סעיף ו

הערות

1. 158. סעיף ו הש"ך (סקכ"ג) הביא מתשובת מהר"ם מלובלין (סי' כח), שאם יש ס' בקדרה נגד הבצלים אף הבצלים עצמם מותרים, וא"צ להפרישם מהתבשיל, לפי שהטעם שבבצלים נסחט מהם ונתערב בכל הקדרה. וכן הסכימו רוב האחרונים (ט"ז סי' צו סק"ה ונקוה"כ שם, פר"ח סקכ"א, חוו"ד חידושים סק"כ וביאורים סי' צב סק"א וסי' צו סק"א, צ"צ פס"ד כאן ובשו"ת הוצאת תשנ"ד יו"ד סי' רפא, דרכ"ת סק"פ וסי' צו סקי"ט וסי' קו סק"ה, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם ובכה"ח סי' צו סקי"ט). אמנם הכו"פ (כרתי סקי"ז ופלתי סק"ח) כתב דהבצלים לעולם אסורין, דטעם הבשר שבהן נ"נ מיד כשנבלע בהן החלב קודם שהפליטה הקדרה מתוכן את טעם הבשר, ושוב אין הקדרה מפליטתו מן הבצלים דהא קיי"ל אפשר לסוחטו אסור (כן פירש דבריו בצ"צ שם). וכ"כ התורת יקותיאל (סי' צו סק"א וסי' קו סק"א ד"ה והיוצא) דהבצלים לעולם אסורין, אלא שהוא כתב דהיינו משום שהטעם שבבצלים אינו נסחט מהן לגמרי לעולם. וכן נוטה דעת הפמ"ג (שפ"ד סקכ"ג וסי' צו סק"ח), ונראה שהבין שגם הכו"פ כיון לסברא זו (ודלא כהבנת הצ"צ). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ס, בענין זיתים שנחתכו בסכין של חמץ): ואם חזר ובישל כל זיתים אלו יחד קודם הפסח מותר לאכלן בפסח, לפי שע"י הבישול נפלט טעם החמץ ממקום שהי' בלוע בכל זית וזית ונתפשט בכל גוף הזיתים, ונתבטל בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח. ומקורו במג"א (סקל"ח), שהביא ע"ז להדיא תשובת מהר"ם לובלין הנ"ל. ובצ"צ (שם) הוכיח מהכא דדעת רבנו כמהר"ם לובלין ודעימי' שהבישול מערב הטעם שבבצלים עם כל התבשיל, ושוב מותרים אף הבצלים עצמם, ודלא כהתורת יקותיאל שכתב שאין הבישול מפליט הטעם לגמרי. אמנם אין להוכיח מדברי רבנו דלא כסברת הכו"פ (שטעם הבשר נ"נ ע"י בליעת החלב), שהרי סברא זו אינה שייכת אלא בבצלים הנאסרים מחמת החלב שבקדרה, ולא בזיתים הבלועים מחמץ שעדיין לא חל עליהם שום איסור כלל (דהא קודם הפסח מיירי). ומ"ש הצ"צ שמדברי רבנו מוכח כדעת מהר"ם לובלין, צ"ל דהיינו כיון שהאריך לפנ"ז לבאר שסברת הכו"פ דחוי' בלאה"כ.