סעיף א

הערות

1. 165. סעיף א הש"ך (סק"א) כתב שמוכח מהפוסקים בדוכתי טובא דמסתמא אמרינן שלא הי' שומן דבוק בכלי, ושכן דעת הרמ"א בת"ח (כלל יז דין ב). אמנם במנח"י (כלל יז סק"ד וכלל נז סקי"ז) כתב בדעת הרמ"א דסתם כלים אינם נקיים (ומה שהביא הש"ך מהת"ח כתב לבאר בע"א, עיי"ש). וכ"כ הפמ"ג (שפ"ד סק"א) והיד יהודה (פיה"א סק"ג ופיה"ק סק"ג). ולמעשה כתבו האחרונים (מנח"י שם, פר"ח סק"ב, כרתי סק"ב, פמ"ג שם, חוו"ד חידושים סק"א, יד יהודה שם, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סק"א וסק"ב ובכה"ח סק"ו) כדעת הש"ך, דסתם כלים נקיים הם (אלא שביד יהודה שם כתב דעתה שאנו רואין שאין הנשים נזהרות בזה צ"ע). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף נא): יש נזהרין כל שלשים יום לפני הפסח שלא לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח אא"כ הכלי חמץ הוא מורק ושוטף שאין בו שום לכלוך חמץ, ואם לא נזהרו ושאבו ממנו בכלי חמץ שאינו מורק ושוטף נזהרין שלא לשתותו בפסח. אבל מעיקר הדין אין כאן חשש איסור, שהרי סתם כלים הן נקיים ואין בהם לכלוך בעין, כמו שנתבאר ביו"ד סי' צ"ה. ובמ"מ (להא דמעיקר הדין אין חשש איסור) מצויין לד"מ. ולקמן (סי' תנב סעיף ז): וכל הכלים, אפי לו שולחנות ותיבות הצריכין הגעלה, יש ליזהר להדיחם ולשפשפם יפה קודם ההגעלה, כדי שלא יהיה דבוק בהם שום משהו איסור בעין (אבל מעיקר הדין סתם כלים נקיים הם כמ"ש בי ו "ד סי' צ"ה). ונמצא שדעת רבנו כהש"ך, דסתם כלים נקיים הן (ודלא כהמנח"י בדעת הרמ"א). ומהציון לד"מ משמע שאף הרמ"א ס"ל כן (כמ"ש הש"ך בשמו ודלא כהמנח"י).
2. 166. סעיף ב (א) הפמ"ג (מש"ז סק"א) כתב שיש לחקור אם דין נ"ט בר נ"ט הוא דוקא כשנבלע טעם הא' בכלי וטעם הב' באוכל, או אף כשנבלעו ב' הטעמים באוכל, ועכ"פ כשטעם הא' באוכל וטעם הב' בכלי. ומסקנתו דבעינן דוקא טעם הא' בכלי וטעם הב' באוכל (והביא כן מסה"ת סי' סא וש"ד סי' ס). וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סק"ו ובכה"ח סקי"א), וכ"כ הכה"ח (שם). ובשו"ת פני ארי' (סי' מח וסי' מט) נחלק על הפמ"ג, וכתב שאין חילוק כלל בין אוכל לכלי, וגם ב' טעמים באוכל מיקרי נ"ט בר נ"ט (וכתב שהגירסא בש"ד שהביא הפמ"ג היא שיבוש גמור), וכ"ש טעם הא' באוכל וטעם הב' בכלי. וביד יהודה (סי' צד פיה"א סקי"ט ד"ה הפ"מ, וסי' צה פיה"א סק"א ופיה"ק סק"ב) כתב דבעינן שיהי' א' מהטעמים בכלי (וב' טעמים באוכל דינם כטעם א'), אבל אין חילוק אם טעם הא' בכלי וטעם הב' באוכל או להפך. והיכא דבעינן ג' נ"ט (כגון לדעת האוסרין בנתבשלו או נצלו) כתב דבעינן שיהיו ב' טעמים בכלי וא' באוכל. וכן נוטה דעת הדרכ"ת (שם), וכתב שכן משמע דעת החוו"ד (חידושים סק"ד). ונתן היד יהודה טעם לדבריו ע"פ דברי התוס' (ע"ז עו ע"א ד"ה מכאן) שכתבו שהטעם מתקלקל כשנבלע בכלי יותר ממה שמתקלקל כשנבלע באוכל, ולהכי בנ"ט בר נ"ט בעינן שיתקלקל בכלי, אבל אין חילוק אם נתקלקל בכלי קודם שנבלע באוכל או אח"כ. וכן פירש (בפיה"א סק"כ) דברי הרא"ש (פסחים פ"ב ס"ז וע"ז פ"ה סל"ו) שכתב בטעם היתר הגעלה למאן דאסר בנתבשלו (אף דאיכא ג' נ"ט), דבנתבשלו הטעם הג' נבלע באוכל וחשוב טעם, משא"כ בהגעלה שלא נבלע אלא בכלי, וכתב היד יהודה שכוונת הרא"ש כהבנתו בדברי התוס' הנ"ל שבכלי מתקלקל הטעם יותר מבאוכל. ובאמת מפורש באו"ה (כלל לט דין ו) שטעם היוצא מאוכל לאוכל אינו חשוב אלא טעם א'. ובזר זהב (לאו"ה שם) כתב עפ"ז לדחות דעת הפני ארי', והביא מקור לדברי האו"ה מדברי התוס' הנ"ל. אלא שהעיר שמלשון הרא"ש (הנ"ל) אין משמע כן, והביא שמדברי רש"י (פכ"ה קטז ע"ב ד"ה הרי) משמע שאף מאוכל לאוכל מיקרי נ"ט בר נ"ט. הרי לנו ג' דעות בענין זה: א) דעת הפמ"ג שדין נ"ט בר נ"ט אינו אלא כשטעם הא' הוא בכלי וטעם הב' באוכל, ב) דעת היד יהודה שדין נ"ט בר נ"ט הוא כל שא' מהטעמים בכלי וא' באוכל (וג' נ"ט הוא כשב' טעמים בכלי וא' באוכל), ג) דעת הפני ארי' שדין נ"ט בר נ"ט הוא אף בב' טעמים באוכל.
3. 167. וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף יג בהגה"ה, בהא דמותר להגעיל כלי חמץ קודם שעה ה' אף אם הם ב"י משום דהו"ל ג' נ"ט): ואין הדבר דומה לדגים שנתבשלו בקדרה של בשר שיש אוסרים לאכלם בחלב (פר"ח) אף על פי שיש ג' נ"ט, מן הבשר לקדרה ומהקדרה להרוטב של דגים שבתוכה ומהרוטב לדגים, לפי שטעם קלוש של בשר המובלע בדגים יש בו חשיבת טעם קצת, כי נבלע אוכל באוכל, שהדגים ראויין לאכילה והבשר נתן בהם טעם לשבח, לכך אסור לאכלו בחלב אם נתבשלו בקדרה של בשר. אבל טעם קלוש של חמץ שנפלט מן הכלים מן היורה וחוזר ונבלע בכלים, אינו חשוב טעם כלל כשיחזור ויפלוט בפסח לתוך התבשיל. ומקור דברי רבנו הוא בדברי הרא"ש הנ"ל (כמ"ש בפר"ח שציין רבנו). ומלשון רבנו משמע שלא פי' דברי הרא"ש כפירוש היד יהודה ע"פ דברי התוס' (שהטעם מתקלקל בכלי יותר מבאוכל), אלא שאף שאין הבדל ביניהם בקלישות הטעם, מ"מ כשהוא בלוע באוכל ע"י בישול יש בו חשיבות טעם קצת כיון שהוא ראוי לאכילה כך [וי"ל שלדעת רבנו כ"ה גם כוונת התוס', דמה שכתבו שהטעם מתקלקל בכלי יותר מבאוכל היינו שאין בו חשיבות טעם כיון שנתקלקל ואינו ראוי לאכילה כך, משא"כ באוכל שראוי לאכילה כך (ולא שיש חילוק באיכות הטעם עצמו כשהוא בכלי או כשהוא באוכל)]. ועפ"ז משמע דעת רבנו דהיכא דבעינן ג' נ"ט (כגון למאן דאסר בנתבשלו או נצלו) לא בעינן דוקא שיהיו ב' טעמים בכלי (ודלא כהיד יהודה), אלא דלמאן דאסר בנתבשלו בעינן שהטעם האחרון יהי' בכלי ולא באוכל (דהא בנתבשלו ליכא אלא טעם א' בכלי וב' באוכל, ומ"מ כתב רבנו דהי' מותר אי לאו דהשתא נבלע באוכל שיש בו חשיבות טעם קצת). וכן יש מקום לומר בדעת רבנו שאף טעם הא' באוכל וטעם הב' בכלי חשיב נ"ט בר נ"ט היכא דסגי בב' נ"ט (ודלא כהפמ"ג והיד יהודה), דכיון דלא ס"ל לרבנו הסברא דטעם הנבלע בכלי מתקלקל יותר מהנבלע באוכל, שוב אין סברא לחלק ביניהם. ועפ"ז אוי"ל יתירה מזו, דכיון שאין חילוק בין אוכל לכלי הרי לא בעינן כלל שיהי' א' מהטעמים בכלי, ואף ב' טעמים באוכל חשיב נ"ט בר נ"ט.
4. 168. (ב) א. הש"ך (סק"ד) הביא דעת רש"ל (פכ"ה סי' סג ובאו"ש), שלא התירו לאכול בכותח אלא דגים שנתבשלו בקדרה של בשר, שאינם בולעים מהקדרה אלא באמצעות המים, אבל אם נצלו שבולעים מהקדרה עצמה אסור לאכלם בכותח, ואפילו בדיעבד שכבר נתנם בכותח (ודלא כרמ"א שכתב שבין בנתבשלו ובין בנצלו מותר בדיעבד). וכן דעת כמה אחרונים (כנה"ג הגב"י סקי"א, בל"י סק"ד, פמ"ג שפ"ד סק"ד, חוו"ד חידושים סק"ה וביאורים סק"ד, פת"ש סק"ב, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקי"ח וסקי"ט), כדעת רש"ל שבנצלו אסור אפילו בדיעבד. וכתבו הפמ"ג והחוו"ד (שם, הובאו בפת"ש שם), שרוטב הדגים דינו כדגים שנצלו, כיון שבלע טעם הבשר מהקדרה עצמה. וכ"כ היד יהודה (פיה"א סק"י). ויש מהאחרונים (פר"ח סק"ה, יד יהודה פיה"א שם ופיה"ק סקי"ג, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם ובכה"ח סקכ"ב) שכתבו שאין לחוש לדעת רש"ל, אלא גם בנצלו מותר בדיעבד וכדעת רמ"א. וכן הכרעת כה"ח שם (אלא שכתב שהמחמיר לעצמו כרש"ל תע"ב). והנה כתב המג"א (סי' תמז סקכ"ו), בביאור דברי הרמ"א (שם) שיש להתיר שומן שהתיכוהו קודם הפסח בכלי חמץ ונתערב בתוך הפסח, שהוא משום דהוי נ"ט בר נ"ט, ועוד דשמא לא הי' הכלי ב"י. וכתב הפמ"ג (שם א"א סקכ"ו) דהיינו דוקא בסתם, אבל בודאי ב"י אין להקל משום נ"ט בר נ"ט, מכמה טעמים: א. חמץ שמו עליו ולא מיקרי נ"ט בר נ"ט, ב. הרמ"א כאן כתב להחמיר לכתחילה בבישול נ"ט בר נ"ט, ג. דעת רש"ל שבנצלו אסור אפי' בדיעבד, ושומן מהותך דמי לנצלו כיון שבלע טעם החמץ מהקדרה עצמה (כנ"ל). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מה, בדין שומן הנ"ל): אבל אם נתכוין בהתכתו כדי לאכול ממנו בפסח ונזהר בו מפירורי חמץ, אע"פ שהתיכו בתוך קדרה של חמץ ב ת יומה , מותר לאכלו בפסח, שהרי אין בו אלא נותן טעם בן נותן טעם של היתר, כלומר שלא נפלט לתוך השומן שום טעם מן החמץ עצמו, אלא מן החמץ נפלט לקדרה ומקדרה לשומן, והרי יש כאן נ"ט בן נ"ט, ועדיין הכל היתר כיון שעדיין לא הגיע הפסח ולא נאסר החמץ כלל. ולפיכך מותר לאכלו בתוך הפסח, דכל טעם שאינו נפלט ממשות המאכל עצמו הוא קלוש מאוד, וכשהוא נבלע בתוך מאכל אחר בשעה שטעם זה מותר עדיין באכילה, אין בו כח לאסור אחר כך כשיגיע זמן איסורו. ובהמשך הסעיף הביא דעת האומרים דחמץ שמו עליו ולא מיקרי נ"ט בר נ"ט, ולמעשה כתב כהכרעת רמ"א שבשומן עצמו יש להחמיר, אבל אם נתערב בתוך הפסח מותר. הרי שכתב רבנו להתיר נ"ט בר נ"ט אף בשומן שהתיכוהו בקדרה של חמץ שהיא ודאי ב"י, אע"ג דהוי כנצלו, ודלא כהפמ"ג. ונמצא שדעת רבנו כדעת רמ"א שאף בנצלו מותר בדיעבד, ודלא כדעת רש"ל. ב. הפר"ח (סק"א) הביא דעת המנחת כהן (ח"א פי"ב) שאם עבר ובישל או צלה דגים בקדרה של בשר על דעת לאוכלם בכותח קנסינן לי' ואסור לאוכלם בכותח, והפר"ח נחלק עליו וכתב דלא קנסינן לי' ומותר. וכ"כ הכו"פ (כרתי סק"א) והיד יהודה (פיה"א סק"ט ופיה"ק סקי"ב) ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח (סק"ה). ודעת הפמ"ג (מש"ז סק"ד) דהוי כמבטל איסור לכתחילה דקנסינן לי', ואסור אפילו נתנם כבר בכותח. ומדברי רבנו (דלעיל אות א) מוכח כדעת הפר"ח, דהא התם מיירי בשומן שהתיכו מתחלה על דעת לאכלו בפסח, והוי כדגים שבשלם בקדרה של בשר על דעת לאכלם בכותח, ואפ"ה כתב להתיר משום נ"ט בר נ"ט.
5. 169. (ג) הב"ח (ד"ה כתב סמ"ק) כתב דמותר לכתחילה להעלות דגים בקערה של בשר על מנת לאוכלם בכלי של חלב, וכתב שכ"כ או"ה והרמ"א (ומשמע שהבין לשון "לכתחילה" שכתב הרמ"א, שכוונתו להתיר אף להעלותן לכתחילה בקערה של בשר, ולא רק לאוכלן לכתחילה בכלי חלב אם כבר עלו בכלי בשר). וכ"כ הפר"ח (סק"ז) בפשיטות דמותר אף לכתחילה להעלות דגים בקערה של בשר על מנת לאוכלם בכלי של חלב, דהא דאסור לכתחילה להעלותם כדי לאכלם בכותח הוא משום דהכי דייק לישנא דגמרא "דגים שעלו בקערה" דיעבד דוקא, והתם מיירי לאכלם בכותח עצמו, ואין להוכיח לאסור העלאתם בקערה של בשר על מנת לאוכלם בכלי של חלב בלבד. והפמ"ג (מש"ז סק"ד) הביא דעת הב"ח והפר"ח, ובעצמו כתב שאין להקל בזה לכתחילה, ולהלן (סק"ה) כתב שהמיקל לכבוד שבת וכדומה אין גוערין בו. והובאו ב' הדעות בדרכ"ת (סקכ"ד) ובכה"ח (סקכ"ו). ובשפ"ד (סק"ט) כתב דהא דמותר לכתחילה להגעיל כלי חמץ קודם זמן איסורו אף דליכא ס' במים נגד הכלים, איכא למימר דהיינו משום דהתם איכא ג' נ"ט ולהכי מותר לכתחילה (וכ"כ באו"ח סי' תנב א"א סק"ה). אלא שכתב שממ"ש המחבר (או"ח שם סעיף ב) דיש ליזהר שלא להגעיל כלי חלב ובשר ביחד, ומשמע דבזה אחר זה שפיר דמי ואפי' לכתחילה (וכ"כ המג"א שם סק"ז, ודלא כעטרת זקנים ואשל אברהם על הגליון שכתבו שאסור אפילו בזא"ז), אע"ג דהתם ליכא אלא ב' נ"ט, משמע דמותר לכתחילה להעלות דגים בקערה של בשר על מנת לאוכלם בכלי של חלב (ובאו"ח שם א"א סק"ח נשאר בקושיא בזה). אמנם הט"ז (או"ח שם סק"ז וסקי"א) כתב דהטעם שבהגעלה מותר נ"ט בר נ"ט לכתחילה היינו משום שאין ודאי שיבלע הכלי כיון שהוא טרוד לפלוט (ולכן כתב דהיורה שאינה טרודה לפלוט אסורה לכתחילה, ולכן נהגו להכשירה אחר הגעלה). ולפ"ז אין להוכיח להתיר בנדו"ד, ואדרבה דמשמע שלהט"ז אסור לכתחילה אפילו בג' נ"ט (אי לאו טעמא דהגעלה) וכ"ש בנדו"ד. וביד יהודה (פיה"א סק"כ) נחלק על הפמ"ג, וכתב דאסור לגרום לכתחילה אפילו ג' נ"ט, והא דמותר בהגעלה היינו משום שאין כוונתו להבליע הטעם אלא אדרבה להפליטו, אלא שבע"כ נשאר נ"ט בר נ"ט, ולהכי מותר לכתחילה (וכהא דשרי להגעיל אף דאין מבטלין איסור לכתחילה). ולדבריו נראה שהיורה אסורה לכתחילה (כהט"ז), כיון שלא היתה כוונתו להפליט ממנה החמץ (שהרי הגעילה כבר קודם). ובנדו"ד החמיר היד יהודה (פיה"א סקי"א ופיה"ק סקי"ד) יותר מהרמ"א, וכתב לאסור לכתחילה ליתן בכלי של חלב אפילו דגים שנתבשלו כבר בקערה של בשר (וכ"ש שאסור להעלותן על מנת כן).
6. 170. הרי לנו ג' דעות בדין גרימת נ"ט בר נ"ט לכתחילה: א) דעת הב"ח שמותר לכתחילה להעלות דגים בקערה של בשר ע"מ לאוכלם בכלי של חלב, וכ"ש דמותר לגרום ג' נ"ט, ב) דעת הפמ"ג שמותר לגרום ג' נ"ט לכתחילה, ולהעלות דגים בקערה של בשר ע"מ לאוכלם בכלי של חלב נסתפק, ג) דעת הט"ז שאף ג' נ"ט אסור לגרום לכתחילה, וכ"ש שאסור להעלות דגים בקערה של בשר ע"מ לאוכלם בכלי של חלב. ורבנו כתב (או"ח סי' תנב סעיף יד, לענין הגעלה קודם שעה ה' דמותר כיון דאיכא ג' נ"ט): ב מה דברים אמורים כשמגעיל כלי חלב לבדם או כלי בשר לבדם, אבל אם מגעילם ביחד דהיינו שתוחב אותם ביורה בבת אחת ממש, צריך ליזהר שיהי' במים ששים כנגד אחד מהם או שיהי' אחד מהם אינו בן יומו , שאם שניהן הן בני יומן ואין במים ששים כנגד אחד מהם, הרי נאסרו המים מחמת פליטת הבשר ופליטת החלב המעורבת בהם, וחוזרין ואוסרין את הכלים ואת היורה. אבל כשאינו מגעילן ביחד, אע"פ שמגעילן ביורה א' אלא שמכניסן זה אחר זה, לא נאסרו המים כלל, לפי שיש כאן נ"ט בן נ"ט של היתר קודם שיבוא לכלל איסור, דהיינו מן הבשר או החלב לכלי ומן הכלי לחמי ן שביור ה , ועדיין הכל היתר כיון שעדיין לא נפלט לתוך המים אלא טעם חלב לבדו או טעם בשר לבדו. הרי שכתב רבנו להדיא שא"צ ליזהר שיהי' במים ס' או שיהי' א' מהכלים אינו ב"י אלא כשתוחב אותם ביורה בבת אחת ממש, ומשמע דכשאינו תוחב אותם בבת אחת אינו צריך ליזהר בזה אפי' לכתחילה (כהמג"א). [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב לדייק מלשון רבנו "לא נאסרו המים" שאפילו בזא"ז אסור לכתחילה. ואינו, דמדברי רבנו משמע להדיא דבזא"ז מותר לכתחילה, כנ"ל. ושיעור דברי רבנו כך הוא: כשתוחב ב' הכלים ביורה בב"א צריך ליזהר שיהי' במים ס' או שיהי' א' מהכלים אינו ב"י, דאל"כ נאסרו המים, אבל כשאינו תוחבן בב"א (אינו צריך ליזהר, כיון שאז) לא נאסרו המים. וק"ל]. והנה לקמן (סעיף כב) כתב רבנו: ואם רוצה להשתמש בפסח ביורה זו שהגעיל בה הכלים קודם שעה ה' ( ... ) א"צ לחזור ולהגעיל את היורה אחר הגעלת הכלים בתוכה אם הגעילה כבר קודם הגעלת הכלים, שהרי הגיעול שנבלע בה מפליטת הכלים כבר נתבטל במים בס' או שהוא נ"ט בן נ"ט של היתר כמ"ש. וכיון שלא הצריך רבנו להגעיל את היורה לאחר הגעלה, משמע דלא ס"ל כטעם הט"ז או כטעם היד יהודה אלא כטעם הפמ"ג (דהא דמותר לכתחילה בהגעלה היינו משום דאיכא ג' נ"ט). ולפ"ז יש להוכיח מדברי רבנו דמותר לכתחילה להעלות דגים בכלי של בשר על מנת לאוכלם בכלי חלב (כהוכחת הפמ"ג).
7. 171. (ד) הב"י (ד"ה מ"כ) הביא בשם מ"כ שדין עלו אינו אלא כשא' מהן חם, הקערה או הדגים, אבל שניהם חמין חשיב נצלו. וכתב שכן משמע מלשון הטור שדייק לכתוב שהדגים רותחין והקערה צוננת או איפכא, הא שניהם חמין לא. וכן הביא בת"ח (כלל נז דין א) מאו"ה (כלל לד דין א) בשם המרדכי (אלא שבת"ח שם הביא גם דעת המתירין אף בשניהם חמין). וכ"כ האחרונים להלכה (ט"ז סק"ג, ש"ך סק"ו, פר"ח סק"ח, פמ"ג שפ"ד סק"ו, חוו"ד חידושים סק"ז, יד יהודה פיה"א סקי"ב ופיה"ק סקט"ז, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקכ"ח). וכתב הפמ"ג (שם), שלפ"ז אין דין עלו תלוי בעומק הבליעה, דהא כתב הש"ך (סי' צד סקל"ג) דבנגובים לגמרי אין כלי מבליע באוכל אלא כ"ק אפילו בשניהם חמין, וכשיש בהן רטיבות קצת מבליע בכולו (או כ"נ) אף בתחתון לחודי' חם, וא"כ נמצא דבשניהם חמין ונגובים חשיב נצלו אף שאינו מבליע אלא כ"ק, ולאידך בתחתון חם ויש בו רטיבות חשיב עלו אף שמבליע בכולו. אמנם הכו"פ (כרתי סק"ו) הקשה דברי הש"ך אהדדי, וכתב שע"פ דברי הש"ך בסי' צד דתחתון חם מבליע בכולו (כשיש בו רטיבות קצת) חשיב נתבשלו. ומשמע דעתו דדין זה תלוי בעומק הבליעה, דכל שאינו מבליע אלא כ"ק חשיב עלו, וכשמבליע בכולו חשיב נתבשלו או נצלו (וכ"מ מדבריו בפלתי סי' צד סקי"א, שהביא ראי' לדעת הב"י שבתחתון לחודי' חם אינו מבליע אלא כ"ק אף שיש רטיבות קצת מסוגיית הגמ' בענין דגים שעלו בקערה, עיי"ש).
8. 172. ועפ"ז נמצא דאף בשניהם חמים, אם הם נגובים לגמרי שאינו מבליע אלא כ"ק חשיב עלו (דאי נימא דמודה הכו"פ בנגובים דיש חילוק בין שניהם חמין לתחתון חם, דבשניהם חמין חשיב נצלו אף שאינו מבליע אלא כ"ק, א"כ הרי הן הן דברי הש"ך כאן, ואין כאן סתירה לדבריו בסי' צד). וכ"מ להדיא בחי' הפלאה כאן, שכתב דלמאן דאסר בנצלו ושרי בנתבשלו משום ג' נ"ט הא דלא חיישינן לנגיעה היינו משום דהך נגיעה אינו מעלה ולא מוריד, דאי משום דמבליע כ"ק הא גם בעלו לחודי' מבליע כ"ק, והא דמבליע בכולו היינו משום הרוטב והו"ל ג' נ"ט. ונמצא להדיא דאף נגיעה של שניהם חמין (ואפי' כשהוא על האש) חשיב עלו. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תצד סעיף טז, גבי לחם הנילוש בחלב שאופין בשבועות): וכן יזהרו ליקח מרדה חדשה להוציא בה לחם זה מן התנור. ולא יוציאוהו במרדה שמוציאין בה שאר כל הלחמי ם שאינן של חלב אפי לו אם רוצים להפכה על צדה השני, לפי שעכשיו יהא נבלע בה טעם החלב בכל עובי' כשיוציאו בה לחם נילוש בחלב, ואחר כך כשיאפו לחם אחר לאכלו עם בשר ויוציאוהו במרדה זו יהא נפלט ממנו טעם החלב ויבלע בלחם (כדי קליפה כמ"ש בסימן תנ"א). ואף שאם עבר ועשה כן מותר לאכול לחם ההוא עם בשר לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר כמו שנת באר בי ו "ד סימן צ"ד, מ"מ הרי לכתחלה אסור לעשות נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר בי ו "ד סי' צ"ה. [והנה הציון הא' (לסי' צד) הוא טה"ד דמוכח וצ"ל סי' צה. אלא דעפ"ז צ"ע מה שחוזר ומציין עוה"פ לאותו הסימן (דהו"ל "כמשנ"ת שם" וכה"ג). ואולי נתחלפו הציונים, וצ"ל בציון הא' לסי' צה ובציון הב' לסי' צד, והכוונה לשם סעיף ה, ודו"ק]. הרי שכתב רבנו שאם עבר והוציא לחם במרדה הבלוע מחלב מותר לאכול לחם זה עם בשר משום נ"ט בר נ"ט, אע"ג דמיירי בשניהם חמין. וצ"ל דדעת רבנו דשניהם חמין ונגובים לגמרי חשיב עלו, כדעת הכו"פ וההפלאה ודלא כהפמ"ג. אלא שהכרח גמור אין כאן, די"ל דכוונת רבנו דכיון שמעיקר הדין סבירא לן דנצלו ונתבשלו מותר, אלא שאנו מחמירין לכתחילה, והכא אינו אלא ספק וחשש שיאפו באותו מרדה כשהוא ב"י לחם לאכלו עם בשר, הרי משום חשש זה (שמותר מעיקר הדין) לא הי' לנו לחייבו ליקח מרדה חדשה ללחם זה (אי לאו דאסור לעשות נ"ט בר נ"ט לכתחילה מדינא). [ואולי יש להוסיף דבמרדה יש מקום להקל טפי, דהא דעת הכלבו (הובא בב"י או"ח סי' תנא ד"ה כתב הכלבו הרחת) דמרדה סגי לי' בהגעלה, ובא"ר (שם סקל"ט) כתב הטעם דסגי בהגעלה דכיון שאינו שוהא באור לא מיקרי בליעה ע"י האור, ולכאורה כוונתו דכיון שאינו שוהא באור אין האור מחממו כ"כ, ועיקר הבליעה הוא ע"י חום המאכל הנוגע בו, ולזה סגי בהגעלה. ואף דלמעשה לא קיי"ל כהכלבו אלא כתה"ד דפליג עלי' וס"ל דבעי ליבון (כמ"ש המג"א שם סקל"ז וכ"פ רבנו שם סעיף נה, וכן מוכח ממ"ש רבנו כאן שטעם החלב נבלע בכל עובי המרדה), מ"מ י"ל דעכ"פ חזי לאיצטרופי לענין נ"ט בר נ"ט שאינו אלא חומרא לאסור בנצלו, שלא לאסור להשתמש באותה מרדה (אי לאו דאסור לכתחילה מדינא לעשות נ"ט בר נ"ט). ואולי י"ל עוד, דע"כ לא פליג התה"ד על הכלבו אלא בהא דחשיב בליעה ע"י האור, אבל אה"נ דלא נעשה רותח ממש (דדוחק גדול לומר דפליגי במציאות), ולענין דין שניהם חמין דחשיב נצלו י"ל דבעינן דוקא רותח ממש, דהכי משמע מלשון הטור והב"י והת"ח דמיירי בדגים רותחין מיד לאחר שהוציאן מן האש או בקערה רותחת, ולהכי במרדה לא חשיב שניהם חמין].
9. 173. (ה) א. כדעת הרמ"א כאן, האוסר נ"ט בר נ"ט בדבר חריף אף בדיכת תבלין שהוא בליעה שע"י דוחקא, כתב המחבר לקמן (סי' צו סעיף ג), שתבלין שנדוכו במדוכה של בשר אסור לאכלם בחלב (אלא שלא אסר שם אלא במדוכה ב"י, כדלקמן אות ב). וכן משמע מדבריו (שם סעיף א), שאסר לאכול בחלב צנון שנחתך בסכין של בשר ב"י אף שהוא מקונח (וכ"פ הש"ך שם סק"ב, אלא דלכאורה שם אינו מוכרח, דאיכא למימר דהיינו מטעם הב' שכתב הט"ז שם סק"ג, דשאני סכין שפעמים שהשמנונית נקרש עליו ואינו ניכר והוה נ"ט בר נ"ט מן הממש). וכן הסכימו רוב האחרונים (ש"ך שם ושם סקי"ט, פרי תואר שם סק"א, פמ"ג שפ"ד שם סק"ב, חוו"ד שם חידושים סק"א, יד יהודה שם פיה"א סק"ג ופיה"ק סק"ג, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח שם סק"א).
10. 174. והפר"ח (שם סק"ב) נחלק על המחבר שם, וכתב שלא אסרו צנון שנחתך בסכין של בשר אלא משום שסתם סכין שמנונית קרוש על פניו והו"ל טעם ראשון הבא מן הממש, אבל בסכין מקונח יפה מותר, דאין דוחקא בדבר חריף מבליע יותר מבישול בדגים, והו"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא. והכו"פ (שם פלתי סק"א) כתב שבצירוף עוד קולא יש לסמוך על דעת הפר"ח. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם סק"ג). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מ, גבי כרכשות הממולאים בבשר שנחתך בסכין של חמץ, שבשעת הדחק יש להתירם בפסח): במה דברים אמורים, כשאין במילוי שבתוך הכרכשות לא שום ולא בצל ולא שאר דבר חריף. אבל אם יש בו אחד מהדברים החריפים, אסור לאכול כרכשות אלו אפילו ביום טוב האחרון של גליות, ואם נפל מהם לתוך התבשיל אם הוא בתוך הפסח הרי הם אוסרין את התבשיל במשהו, שהרי הדבר החריף שבתוכו בודאי נחתך בסכין של חמץ [כיון שלא היתה כוונתו לאכול מהן בפסח, וכל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ], אפילו הי' מקונח ונקי ולא הי' בן יומו, אסור לאכלו אפילו ביום טוב האחרון, ואוסר את תערובתו במשהו בתוך הפסח, כמו שיתבאר. ובהמשך הסימן (שם סעיף נה): כל דבר שהוא חריף, כגון מלח או בוסר וכיוצא בהן מדברים החריפים שיתבאר ביו"ד סימן צ"ו, שנידוכו במדוכה של חמץ אפי לו אינה ב ת יומה והיא מודחת ונקי' שאין בה משהו בעין, אסור לאכלם בפסח אע"פ שנידוכו קודם הפסח, לפי שע"י חריפותם וע"י דוחק הדיכה הן בולעין מחמץ הבלוע במדוכה. ולקמן (שם סעיף נט): כל דבר חריף שנחתך בסכין של חמץ, אפי לו אינו בן יומו והוא נקי ומקונח יפה ואפי לו נחתך קודם הפסח, אסור לאכלו בפסח, לפי שעל ידי חריפותו וע"י דוחק הסכין בחתיכתו נפלט טעם החמץ הבלוע בסכין ונבלע בנחתך, ועל ידי חריפתו מבטל את פגימת הטעם מחמת שאינו בן יומו ונעשה טעם לשבח. (ובסעיף ס:) זיתים מחמת מרירותן הן נקראין דבר חריף, ואם חתכן בסכין של חמץ (...) הזיתים עצמן אסורין אפילו לא הי' הסכין בן יומו, כיון שהן חריפים. ונמצא שדעת רבנו כדעת המחבר והרמ"א, שנ"ט בר נ"ט בדבר חריף אסור אף בבליעה שע"י דוחקא, ודלא כהפר"ח.
11. 175. ואין לומר שלא אסר רבנו אלא משום חומרא דחמץ בפסח (כמבואר בדברי רבנו (לקמן סעיף מה) שיש אוסרים נ"ט בר נ"ט בפסח ויש להחמיר כדבריהם לכתחילה אפילו בתערובת עד ס', ורק בהפסד מרובה יש לסמוך על המתירים בתערובת), שהרי בנדו"ד אסר רבנו בפירוש (בסעיף מ) אפילו במשהו, אע"ג דמיירי בשעת הדחק (כנ"ל). ב. הש"ך (סק"ז) כתב לבאר הטעם שבליעה בדבר חריף אסורה אף בכלי שאינו ב"י, כיון דחורפי' מחליא לי' לשבח, וציין לסי' צו (סעיף א). והנה דברי הרמ"א כאן הם ע"פ סברא הב' שהובאה במחבר בסי' צו שם, שצנון שחתכו בסכין של בשר אפילו אינו ב"י ומקונח אסור לאכלו בחלב כיון דחורפי' דצנון מחליא לי' לשבח, ודלא כסברא הא' שם שהאיסור אינו אלא בסכין ב"י. וכתב שם הש"ך (סק"ו וסקי"ט) שדעת כל האחרונים כסברא זו, דחורפי' דצנון מחליא לי' לשבח ודינו כב"י, ושכן נוהגין, והביא שכ"מ דעת המחבר לקמן (סי' קג סעיף ו). וכן דעת רוב האחרונים בסי' צו (ט"ז סק"ג וסק"י, פר"ח סק"ה וסקי"ז, פרי תואר סק"ב, פמ"ג מש"ז סק"י ושפ"ד סק"ו וסקי"ט, חוו"ד חידושים סק"ב, יד יהודה פיה"א סק"ה ופיה"ק סק"ח, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקי"א וסקי"ב). ובפת"ש (שם סק"א) הביא מס' שו"ת משכנות יעקב סי' ל שכתב להביא ראי' לדעת המקילין לגמרי. ובכה"ח (שם סק"י וסק"נ) הכריע דבהפ"מ ושעת הדחק יש להקל באב"י כסברא הא', ובלא"ה יש להחמיר כסברא הב'. והנה כתב המחבר (שם סעיף ג): תבלין שנידוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאכלם בחלב. וברמ"א: וי"א אפי' אינו בן יומו. והיינו שדעת הרמ"א שדין דבר חריף לאסור אף בכלי שאב"י הוא בכל דבר חריף, ולא בצנון לחודי', וכדבריו כאן. וכתב שם הש"ך (סקי"ט), דמלשון סה"ת (שהוא מקור דין זה) משמע שהאיסור הוא אף במדוכה שאינה ב"י ואף בנ"ט בר נ"ט. והקשה על דברי המחבר שלא אסר אלא בב"י, מדברי עצמו לקמן (בסי' קג) שאסר אף באב"י (כנ"ל). וכן הקשה הט"ז (שם סק"י).
12. 176. ובאחרונים (פמ"ג מש"ז סק"י, פלתי סק"ה, רעק"א לט"ז שם, צבי לצדיק לש"ך שם) כתבו דהמחבר התיר הכא משום תרתי לטיבותא, דהו"ל נ"ט בר נ"ט דהתירא וגם אב"י, משא"כ לקמן דמיירי באיסורא. ומשמע דהיכא דאיכא תרתי לטיבותא מתיר המחבר בין ע"י דוחקא בין ע"י בישול (דהא בסי' קג מיירי ע"י בישול, כמ"ש הש"ך שם סקי"ז). אלא שברעק"א וצבי לצדיק (שם) כתבו ליישב עוד בע"א, דהכא סמכינן בצירוף הפוסקים דדוחקא אינו מבליע אלא בצנון, משא"כ התם דמיירי בבישול (ועפ"ז י"ל שבבישול אסור בכל דבר חריף אף בדאיכא תרתי לטיבותא). ולמעשה כתב בפמ"ג (שם ובשפ"ד סקי"ט) דלדידן אסור אף בדיעבד אף שלא ע"י בישול ובדאיכא תרתי לטיבותא (כהש"ך). וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם סק"ס וסקס"ב, וכ"ה מסקנת הדרכ"ת שם). אמנם בחי' בית מאיר (לרמ"א שם) כתב דאף לדעת הרמ"א אין להחמיר בדיעבד בב' החומרות אלא בצנון לחודי', אבל בשאר דבר חריף היכא דאיכא תרתי לטיבותא מותר בדיעבד (ומשמע אפי' בבישול). וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם). אלא דצ"ע מה יעשו בדברי הרמ"א כאן, שהחמיר להדיא בדיעבד בכל דבר חריף אף בתרתי לטיבותא, בין בדוחקא ובין בבישול. הרי לנו ה' דעות בדין נ"ט בר נ"ט בדבר חריף בכלי שאב"י: א) דעת סברא הא' שבמחבר שמותר לעולם, ב) דעת הפמ"ג ודעימי' בדעת המחבר שמותר בתרתי לטיבותא, ג) דעת הבית מאיר שמותר בתרתי לטיבותא דוקא בשאר דבר חריף (ובצנון אסור), ד) דעת רעק"א (באופן הב') בדעת המחבר שמותר בתרתי לטיבותא דוקא בשאר דבר חריף וע"י דוחקא (ובצנון או ע"י בישול אסור), ה) דעת הש"ך ודעימי' שאסור לעולם. ובדברי רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מ וסעיף נה וסעיפים נט-ס, הובאו לעיל אות א) מצינו להדיא שאסר נ"ט בר נ"ט בדבר חריף בבליעה שע"י דוחקא אף כשהכלי אינו ב"י. וכן לענין כבישה (או"ח סי' תמז סעיף כז, גבי מיני מלוחים שנכבשו בכלי חמץ) כתב רבנו: אם היו שרוים במים או בציר מעל"ע, אפי לו לא הי' הכלי בן יומו בשעה שנתנו המליח לתוכו אסור ( ... ) ואע"פ שהכלי לא הי' ב ן יומו ונפגם טעם החמץ שבתוכו, מ"מ כשהטעם הפגום נבלע לתוך המליח שהוא חריף וחזק מחמת טעם המלח שנכנס בו, הרי טעם פגום זה נהפך בו לשבח, שהחריפות מבטלת את פגימתו. ובמ"מ מצויין לט"ז ולש"ך (סי' צו שם) וכן לרמ"א (שם), ושהוא דלא כמג"א (סי' תמז סקט"ז), שכתב להתיר במלוחים שנכבשו בכלי חמץ, כיון שאינו בולע אלא אחר מעל"ע ואז אינו ב"י (דס"ל דמלוחים לא חשיבי דבר חריף).
13. 177. וכן לענין בישול (סעיף מה): אבל דבר חריף שנתבשל בכלי חמץ אע"פ שלא הי' ב ן יומו ועירה אותו כשהוא רותח לתוך כלי אחר של פסח, אסור להשתמש בו בפסח בלא הכשר אפי לו ביו"ט האחרון, לפי שהחריפות מוציא את עיקר וגוף הטעם הבלוע, וה"ז כאלו הי' מקבל הדבר חריף את טעם החמץ מן ממשות החמץ עצמו ולא ע"י הכלי, ונמצא שדבר החריף הוא נותן טעם ראשון של החמץ, והכלי של פסח שעירוהו לתוכו הוא נותן טעם שני, ועדיין יש עליו שם טעם חמץ ונאסר כשמגיע הפסח. ובמ"מ מצויין לרמ"א כאן. ועפ"ז נמצא שדעת רבנו שבליעה בדבר חריף (ולא בצנון לחודי') אוסרת בדיעבד אף בנ"ט בר נ"ט ואף כשהכלי אינו ב"י, בין ע"י בישול ובין ע"י דוחקא, כדעת הש"ך ודעימי', ודלא ככל דעות המקילים הנ"ל. ג. הש"ך (סק"ז) והפר"ח (סק"ט) והחוו"ד (חידושים סק"ח) הסכימו לדין הרמ"א, שדבר חריף שנתבשל בכלי של בשר אוסר אפילו בדיעבד, כיון שדבר חריף בולע עיקר הטעם והו"ל כטעם ראשון. אמנם בפת"ש (סק"ד) הביא דעת שו"ת מקום שמואל (סי' פט) ושו"ת פרי תבואה (סי' כב), שאין להחמיר בדבר חריף אלא היכא דאין אלא ב' נ"ט (כגון שדכו תבלין במדוך של בשר) דהו"ל כנצלו, אבל בנתבשלו דאיכא טעם שלישי מותר אפילו בדבר חריף. ולמעשה כתבו דבדבר חריף גמור אין לזוז מפסק הרמ"א מאחר שכן פשט המנהג, אבל במקום שיש להסתפק אי מיקרי דבר חריף יש להתיר. וביד יהודה (פיה"א סקי"ד ופיה"ק סקי"ז וסקי"ח) הביא דעת המתירים בדבר חריף בנתבשלו (ובטעמם כתב דלא אסרינן בדבר חריף אלא משום צירוף הדעות דאסרי בלאה"כ בנצלו, אבל בנתבשלו דאף לדידהו מותר כיון דאיכא ג' נ"ט מותר אף בדבר חריף). ולמעשה כתב שבכלי ב"י יש לאסור, אבל המיקל בכלי שאב"י לא הפסיד. וכ"כ בדרכ"ת (סקכ"ח). הרי לנו ג' דעות בדין דבר חריף בנתבשלו: א) דעת הרמ"א שאסור, ב) דעת האחרונים שהובאו בפת"ש שבדבר חריף גמור יש לאסור ובספק מותר, ג) דעת היד יהודה שבכלי ב"י אסור ובכלי שאב"י יש להתיר. ומדברי רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מה, הובא לעיל אות ב) משמע לכאורה שדעתו לגמרי כדעת הרמ"א, לאסור נ"ט בר נ"ט בדבר חריף גם בדיעבד אפילו בנתבשל, ואפילו בכלי שאינו ב"י (ודלא כקולת היד יהודה). אמנם ראי' גמורה אין כאן, דאיכא למימר דרבנו מיירי שעירה את הדבר חריף לתוך הכלי של פסח יחד עם הרוטב שנתבשל בו ונעשה אף הוא חריף, וברוטב אין אלא ב' נ"ט והו"ל כנצלו דלכו"ע אסור. אבל אינו נראה, דמהציון לרמ"א משמע ד"נתבשל" שכתב רבנו היינו בישול שכתב הרמ"א, והרמ"א ודאי מיירי בג' נ"ט (כמשמעות "נתבשלו" במחלוקת הפוסקים בענין נ"ט בר נ"ט, וכמו שהבינו האחרונים, כנ"ל). ובודאי קשה ביותר לומר שרבנו מיירי דוקא באופן שעירה הדבר החריף יחד עם הרוטב, דלא כסתם נתבשל שבענין זה.