סעיף ב

הערות

1. 190. סעיף ב א. הש"ך (סקט"ז) הקשה על דברי המחבר, שדגים מלוחים חשיבי דבר חריף, ממ"ש בת"ח (כלל סא דין ט) בשם או"ה דלא בעו אלא גרידה, וכתב דהמחבר מיירי כשהם מלוחים ביותר, אבל משום מעט מלח לא מיקרו דבר חריף (ובהכי מיירי בת"ח). וכן הסכימו באחרונים (פר"ח סקי"ג, פמ"ג שפ"ד סקט"ז, חוו"ד חידושים סק"י, יד יהודה פיה"א סקכ"ד ופיה"ק סקכ"ג, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקמ"ב ובכה"ח סקמ"ב). וכתב הפמ"ג (שם סקט"ו) דדגים מלוחים ביותר היינו הערינ"ג. ובמנח"י (כלל סא סקל"ב) הביא דברי הש"ך, ולמסקנא כתב שהעיקר שהרמ"א לא נתכון לפסוק להלכה כאו"ה, ורק אגב גררא נסבה (וא"כ א"צ לחילוק הש"ך). והנה כתב המחבר (או"ח סי' תמז סעיף ה): דגים מלוחים השרוים במים בפסח בכלי חמץ יש להחמיר ליזהר מהם, מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים, וחמץ בפסח במשהו. וכתב המג"א (סקט"ז) דמשמע מדברי המחבר דקודם פסח אין להחמיר, דצונן הוא כיון שהמים מבטלין כח הציר. והקשה מדברי הרמ"א ביו"ד (סי' פג סעיף ה) דהערינ"ג השרוי במים עם דגים טמאים אסור, ופי' שם הש"ך (סקי"ב, ומקורו בת"ח כלל כ דין ז) דהיינו משום דעינינו רואות שמי הערינ"ג עזין וחזקין ומבליעין בודאי [וכנראה כוונתו להקשות למה לא הוסיף הרמ"א על דברי המחבר כאן לאסור גם בנשרו קודם הפסח, דעל המחבר גופי' אין להקשות, כיון שהב"י ביו"ד שם (ד"ה ומ"ש לפיכך, הובא בת"ח שם) לא ס"ל כלל לחומרא דהערינ"ג]. ולמסקנא כתב המג"א דהיינו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד שרי, ודוקא בהערינ"ג שהוא מלוח ביותר אבל בשאר דגים מלוחים שרי. ובפר"ח (או"ח שם) החמיר לאסור אפי' בדיעבד בכל דגים מלוחים השרויים במים משום דבר חריף, ודחה דברי הש"ך כאן שחילק בין מלוחים ביותר למלוחים קצת [וצ"ע ממ"ש כאן הפר"ח בעצמו כעין דברי הש"ך. ודוחק לפרש בדבריו באו"ח דלא בא לחלוק על הש"ך למעשה, אלא רק לדחות מ"ש שבת"ח מיירי במלוחים מעט, כיון דסתם דגים מלוחים הם מלוחים הרבה]. וכתב דלא אמרינן שע"י נתינת מים בטיל חורפייהו אלא בזיתים ולא במלח דחריף טובא, ועוד דכיון שמרבים במלח יותר מדאי כדי שיתקיימו הדגים ולא יפסדו אין המים יכולים לבטל חריפות המלח. ורבנו כתב (סי' תמז סעיף כז, גבי מיני מלוחים שנכבשו בכלי חמץ): אם היו שרוים במים או בציר מעל"ע, אפי לו לא הי' הכלי בן יומו בשעה שנתנו המליח לתוכו אסור ( ... ) ואע"פ שהכלי לא הי' ב"י ונפגם טעם החמץ שבתוכו, מ"מ כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו, הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח, שהחריפות מבטלת את פגימתו. (ובסעיף כח:) ב מה דברים אמורים, במליח שהוא מלוח הרבה מאד כמו שהוא דרך למלוח בשר או דגים כדי שיתקיימו זמן מרובה ומרבים בהם מלח, ולפיכך אף שהן שרוין במים אין המים מבטלין חריפותן. אבל אם אינו מלוח כ"כ אינו נקרא דבר חריף, כיון שהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו. ובמ"מ (עמ"ש שכיון שהוא מלוח הרבה כדי שיתקיים זמן מרובה אין המים מבטלין חריפותו) מצויין לפר"ח ולח"י כלל יב (והכוונה למנח"י כלל יב סקי"ד, שהביא גם הוא סברא זו, ואולי הוא טה"ד וצ"ל מנח"י).
2. 191. ונמצא שלדעת רבנו אף מליח שאינו מלוח כ"כ הוא דבר חריף, אלא שכשהוא שרוי במים הן מבטלין את חריפותו. ומשמע שדעתו דלא כהש"ך (דס"ל דמליח קצת אינו דבר חריף כלל), אלא כהפר"ח שגם מלוח קצת מיקרי דבר חריף, אלא שהוסיף שבמלוח קצת השרוי במים המים מבטלים חריפותו (וכדמוכח מהסברא שהביא הפר"ח בסוף דבריו, שדוקא משום שמרבים במלח יותר מדאי אין המים מבטלים החריפות, וכסברת המג"א לענין לכתחילה לחלק בין הערינ"ג לשאר דגים מלוחים). [ולא מסתבר לומר דחילוק הש"ך בין מלוח ביותר למלוח מעט לאו היינו החילוק שכתב רבנו בין מלוח הרבה מאד לאינו מלוח כ"כ (ונימא דיש כאן ג' דינים, שבמלוח הרבה מאד חשיב דבר חריף אף כשהוא שרוי במים, ובאינו מלוח כ"כ חשיב דבר חריף אלא שהמים מבטלין חריפותו, ובמלוח מעט לא חשיב דבר חריף כלל), כיון שמקור דברי רבנו הוא בפר"ח, שכתב דין זה (שאין המים מבטלין חריפות הדגים) בסתם בהמשך למחלוקתו עם הש"ך שהביא לפנ"ז, ואם דין זה אינו אלא באופן מיוחד (היינו בדגים מלוחים הרבה מאד) הו"ל לפרש ולא לסתום. וכן משמע מדברי הפמ"ג (הנ"ל) דמ"ש הש"ך מלוחים ביותר היינו הערינ"ג (שהוא "מלוח הרבה מאד" שכתב רבנו)]. וכן משמע ג"כ מהא דלקמן (סי' תנא סק"כ, גבי סלים שמולחים בהם בשר) הביא המג"א דברי הש"ך שבמלוח מעט לא מיקרי דבר חריף, ורבנו (שם סעיף לה) הביא דין המג"א והשמיט טעם זה. ואולי יש לדייק כן גם מהא דבמ"מ אינו מצויין למג"א (דס"ל כהש"ך) אלא לפר"ח וח"י (דתרווייהו לא ס"ל כהש"ך, כנ"ל). ב. הש"ך (סקט"ז) הביא מהת"ח (כלל סא דין ט) בשם או"ה דבדגים שנחתכו קודם שנמלחו סגי בהדחה. והובאו דבריו באחרונים (יד יהודה פיה"א סקכ"ג, דרכ"ת סקמ"ו). אמנם הפר"ח (סקי"ג) כתב דאפשר שאף בדגים שאינם מלוחים כלל לא מהני הדחה ובעו גרידה, מידי דהוה אקישואים דלא סגי בהו הדחה (כדלקמן סעיף ה) דמתוך לחותן נסרך בהן האיסור. וכ"כ עוד אחרונים (הובאו בכה"ח סקמ"ג).
3. 192. ובפת"ש (סק"ה) הביא משו"ת חוות יאיר (סי' קעט) דמדינא הוה לן להצריך גרידה בדגים, אלא דכיון שא"א לגרדן מתוך לחותן, ואם באת להצריכו קליפה יפסד כולו, התיר ע"י שפשוף יפה יפה והעברת חודו של סכין על מקום החתך. וכ"כ בערך השולחן הספרדי (סק"י, והובא בדרכ"ת שם) דלכו"ע בעינן עכ"פ שפשוף גדול. וכתב רבנו (או"ח סי' תמ"ז סעיף נח): כל דבר שאינו חריף שנחתך בסכין של חמץ אפי לו הוא ב ן יומו , מותר לאכלו בפסח ע"י שידיחנו יפה במקום החתך (ועיין בי ו "ד סימן צ"ו דבקשואים אין הדחה מועלת כלום וצריך לגרור מקום החתך, ע"ש הטעם). בד"א כשנחתך בביתו שהיא אקראי בעלמא, אבל דבר שנחתך בסכין של חמץ בקביעות ביד הנכרי, כגון חתיכת דג (שקורין לאקסין) שמוכרים הנכרים בפסח והוא נחתך בפסח בסכינים שלהם שחותכין בהן פת, טוב להחמיר משום חומרת חמץ שלא לאכול בפסח אפי' ע"י הדחה. אבל כשחתכוהו קודם הפסח אין צריך להחמיר, ומותר לאכלו בפסח על ידי הדחה. הרי שכתב רבנו להדיא דחתיכת דג שנחתכה קודם הפסח בסכין של חמץ סגי לה בהדחה, ולא בעי גרידה אלא בקישואים לחודייהו (כדעת הש"ך, ודלא כהפר"ח והחוות יאיר).