סעיף ג (א)

הערות

1. 149. סעיף ג (א) הש"ך (סק"ח) כתב שלדעת הרמ"א (דלקמן סי' צה סעיף ג) שכתב לאסור קערות של בשר ב"י שהודחו ביורה חולבת אפילו אין שומן דבוק בהן (דלא כדעת המחבר שם), אף כאן הכף אסורה אפילו לא היו בקדרה אלא מים או שאר דברים אם היתה הקדרה ב"י מבליעת בשר, אבל לדעת המחבר שם (המתיר בקערות שהודחו ביורה חולבת אם אין שומן דבוק בהן) אין הכף אסורה אלא אם נתחבה בקדרה שמבשל בה עתה בשר בעין. וכ"כ הפר"ח (סק"ז). ותמהו עליו באחרונים (רעק"א כאן, פמ"ג מש"ז סק"ז ושפ"ד סק"ח, חי' הפלאה לש"ך כאן, יד יהודה פיה"א סקי"ב ופיה"ק סקט"ו, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקמ"א), שהרי לא אסר הרמ"א (בקערות שהודחו) אלא כשלא הי' ס' כנגדן, אבל כשיש ס' כתב להדיא (לקמן סעיף ה) דהכל שרי. והפמ"ג (שם) כתב שדין זה תלוי בב' הטעמים שכתבו התוס' (חולין קיב ע"א ד"ה הלכתא, הובאו בט"ז סי' צה סק"ח) לאסור קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת, דלטעם הא' שהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה שלא באמצעית המים אסור אף בדאיכא ס', ולטעם הב' שהמים נאסרו מיד כשנכנסו בהן ב' הטעמים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת מותר בדאיכא ס'.
2. 150. וכתב הפמ"ג דע"כ ס"ל להש"ך כטעם הא', ולהכי אסר הכף אף בדאיכא ס'. וכתב להוכיח כן מדברי הש"ך לקמן (סי' צה סק"ה) שהביא לשון הר"ן (חולין שם, ברי"ף דף מא ע"א) "דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא באמצעית המים", שכוונתו לטעם הא' הנ"ל דהתוס' (שהקערות בולעות מהיורה עצמה), וגם בדין הקערות (שם סקי"ב) חזר וציין לדברי הר"ן אלו. [ולכאורה דבריו צע"ג, שהרי הש"ך שם (סקי"ב) כתב להדיא כטעם הב' דהתוס', שמיד כשהטעם השני של בשר ושל חלב נכנסים במים נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והיורה, וע"ז ציין לדברי הר"ן שהביא בסק"ה. ודוחק גדול לומר דמ"ש הש"ך "ועיין בסק"ה ל' הר"ן" כוונתו דלהר"ן הטעם הוא אחר, וא"כ הי' לו להביא הטעם הא' של התוס'. ועוד, דהפמ"ג עצמו כתב שם (שפ"ד סקי"ב) שהש"ך הביא רק טעם א'. ועיין גם בט"ז (סי' צה סק"ח) שכתב להדיא שבר"ן מבואר הטעם הא' של התוס']. וביד יהודה (פיה"א סקי"ב וסקי"ט ד"ה ומעתה נבא לדעת הר"ן ופיה"ק סקט"ו, ובסי' צה פיה"א סקכ"ד ופיה"ק סקכ"ו) כתב לדחות דברי הפמ"ג, דלא קיי"ל כלל כטעם הא' (שהקערות בולעות מהיורה עצמה) אלא כטעם הב' (שמיד כשנכנסו ב' הטעמים נאסרו המים), וגם הר"ן נתכוון לטעם זה. ומ"ש כאן הש"ך לאסור הכף אפילו בדאיכא ס' הוא ט"ס, ובאמת אינו אסור אלא בדליכא ס'. וכ"כ בחמודי דניאל הל' תערובות הא' ס"ב (הובא בדרכ"ת שם). וגם הפר"ח (סי' צה סקי"א) הביא רק הטעם הב'. והחוו"ד (ביאורים סק"ה) כתב דאה"נ דמדינא מותר (כמ"ש הרמ"א בסעיף ה), ומ"ש הש"ך לאסור אינו אלא מצד המנהג שכתב הרמ"א (שם) שנהגו להחמיר לאסור הכלי שאינו ב"י, שמנהג זה הוא אף בדאיכא ס'. וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף יד, לענין הגעלה קודם שעה ה' דמותר כיון דאיכא ג' נ"ט): ב מה דברים אמורים, כשמגעיל כלי חלב לבדם או כלי בשר לבדם, אבל אם מגעילם ביחד דהיינו שתוחב אותם ביורה בבת אחת ממש, צריך ליזהר שיהי' במים ששים כנגד א חד מהם או שיהי' אחד מהם אינו ב ן יומו , שאם שניהן הן ב ני יומן ואין במים ששים כנגד א חד מהם, הרי נאסרו המים מחמת פליטת הבשר ופליטת החלב המעורבת בהם, וחוזרין ואוסרין את הכלים ואת היורה. הרי שכתב רבנו להדיא שא"צ ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב ביחד אלא אם אין ס' כנגד א' מהם, אבל אם יש ס' כנגד א' מהם מותר. ובטעם האיסור להגעילם ביחד כשאין ס' הביא רק הטעם הב' דהתוס'. ועפ"ז משמע שדעת רבנו כדעת אחרונים הנ"ל דקיי"ל כטעם הב' דהתוס' לאיסור הקערות, ולהכי אינו אסור אלא בדאיכא ס' אבל בדליכא ס' מותר. ודלא כמ"ש הש"ך כאן (ע"פ הבנת הפמ"ג).
3. 151. (ב) הט"ז (סק"ד) והש"ך (סקי"א) הביאו מחלוקת רש"ל (פכ"ה סי' מו בדין הא') ורמ"א (בת"ח כלל פה דין ג) בקדרה שנאסרה מחמת בב"ח ובישל בה כשאינה ב"י שהמאכל מותר, שדעת רש"ל (ומקורו בא"ז והגהות אשר"י סוף ע"ז) שצריך להשליך דמי הקדרה לנהר, ודעת רמ"א שא"צ לזה (וכן דעת או"ה כלל כה דין ח). ודעת רוב האחרונים נראה כרמ"א, שא"צ להשליך דמי הקדרה לנהר (פר"ח סק"י, פלתי סק"ז, חוו"ד חידושים סק"י, יד יהודה פיה"א סקט"ז ופיה"ק סק"כ, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקל"ו). והפמ"ג (שפ"ד סקי"א) כתב דהמיקל אין לגעור בו. והנה באו"ה (שם דין ז) כתב שמותר למכור לנכרי קדרה זו, כיון שהקדרה עצמה אינה אסורה, ומה"ט נמי כתב אח"כ דא"צ להשליך לנהר דמי הקדרה (כנ"ל). ומשמע מדברי האו"ה דאי אמרינן דצריך להשליך דמי הקדרה לנהר (כדעת הא"ז ורש"ל) אה"נ דאסור נמי למכרה לנכרי. וכ"כ ביד יהודה (פיה"א שם) ובשו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ד סי' קפט, הובא בדרכ"ת סקנ"ב), דב' מחלוקות אלו (אם מותר למכור הקדרה לנכרי, ואם צריך להשליך דמי הקדרה לנהר) תלויות זב"ז, דלמ"ד דמיקרי רוצה בקיומו ע"י דבר אחר (כיון שרוצה בקיום הקדרה אף שאינו רוצה בקיום הבלוע) הרי הקדרה אסורה ואסור למכרה לנכרי ואם בישל בה צריך להשליך דמי' לנהר, ולמ"ד דלא מיקרי רוצה בקיומו ע"י ד"א (כיון שאינו רוצה בקיום הבלוע) מותר למכרה לנכרי ואם בישל בה אינו צריך להשליך דמי' לנהר. והכרעת היד יהודה (כנ"ל) כאופן הב', ובשו"ת שואל ומשיב כתב דצ"ע לדינא.
4. 152. ולכאורה צ"ע דעת רש"ל, דאף שכתב להדיא (שם) דקדרה הבלועה מבב"ח מיקרי רוצה בקיומו ע"י ד"א, הרי כתב דמ"מ מותר להשתמש בכלי בצונן יבש וכן להחם בו חמין לחוף ראשו (ע"פ מה שחילק ר"ת בתוס' ע"ז לב ע"א ד"ה והא, שלא אסרו רצה בקיומו ע"י ד"א אלא בחרס הדרייני דאיתי' לאיסורא בעיני'), ונמצא שהקדרה עצמה אינה אסורה, וא"כ צ"ע למה כתב דצריך להשליך דמי הקדרה לנהר. ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' צח, הובא בפת"ש סק"ו) כתב בפשיטות דהכא לא מיקרי רוצה בקיומו ע"י ד"א, ולהכי מותר למכרה לנכרי (וצ"ע מש"ש בשם רש"ל דמיקרי רוצה בקיומו ע"י ד"א ואסור להניח בתוכו אפי' פירות צוננין, דהיכן מצא זה בדברי רש"ל, ואדרבה מפורש שם שמותר להשתמש בכלי בצונן יבש, כנ"ל). וכ"כ בספר משמרת שלום (לפמ"ג מש"ז סק"ד אות ג, הובא בדרכ"ת שם) בשם הרב מבערזאן, והביא שמפורש להיתר בשו"ת רדב"ז (ח"ד סי' כד). אמנם בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' קט) כתב דאף דלא מיקרי רוצה בקיומו ע"י ד"א (ולהכי מותר ליהנות מהכלי עצמו) מ"מ אסור למכרו לנכרי, דכשם שאסור ליהנות כך אסור להנות לנכרי, והביא סברא זו מהמג"א (סי' תנ סקי"ב). ומה שהתירו למכור לנכרי חוץ מדמי איסור, כתב דלא התירו אלא באיסור משהו או ביבש ביבש (דמדאורייתא בטל ברוב), אבל לא באיסור נתינת טעם. וכ"כ בשד"ח (מערכת בב"ח אות י) בשם פרת יוסף להגאון מסלאנים. ובהגהות מהרש"ק על הפמ"ג (סי' פד שפ"ד סקי"ח) כתב דלמ"ד דהכלי עצמו נ"נ נעשה הכלי כבב"ח עצמו ואסור למכרו לנכרי. והנה באו"ה (שם דין ו) כתב שכדין הקדרה כן דין דבר מאכל שנאסר מחמת בב"ח שנבלע בו, שמותר למכרו לנכרי. והביא דבריו הפמ"ג (פתיחה להלכות בב"ח ד"ה ודע מה שיש), והסכים כן להלכה. וכ"כ במרדכי (פסחים סתקנ"ח) בשם רבינו יחיאל מפרי"ש, שתרנגולת שנמצא בה חטה בפסח מותר למכרה לנכרי. והמרדכי עצמו נחלק עליו וכתב שאסור למכרה לנכרי, דדמי לתערובת יין ביין דאסור למכרה לנכרי חוץ מדמי איסור שבה.
5. 153. וכתב המחבר (או"ח סי' תסז סעיף י): תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת מותר למכרה לנכרי, שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה (והיינו כדעת הר"י מפרי"ש). וברמ"א: ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל (והיינו כדעת המרדכי שנחלק עליו). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף א, גבי תערובת חמץ משהו): אם אין ממשות החמץ כלום בתערובת אפי לו משהו, יש מתירין למכור לגוי כל התערובת ( ... ) שהרי אין הנכרי מוסיף לו דמים בעד טעם החמץ משהו שבתוכו, ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ. (ובסעיף ב:) אבל י ש חולקין ע ל כ ל זה ואומרים דאפי לו אין בתערובות כלום ממשות החמץ אלא שנפלט לשם טעם חמץ משהו אסור למכרו לנכרי, אלא שורפין כל התערובות מיד, וכן נוהגין במדינות אלו. ואין לשנות המנהג אא"כ יש הפסד גדול (מאד) שאז יש לסמוך על סברא הראשונה. ובקו"א (סק"ב): זה פשוט, כיון שהש ו "ע מתיר לכתחלה, ואף רמ"א לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג , אבל מעיקר הדין הוא כפסק הש ו "ע, כמו שהאריך המ"א בסס"י ת"נ לתמוה על המנהג זה, והעלה שטעם המנהג הוא משום דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי, לפיכך אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו. ובודאי ז ה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ, ולא בשאר איסורי הנאה, שכולם אסורים להאכילו לנכרי ואפי לו לבהמת הפקר כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד, ע"ש בט"ז ססק"ד בשם או"ה ורש"ל ות"ח וכ"מ במשנה סוף תמורה כמ"ש הפר"ח שם, ואעפ"כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, כגון יי"נ שנתערב בשאינו מינו ואין בתערובות ו' חלקים כנגדו שיש שם טעם ומראה יין, כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קל"ד ס"ה בהג"ה ע"ש בש"ך, וכ"ש וק"ו בחמץ משהו. (ובסק"ג:) והיתר מכירת כלים התירו הפר"ח וא"ז בשם אחרונים בסס"י ת"נ, וכ"כ בח"י ס"ק י"ח בשם תה"ד שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו, א"כ מותר ליהנות מהן דהיינו למכרן לנכרי, וכ"פ הרמ"א בד"מ סס"י ת"נ. וזהו ג"כ כוונתו בהג"ה כמ"ש המ"א שם, ודלא כמ"י כלל פ"ה סקט"ז שכתב שדעת רמ"א להחמיר כהטור, ואשתמיטתי' מ"ש רמ"א בד"מ. ובלא"ה דבריו תמוהין שם מאד, כמ"ש בסימן תמ"ו עיי"ש. ונמצא דעת רבנו שמותר למכור לנכרי קדרה שנאסרה מחמת איסורי הנאה, ואפילו מאכל שנאסר מחמת איסור הנאה מותר למכור (לבד מחמץ בפסח שנהגו להחמיר במאכל), ולא אסרינן משום חנ"נ (ודלא כדעת האחרונים שאסרו למכרה לנכרי לכו"ע). והנה מדברי רבנו, שהזכיר בשם רש"ל שאסור להאכיל איסוה"נ לנכרי ולבהמת הפקר ואח"כ כתב בפשיטות שמותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן, משמע שאף לדעת רש"ל (דס"ל דקדרה מיקרי רוצה בקיומו ע"י דבר אחר ואם בישל בה צריך להשליך דמי הקדרה לנהר) אין הקדרה עצמה אסורה ומותר למכרה לנכרי (ודלא כדעת היד יהודה שתלה ב' המחלוקות זו בזו). ויש לבאר דעת רבנו, שלא הצריך רש"ל להשליך דמי הקדרה לנהר אלא לפי שנהנה בה באיסור (שהרי הי' אסור לבשל בה משום הטעם הבלוע בה), דכיון שהי' אסור לבשל בה חשיב לענין זה כאילו הקדרה עצמה אסורה בהנאה ולכן צריך להשליך דמי' לנהר. אבל מ"מ הקדרה עצמה אינה אסורה ומותר למכרה לנכרי. ובזה מיושב גם הטעם שהתיר רש"ל להשתמש בקדרה בצונן יבש או להחם בה חמין לחוף ראשו, אף שאם בישל בה כתב שצריך להשליך לנהר דמי כולה.
6. 154. (ג) ענין זה נתבאר לעיל סי' צא סעיף ב.