סעיף ג (א)

הערות

1. 178. סעיף ג (א) התוס' (חולין קיב ע"א ד"ה הלכתא) כתבו ב' טעמים לאסור קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת: הטעם הא' לפי שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור, והטעם הב' לפי שכשהטעם השני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת. והובאו ב' הטעמים בט"ז (סק"ח), והש"ך (סקי"ב) הביא הטעם הב'. וכתב הפמ"ג (סי' צד מש"ז סק"ז ושפ"ד סק"ח), דנפק"מ בין ב' הטעמים להיכא דאיכא ס' במים שביורה כנגד הקערות, דלטעם הא' אסור ולטעם הב' מותר. והנה כתב המחבר (או"ח סי' תנב סעיף ב): יש ליזהר מלהגעיל כלי הבשר וכלי חלב ביחד, אלא אם כן אחד מהם אינו בן יומו. ולענין דיעבד ציין המג"א (שם סק"ז) לדין דידן, והיינו שלהמחבר מותר בדיעבד (ולא אסר שם אלא לכתחילה) ולהרמ"א אסור (וכ"פ במחה"ש שם). וכ"כ הש"ך (סק"ט) והפמ"ג (שפ"ד סק"ט). וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף יד, לענין הגעלה קודם שעה ה' דמותר כיון דאיכא ג' נ"ט): ב מה דברים אמורים כשמגעיל כלי חלב לבדם או כלי בשר לבדם, אבל אם מגעילם ביחד דהיינו שתוחב אותם ביורה בבת אחת ממש, צריך ליזהר שיהי' במים ששים כנגד אחד מהם או שיהי' אחד מהם אינו ב ן יומו , שאם שניהן הן ב ני יומן ואין במים ששים כנגד אחד מהם, הרי נאסרו המים מחמת פליטת הבשר ופליטת החלב המעורבת בהם, וחוזרין ואוסרין את הכלים ואת היורה. הרי שהכריע רבנו, כדרכו (וכשאר אחרוני אשכנז), כדעת הרמ"א, שאם הגעיל כלי חלב וכלי בשר ב"י יחד ולא הי' במים ס' כנגד א' מהם נאסרו הכלים אף בדיעבד, וכטעם הב' דהתוס', שטעם האיסור הוא לפי שמיד כשנכנסו הטעמים במים נאסרו המים וחוזרין ואוסרין את היורה. [וגם כמה מאחרוני ספרד (פרי תואר סק"ה, ועוד אחרונים שהובאו בכה"ח סקל"ח) הסכימו בזה לדעת הרמ"א. והכרעת כה"ח (שם) לספרדים דקיי"ל כהמחבר, ומ"מ הנזהר בזה תע"ב]. ועוד מצינו בדברי רבנו שאינו אסור אלא היכא דליכא ס', אבל היכא דאיכא ס' מותר, וכדברי הפמ"ג הנ"ל שכ"ה לטעם הב' דהתוס' (ונתבאר בארוכה לעיל סי' צד סעיף ג (א)).
2. 179. (ב) ענין זה נתבאר לעיל סימן צד סעיף ה.
3. 180. (ג) רבים מהאחרונים (ש"ך סק"ה, פר"ח סק"ו וסקי"ז, מנח"י כלל נז דין כד, יד אפרים כאן, יד יהודה פיה"א סקכ"ח ופיה"ק סקל"ג, שו"ת משאת בנימין סי' כ, שו"ת פנ"י ח"ב סי' כד) תמהו על דין הרמ"א שאסר הכלי התחתון, דהא הו"ל נ"ט בר נ"ט, ולמה יאסר הכלי בדיעבד. ובביאור סברת הרמ"א מצינו ב' טעמים: א. טעם הט"ז (סקי"ג) דחשיב כנתערבו טעם הבשר וטעם החלב בעמוד הניצוק עצמו, ב. טעם החוו"ד (ביאורים סק"י) שהוא חומרא בעלמא מצד המנהג לאסור הכלי בנ"ט בר נ"ט, אף שבמאכל מתירין בדיעבד (וכ"כ ביד אפרים). וכמה נפ"מ לדינא בין ב' הטעמים, ומהם: א. לטעם הט"ז (שנתערבו שני הטעמים בעמוד הניצוק) לא הכלי בלבד הוא שנאסר אלא גם המאכל, ואדרבה שלא נאסר הכלי אלא לפי שהמאכל נאסר (וכ"כ בפמ"ג שפ"ד סק"ה); ולטעם החוו"ד (שאין האיסור אלא מצד המנהג) לא נאסר אלא הכלי אבל המאכל מותר (וכ"כ החוו"ד להדיא). ב. לטעם הט"ז אין האיסור אלא בבב"ח, שנאסר הכלי ע"י עירוב הטעמים, אבל אם עירה קודם הפסח מכלי של חמץ לתוך כלי אחר מותר, שאף לאחר שנבלע בכלי השני עדיין היתר הוא; ולטעם החוו"ד לכאורה אין חילוק בין בב"ח לחמץ בפסח. ולמעשה כתבו כמה מהאחרונים (פר"ח שם, מנח"י שם, יד יהודה שם, שו"ת מש"ב שם, שו"ת פנ"י שם, כרתי סק"ה, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקכ"ז) שאין לחוש לחומרת הרמ"א והכלי מותר. ודעת הש"ך (שם) והפמ"ג (שפ"ד סק"ה) שאין להקל אלא בהפ"מ או לעת הצורך. וכעין זה כתבו היד אפרים ועוד אחרונים (הובאו בדרכת סקס"ה וסקס"ח). ודעת הט"ז (שם) והחוו"ד (שם ובחידושים סק"ו וסקי"ח) להחמיר לגמרי כדעת הרמ"א. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מה, בענין שומן שהתיכו קודם הפסח בכלי חמץ ב"י): אבל אם קודם הפסח עירה שומן זה כשהוא רותח לתוך כלי אחר מותר להשתמש באותו כלי בפסח בלא הכשר, דכיון שטעם חמץ שבשומן הוא קלוש מאד אין בו כח להקרות שם חמץ לאותו מעט שומן שנבלע בתוך הכלי כדי שיאסר כשיגיע הפסח. ובמ"מ מצויין לרמ"א ביו"ד סי' צה. וכנראה הכוונה למ"ש רמ"א בסעיף ב: ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו, אבל ליתנן בכלי שלהם מותר לכתחלה. הרי שכתב רבנו שאף ע"י עירוי לא נאסר הכלי הב' מלהשתמש בו בפסח, ומהציון לרמ"א משמע שדין זה הוא אף לפי חומרת הרמ"א בסעיף ג (דלא מסתבר למימר שמציין לרמ"א בסעיף ב אף שבנדו"ד הרמ"א גופי' בסעיף ג לא ס"ל הכי), ועפ"ז צ"ל שחומרת הרמ"א בסעיף ג אינה אלא בב"ח ולא בחמץ בפסח. וא"כ משמע שדעת רבנו שהעיקר כדעת הט"ז (ולא כהחוו"ד) שטעם האיסור בב"ח הוא מחמת עירוב שני הטעמים, ובב"ח נאסר אף המאכל ולא רק הכלי. אמנם אין להוכיח מדברי רבנו אם דעתו להלכה להחמיר כדעת הרמ"א בב"ח.
4. 181. סעיף ד הש"ך (סקכ"א) הקשה על דין המחבר (שאפר המעורב במים הוא נטל"פ), דא"כ ליתא לקושיית התוס' (פג"ה דף ק ע"א ד"ה בשקדם) למאן דאית לי' חנ"נ בשאר איסורין דא"כ איך צותה תורה להגעיל כלי מדין ב"י והרי המים נ"נ, ומאי קושיא הא איכא תקנתא דאפר. ומשמע דעת הש"ך שמים המעורבים באפר כשרים להגעיל בהם (וכ"מ מדברי הפמ"ג או"ח סי' תנב א"א סק"י). וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בכה"ח או"ח סי' תנב סקנ"ח). והפר"ח (סקי"ט) כתב לדחות דברי הש"ך ולקיים דין המחבר, ולתרץ קושייתו הביא דברי הב"י (או"ח סי' תנב בסופו) שהביא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א (בתשובת הרשב"א סי' תקג) אם מגעילין בשאר משקין, ולמעשה הביא דברי הא"ח שלכתחילה אין להגעיל ובדיעבד מותר (והובא ברמ"א שם סעיף ה), וכתב שמים המעורבין באפר דינם כשאר משקין שאין מגעילין בהם לכתחילה (והובא במג"א שם סק"י ובח"י שם סקי"ז). ובאו"ח (שם סעיף ה) כתב הפר"ח להחמיר במים המעורבים באפר יותר מבשאר משקין, שבשאר משקין מותר להגעיל לכתחילה (ודלא כהב"י), ובמים המעורבים באפר אין להתיר אלא בדיעבד. אמנם הכו"פ (פלתי סק"ד) כתב דלק"מ מדין הב"י על הש"ך, וכוונת הש"ך דהי' אפשר להגעיל הכלים ב"פ (דהרי ע"כ גם לדעת רבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין צריך להגעיל ב"פ), בפעם הא' במים המעורבים באפר כדי לפגום הטעם, ובפעם הב' במים, דהשתא לא נ"נ כיון שכבר נפגם הטעם. וכ"כ המנח"י (כלל נז סקכ"ו). והחוו"ד (ביאורים סקי"ג) דחה תירוץ הכו"פ, וכתב דמ"מ קושיית הפר"ח לק"מ, דהא בדיעבד עלתה להם הגעלה, וא"כ מדאורייתא ודאי דמותר להגעיל במים המעורבים באפר. ונמצא שלדעת הכו"פ והמנח"י והחוו"ד אין להוכיח מדברי הש"ך דס"ל דמותר להגעיל לכתחילה במים המעורבים באפר. וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף כח): אין מגעילין בשום משקה רק במים, לפי שי"א ששאר משקים אין בהם כח להפליט כל הגיעול כמו המים. ומים המעורבים עם אפר (שקורין לו"ג) דינם כשאר משקים, שהאפר מבטל כח המים. ובדיעבד שעבר והגעיל בהם או בשאר משקין עלתה להם הגעלה. ונמצא שדעת רבנו כדעת הב"י והמג"א, שאין להגעיל לכתחילה במים המעורבים באפר ובדיעבד מותר.
5. 182. סעיף ה מדברי הרמ"א, שהתיר להניח כלי כותח בצד כלי מלח כשהם מכוסין, משמע דס"ל שטעם האיסור הוא משום דחיישינן שיפול מהכותח לתוך המלח וימלח בו בשר (כדעת רש"י חולין קיב ע"א ד"ה כמכא), ולהכי במכוסין מותר. וכ"כ הפמ"ג (מש"ז סקט"ז) להוכיח כן מדברי הרמ"א. וכן הט"ז (סקט"ז) והש"ך (סקכ"ב) ועוד אחרונים (פר"ח סק"כ, כרתי סקי"ד, חוו"ד חידושים סקכ"ב) לא הביאו אלא טעם זה. ובב"י (ד"ה אין) הביא דעת הרמב"ם (הל' מאכא"ס פ"ט הכ"ה) שטעם האיסור הוא לפי שהמלח שואב טעם החלב שבכותח, ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם חלב.
6. 183. וכתב הפרי תואר (סק"ז, הובא בדרכ"ת סקפ"ז וסקפ"ח וכה"ח סקס"א) שלדעת הרמב"ם אין להניחן זה בצד זה אפי' מכוסין (ודלא כהרמ"א), לפי שהמלח שואב דרך הדפנות, ולאידך אינו אסור אלא כשהדפנות נוגעות זב"ז (משא"כ לדעת הרמ"א שאף כשאינן נוגעות אסור). ולמעשה כתב לחוש לב' הטעמים, שלא להניחן יחד אלא כשהן מכוסין ואין דפנותיהן נוגעות זב"ז (דהשתא שרי לכו"ע). וכ"כ הפמ"ג ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת וכה"ח שם). וכן הכרעת כה"ח (שם) לאסור אפי' במכוסין. וביד יהודה (פיה"א סקל"ה ופיה"ק סקמ"א) כתב דאף להרמב"ם אינו אסור אלא במגולין, דאינו שואב אלא מלמעלה ולא דרך דפנות, והביא שכן משמע באו"ה (כלל מ דין טז). ועוד כתב (בפיה"א סקל"ו, הובא בדרכ"ת שם) שטעם הרמב"ם הוא דוקא בכותח שהי' בימי חכמי הש"ס שהי' חריף ביותר, אבל בכותח דהשתא שאינו חריף (וכ"ש בשאר מאכלי חלב) מותר. וכן הביא מהגהת או"ה שבסוף הספר שאין דין זה אלא בכותח שיש לו ריח חזק ולא בשאר חלב. והנה המג"א (סי' תסב סק"ז) נסתפק בדין חטה שנמצאה בחבית מלח בפסח אם אוסרין כל החבית. והביא דעת הרמב"ם דהכא שהמלח שואב טעם החלב שבכותח (ומשמע כוונתו, דאף שהרמב"ם לא אסר אלא להניחן לכתחילה, היינו דוקא בב"ח, אבל בחמץ בפסח שאיסורו במשהו הוה לן למיסר אפי' בדיעבד). וכתב דאפשר דכותח שאני דהוי דבר חריף (והיינו כמ"ש היד יהודה הנ"ל). ומסקנתו דלכתחילה יש להחמיר שלא להשתמש בכל המלח, ובדיעבד מותר (ואינו אסור אלא כדי נטילה). וכתב רבנו (או"ח סי' תסב סעיף כ): אבל אם מצא חטה במלח, יש לחוש בה שמא נכנס בה לחלוחית המלח מעט מעט עד שהחמיצה ואחר כך נפלט ממנה לחלוחית לתוך המלח, שכן דרך המלח לבלוע ממאכל המונח אצלו. לפיכך צריך ליטול ולהסיר מהמלח מקום מגעה של החטה, דהיינו כרוחב גודל סביב לה, והשאר מותר אם הוא קודם הפסח, ואינו חוזר וניעור בפסח. אבל אם הי' בתוך הפסח, טוב להחמיר לכתחלה להשהו ת כל המלח עד לאחר הפסח. אפילו מצא חטה א' בחבית מלאה מלח אין להסתפק ממנה במלח לכתחלה. (ובסעיף כא:) ובדיעבד שנתנו לתוך קדרה ממלח זה שנמצא בה חטה בפסח אין לאסור המאכל שבקדרה, שהרי אין שם שמנונית ולא רוטב שיוליך טעם החמץ בכל המלח. ונמצא שדעת רבנו כדעת המג"א, שאין לחוש שהמלח שואב טעם החטה ולאסור בדיעבד אפי' בחמץ בפסח (ורק לכתחילה בחמץ בפסח יש להחמיר). ועפ"ז משמע שבבב"ח אין לחוש שהמלח שואב טעם החלב אפי' לכתחילה, שהרי המג"א השוה לכתחילה דבב"ח לדיעבד דחמץ בפסח.
7. 184. [ואף שבדברי המג"א יש לדחות, דלא השוה לכתחילה דבב"ח לדיעבד דחמץ בפסח אלא מעיקר הדין (היינו דאי אסרינן בבב"ח לכתחילה מעיקר הדין כדעת הרמב"ם הוה לן למיסר בחמץ אף בדיעבד), אבל השתא דלא ברירא לן מילתא אית לן למיחש לכתחילה ולהתיר בדיעבד בתרווייהו, הרי בדעת רבנו אין לומר כן, שהרי אף בחמץ לא כתב בלשון איסור אלא בלשון טוב להחמיר, וא"כ בבב"ח כ"ש שאין כאן איסור]. אלא שאין להוכיח אי ס"ל לרבנו כדעת הרמ"א ודעימי' שאין לחוש לדעת הרמב"ם כלל (וא"כ מותר להניח כלי מלח אצל כלי כותח כשהן מכוסין אפי' בכותח חריף), או דס"ל כדעת היד יהודה (וכמ"ש המג"א בדרך אפשר) שדין הרמב"ם אינו אלא בדבר חריף, וא"כ בדבר חריף אפשר שיש לחוש לדעת הרמב"ם.