סעיף ז

הערות

1. 186. סעיף ז א-ב. הט"ז (סקי"ח) כתב שדברי הרמ"א תמוהין, ואין מקום כלל להחמיר שלא ליתן בחלב מלח הנתון בקערה של בשר, ומ"ש התוס' (פכ"ה קיג ע"א ד"ה טהור) "והמחמיר תבוא עליו ברכה" קאי אדפוסי גבינות של נכרים ולא אמלח הנתון בקערה. והש"ך (בנקוה"כ) כתב לבאר דעת הרמ"א, דס"ל דדברי התוס' קאי אמלח הנתון בקערה של בשר, וטעם החומרא הוא משום דחיישינן שמא לא הי' הכלי נקי (והביא שכ"כ באו"ה להדיא). והמנח"י (כלל יז סק"ג) כתב דחיישינן שמא נפל שומן במלח. וכתב הפמ"ג (שפ"ד סקכ"ה) דלדינא יש להחמיר כהש"ך. וכן נראה מסקנת הדרכ"ת (סקצ"ח) וכה"ח (סק"ע). וביד יהודה (פיה"א סקכ"ד ופיה"ק סקל"ח) כתב שהעיקר כהט"ז שאין להחמיר בזה (אלא שלכתחילה צ"ל ב' כלים, כדברי רש"ל שהביא הט"ז עצמו). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף נו): מלח הנתון בכלי של חמץ, אע"פ שמן הדין מותר לאכלו בפסח אם הכלי הי' נקי ( ... ) מ"מ המחמיר להשתמש בפסח במלח שהי' מונח בכלי הבלוע מחמץ, אפי' לא הי' ב ן יומו והי' מודח ונקי, תע"ב, לפי שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי. ובמ"מ מצויין לתוס' חולין קיב ע"א ד"ה ה"מ (צ"ע הכוונה, ולכאורה צ"ל קיג ע"א ד"ה טהור) ורא"ש שם, ולרמ"א כאן. ועפ"ז נראה שדעת רבנו כהרמ"א, שהמחמיר שלא ליתן בחלב מלח הנתון בקערה של בשר תע"ב. ובטעם הרמ"א ס"ל דהיינו משום שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי (ודלא כהש"ך והמנח"י שהוא משום דחיישינן שמא לא הי' הכלי נקי או שמא נפל שומן במלח). ונראה לבאר דעת רבנו, דכיון שכתב הרמ"א שאף במלח הנתון בקערה של איסור יש להחמיר לכתחילה, משמע דס"ל דמ"ש התוס' דהמחמיר תבוא עליו ברכה קאי על ב' הענינים שהוזכרו בדברי התוס' שם (דפוסי גבינות של נכרים ומלח הנתון בקערה), ומשמע דחד טעמא אית לתרווייהו, ולכן ס"ל לרבנו דליכא למימר שטעם החומרא הוא משום דחיישינן שמא אין הכלי נקי (כמ"ש הש"ך), שהרי טעם זה אינו שייך אלא במלח הנתון בקערה ולא בדפוסי גבינות של נכרים. ולהכי כתב רבנו שטעם החומרא הוא משום שיש מי שאומר שהמלח יש לו כח להפליט מה שבלוע בתוך הכלי (ולא ס"ל כלל להא דאין מליחה לכלים), שטעם זה שייך בתרווייהו. ועפ"ז נראה דהך "יש מי שאומר" דלא ס"ל להא דאין מליחה לכלים היינו דעת ראבי"ה שבמרדכי (פכ"ה סתשי"ח) שהובא בת"ח (כלל יז דין א), שאסר בדפוסי גבינות של נכרים אף בדיעבד. ומתחילת דבריו שם משמע דס"ל שאף בשאר דברים אסר ראבי"ה (אלא שאח"כ הביא דעת ההגש"ד דפליג וס"ל דלא אסר אלא בדפוסי גבינות של נכרים), ומשמע שמטעם זה (לחוש לדעת ראבי"ה) כתב אח"כ (בדין ב) שהמחמיר בכ"ז תבא עליו ברכה (ולא מסתבר שכוונתו לטעם האו"ה שהביא שם, שהרי כתב שם להדיא דלא חיישינן לטעם האו"ה אף לכתחילה).
2. 187. [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב לבאר טעם רבנו עפמ"ש המנח"י (שם, כדלקמן אות ג) שבכלי איסור אסור לכתחילה מדינא (אלא שבכלי היתר מותר משום נ"ט בר נ"ט). ואינו, דא"כ הו"ל לרבנו לחלק בין קודם הפסח לתוך הפסח (דקודם הפסח אכתי היתר הוא ומותר משום נ"ט בר נ"ט עכ"פ לחד מ"ד דלעיל סעיף מה), ועוד דמהציון לדברי התוס' והרמ"א דמיירי בבב"ח משמע שסברא זו היא אף בבב"ח ולא רק בכלי איסור]. ג. הש"ך (סקכ"ה) כתב שאף מלח הנתון בקערה של איסור מותר לכתחילה מדינא. וכ"כ עוד אחרונים (פר"ח סקכ"ד, פמ"ג שפ"ד סקכ"ה, חוו"ד חידושים סקכ"ה, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקס"ט). ובפמ"ג שם פי' כוונת הש"ך שמותר לכתחילה ליתן מלח בכלי איסור (דאילו במלח הנתון כבר בקערה של איסור מבואר להדיא ברמ"א סי' קה סעיף יג דמותר), וכ"כ הש"ך להדיא בסי' קה סקמ"ד. וכן הסכימו עוד אחרונים בסי' קה (חוו"ד סקמ"א, יד יהודה פיה"ק סקקפ"ט, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקקל"ב). והמנח"י (שם) כתב שאסור מדינא ליתן מלח לכתחילה בקערה של איסור, לפי שהמלח מפליט מהכלי (והא דמותר בקערה של היתר אינו אלא משום נ"ט בר נ"ט). וכן דעת היד יהודה (פיה"א סקל"ח ופיה"ק סקמ"ה, וצ"ע בסתירת דבריו מסי' קה שם). ומדברי רבנו (דלעיל אות א) שלא חילק בין קודם הפסח (דאכתי היתר הוא) לתוך הפסח (דהו"ל איסור), משמע דס"ל דאין חילוק בין קערה של היתר לקערה של איסור בזה, ובתרווייהו מותר לכתחילה (ובנדו"ד הוי כלכתחילה, דהא מצי להשהותו ולהשתמש בו לאחר הפסח) אלא שהמחמיר תע"ב.