סעיף ז

הערות

1. 159. סעיף ז הט"ז (סקי"ד וסי' קה סק"ד) והש"ך (סק"ל וסי' קה סק"ח) הביאו דעת או"ה (כלל לו דין ז) ורש"ל (פג"ה סי' מד ופכ"ה סי' עא) שאין חילוק בין כ"ר לכ"ש אלא בדבר צלול שדופני הכלי מצננות אותו, אבל דבר גוש דינו לעולם ככ"ר כל זמן שהיס"ב. והרמ"א בד"מ (סי' קה סק"ד, הובא בש"ך שם) נחלק על רש"ל וכתב שאין חילוק בין דבר צלול לדבר גוש, וכדבריו כאן שאין הבשר נאסר אלא כשהוא בכ"ר. וכן דעת הכו"פ (סי' קה כרתי סק"ט ופלתי סק"ו), שאין לחלק בין גוש לצלול. וכתבו אחרונים (מנח"י כלל סא סקמ"ה, פמ"ג מש"ז סקי"ד ובאו"ח סי' רנג א"א סקל"ב וסי' שיח מש"ז סק"ח וא"א סקמ"ה, חוו"ד חידושים סקכ"ו וביאורים סקט"ו ובסי' קה חידושים סקי"א וביאורים סק"ח, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקצ"ח) שאף לדעת או"ה ורש"ל אינו אלא מבליע ומפליט אבל אינו מבשל (אלא שהפמ"ג כתב שבמקום דוחקא דסכינא אפשר דמבשל נמי). וכן משמע דעת הפר"ח (סקכ"ו וסי' קה סק"ט). וביד יהודה (פיה"א סקל"ז ופיה"ק סקמ"ה ובסי' קה פיה"א סקי"ד ופיה"ק סקכ"ו) כתב שלדעת או"ה מבליע ומפליט ואינו מבשל, ולדעת רש"ל גם מבשל. ולמעשה נוטה דעת הש"ך (סי' קה שם) לדעת רש"ל, ורק באורז ודוחן צלול ונשפך כרוטב דעתו להקל כרמ"א (וכתב שאפשר שאף רש"ל מודה בזה). וכן נראה דעת הפמ"ג (מש"ז שם) והחוו"ד (שם), וכ"כ בפת"ש (סק"ז) בשם תורת האשם. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם ובכה"ח סקע"ב). והט"ז (שם) כתב שיש להחמיר כרש"ל רק במקום שיש דוחקא דסכינא, ובלאה"כ יש להקל כרמ"א. וביד יהודה (שם) כתב שבמקום שיש דוחקא דסכינא יש להחמיר אף בהפ"מ כרש"ל, ובלאה"כ יש להקל בהפ"מ. ולענין הנאה כתב דלעולם מותר, דלא מחמרינן לומר שמבשל אלא שמבליע ומפליט.
2. 160. וכעין זה כתבו עוד אחרונים (שו"ת חת"ס סי' צה הובא בפת"ש שם, ועוד אחרונים שהובאו בכה"ח שם) שבהפ"מ יש לסמוך על דעת רמ"א. הרי לנו ז' דעות למעשה בדין דבר גוש בכלי שני: א) דעת היד יהודה בדעת רש"ל שלעולם מבשל (ואסור אף בהנאה), ב) סברת הפמ"ג בדעת או"ה ורש"ל שבמקום דוחקא דסכינא מבשל (ואסור בהנאה) ובלאה"כ מבליע ומפליט (ואסור באכילה ומותר בהנאה), ג) דעת שאר אחרונים בדעת או"ה ורש"ל שלעולם אינו מבשל אלא מבליע ומפליט (ואסור באכילה ומותר בהנאה), ד) דעת היד יהודה שבמקום דוחקא דסכינא אסור באכילה ובלאה"כ מותר אף באכילה בהפ"מ, ה) דעת הט"ז שבמקום דוחקא דסכינא אסור ובלאה"כ מותר אף באכילה (אף בלא הפ"מ), ו) דעת החת"ס שלעולם מותר אף באכילה בהפ"מ, ז) דעת הרמ"א והכו"פ שלעולם מותר אף באכילה (אף בלא הפ"מ). והנה כתב המג"א (סי' שיח סקמ"ה) דאסור לטוח שום ושמן על הצלי בשבת אפילו אינו כנגד המדורה כל שהיס"ב, כיון שכתבו הפוסקים ביו"ד שדבר שהוא גוש מבשל אפי' בכ"ש, וכ"ש בצלי. ומשמע דס"ל כדעת רש"ל שדבר גוש מבשל אפי' בכ"ש. והקשה בהגהת חת"ס (למג"א שם), דהא לכו"ע לענין בב"ח אינו מבשל ורק מבליע ומפליט (כמ"ש אחרונים הנ"ל), ולכאו' ה"נ לענין שבת. ותירץ דלענין שבת מיקרי שפיר בישול דהוי כצלי בלא רוטב, אבל לענין בב"ח מיקרי טיגון ולא בישול ומותר בהנאה. ובשו"ת צ"צ (יו"ד סי' סה) כתב דבצלי לא נחלקו רמ"א ורש"ל שאסור, דכיון שבהיותו על האש הי' דינו כדין כ"ר לא נשתנה דינו גם אחרי שהסירוהו מהאש, ולא בא המג"א אלא לומר דכיון דיש דעות שדבר גוש אפי' בכ"ש מבשל, כ"ש בצלי שהוא כ"ר ממש. ועפ"ז אין להוכיח שדעת המג"א כדעת רש"ל. וכן משמע מדברי המג"א (סי' רנג סקל"ב) לענין עירוי רוטב על קטניות בשבת, שכתב שיש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב, דהו"ל תרווייהו כ"ש ואינו מבשל, דבקטניות לא שייך עירוי (משא"כ אם יתן הקטניות ויערה עליהם הרוטב הוי עירוי מכ"ר ומבשל), ומשמע דאף שהקטניות הם דבר גוש אינו מבשל בכ"ש. וכתב רבנו (או"ח סי' רנג בקו"א סקי"א, בענין דין המג"א הנ"ל): הנה במ"א ס"ק ל"ב הזהיר ליתן הקטניות לבסוף לרוטב ולא לערות על הקטניות שהוציאו בכף והם בכלי שני ע"ש. דע"כ מיירי שהקטניות נגובים קצת בענין שא"א לשופכן אלא להוציאן בכף, דאל"כ יערה הקטניות על הרוטב. ולכן לא העתקתי זה, משום דלפמ"ש רש"ל וש"ך בי ו "ד סי' צ"[ד] דבדבר גוש לא שייך כלי שני, א"כ יש לעשות איפכא לערות הרוטב על הקטניות שלא יחממו את הרוטב שבכלי שני. וכן המנהג פשוט. [וכתב בבדי השולחן (צויין במהדורת תשס"ב) שאולי צ"ל "דאל"כ איך יערה הקטניות על הרוטב"]. ונמצא שדעת רבנו כדעת או"ה ורש"ל דבדבר גוש לא שייך כלי שני, ואינו רק מבליע ומפליט אלא גם מבשל (אלא שאין להוכיח דגם בבב"ח מבשל ואסור בהנאה, דלענין זה אפשר דמיקרי טיגון ומותר בהנאה, כמ"ש החת"ס). והיינו דוקא כשאינו נשפך כרוטב, אבל אם נשפך כרוטב משמע ששייך בו כ"ש. ובצ"צ (שם) כתב כסברת הפמ"ג, שבמקום דוחקא דסכינא מבשל ובלאה"כ אינו מבשל אלא מבליע ומפליט. וצ"ע, שהרי רבנו כתב להדיא דמבשל אף בלא דוחקא דסכינא.