתר היינו משום דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אף אם רובו היתר, והו"ל ספיקא דאורייתא ואזלינן בי' לחומרא (משא"כ מין במינו, דכיון שאינו נותן בו טעם בטל ברוב מה"ת, ולהכי אם נודע שהי' רובו היתר הו"ל ספיקא דרבנן ומותר). וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף מג, גבי חטה שספק אם היתה במצה או בבשר, דמותרת המצה לפי שתולין להקל באיסור משהו דרבנן): ומ"מ צריך להסיר כדי נטילת מקום מחתיכת מצה הגדולה באותו מקום שפרס ממנה החתיכה קטנה, שיש לחוש שמא היתה החטה באותו מקום, ונאסר שם כדי נטילת מקום מן המצה, לפי שנפלט טעם החטה לשם, וטעם הוא כעיקר מן התורה כמ"ש בי ו "ד סי' צ"ח. הרי שכתב רבנו שטעם חטה הנבלע במצה אוסר משום טעם כעיקר, ונמצא דעתו דחטה ומצה הוו מין בשאינו מינו. והיינו לפי שאין טעמם שוה, וכנ"ל (סעיף זה אות (ב)) שדעת רבנו דאזלינן בתר טעמא.
10. 208. ואין לתמוה איך יחשבו חטה ומצה למין בשאינו מינו, דמצינו כעין זה גבי שאור ועיסה דחשיבי מין בשאינו מינו לרוב האחרונים (ב"י ד"ה מ"כ הובא בט"ז סק"ד, פלתי סק"ד, יד יהודה פיה"א סק"ז ד"ה עוד הביא, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקל"א ובכה"ח סקכ"ח ובשד"ח מערכת הטי"ת כלל יג אות א, וכל אלו דלא כדעת הפר"ח סק"ז ד"ה גם מ"ש דשאור דס"ל דשאור ועיסה הוו מין במינו). וגדולה מזו מצינו די"א דאף חטים מצומחים ושאינם מצומחים חשיבי מין בשאינו מינו (שד"ח שם אות ג). [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב דהכא הוי מין במינו, ושמדברי רבנו מבואר דלא כמ"ש הט"ז בסי' קב סק"י, ומה שיש בט"ז שם מענין זה הוא דלא אמרו טעם כעיקר דאורייתא אלא במין בשאינו מינו. ודבריו הם תמי' גדולה, הן משום שתלה דברים אלו בדעת הט"ז, והוא הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים כאן מבלי שום חולק (לבד דעת רש"י דס"ל דמין במינו אסור במשהו), והן משום דפשיטא שלא יחלוק ע"ז רבנו, אלא דדעת רבנו כנ"ל דחטה ומצה הוו מין בשאינו מינו. וכן מש"ש שכדברי רבנו כתב הפמ"ג (א"א סקכ"ה) אינו נכון].