סעיף א

הערות

1. 198. סעיף א כתבו התוס' (חולין צח ע"ב ד"ה לחומרא) דהא דמשערינן בששים היינו משום דקים להו דביותר מששים פוסק הטעם. וכ"כ האחרונים כאן (ב"י ד"ה ופרש"י, ש"ך סקכ"ח, פמ"ג שער התערובות ח"ג פ"א, ועוד), דהא דמשערינן בששים היינו משום דמסתמא אמרינן דטפי מששים לא יהיב טעמא. ולכאורה משמע דהיינו משום דאמרינן שהאיסור המעורב בהיתר מתפשט בכולו בשוה, ובכל חלק וחלק מן ההיתר אין אלא אחד מששים של איסור, ולהכי לא יהיב טעמא. וכן משמע לשון הב"י לקמן (סי' קו ד"ה כתב הרשב"א), שכתב שבדבר הנבלל ונימוח אמרינן שהאיסור מתפשט בכולו בשוה. וכעין זה מצינו בשאר אחרונים (ט"ז סי' קו סק"ב, ש"ך שם סק"ו, פמ"ג שפ"ד סק"ח ובסי' צט מש"ז סק"א ושפ"ד סק"ה ובסי' קו שפ"ד סק"א, ועוד). ורבנו כתב (או"ח סי' תצח בקו"א סק"ו, בענין השוחט בהמה חי' ועוף ביו"ט ונתערבו הדמים, שאסור לכסות אפילו מקצת הדם בדקירה אחת): ומשנה שלמה שנינו בפרק ז' דמסכת מקואות, נפל לתוכו יין ושינו מקצת מראיו, עיין שם דמוכח אפילו לח בלח אינו מתערב בשוה בכל החלקים מהתערובת, אלא יש במקום אחד יותר מבמקום אחר באותו תערובת, ולכן במקום אחד יש בו מראה אדמומיות ובמקום אחד אין בו. ולכן אסור לכסות אפילו בדקירה אחת, כיון שאנו רואים דם הבהמה כאילו הוא מים, אם כן שמא יהי' הכיסוי במקום שאין בו מראה דם החי' והעוף, ונמצא טרח ביו"ט ולא קיים שום מצוה (...) ומה שהקשה הט"ז מענין ביטול בששים לא קשה מידי, דודאי מתערב בכל התערובת ואין משהו מהתערובת שלא יהא בו משהו מהדבר שנתערב, דבלח יש בילה כמ"ש בפרק קמא דר"ה, ולכן נתבטל בס'. אבל מכל מקום אין חלקי התערובת שוין, דבמקום שנפל דבר שנתערב, שם באותו חלק ממש וסמוך לו נרגש יותר דבר שנתערב מבחלקים אחרים, הן במראיתו וכמ"ש במשנה דמקואות, והן בטעמו. ומ"מ כיון דגם בחלקים אחרים בכל משהו מהם יש ג"כ משהו מן דבר שנתערב, לכן אם יש ס' פעמים כמותו נתבטל טעמו מחמת עוצם מיעוטו וקלישתו אפילו באותו חלק שנתערב שם תחלה, מחמת שהולך ומתפשט משם לחלקים אחרים רבים כל כך. הרי שכתב רבנו שאפילו בתערובת לח בלח לא אמרינן שהאיסור מתפשט כולו בשוה, אלא בודאי נרגש יותר במראיתו ובטעמו במקום שנפל בו האיסור, אלא דמ"מ כל שיש ששים כנגדו אמרינן שנתבטל טעמו אפילו באותו מקום שנפל (ודלא כמשמעות הב"י והאחרונים הנ"ל).