סעיף א (א)

הערות

1. 138. סעיף א (א) א-ב. מקור דין זה, דהיכא דהתירא בלע סגי בהגעלה אפי' לכלי שהכשרו בליבון, הוא בגמ' ע"ז (דף עו ע"א) גבי נותר, ונפסק להלכה בראשונים (רשב"א בתה"א בית ד שער ד, מרדכי ע"ז שם סתת"ס, ר"ן פכ"ש ברי"ף דף ח ע"א, ועוד ראשונים שהובאו בנקוה"כ כאן), והובא בב"י (או"ח סי' תנא ד"ה והליבון, וסי' תקט ד"ה כתב במרדכי). ועפ"ז פסק המחבר (או"ח סי' תקט סעיף ה) להתיר ללבן מבשר לחלב ביו"ט, כיון דסגי בליבון קל שהוא כהגעלה (כמ"ש שם בט"ז סק"ה ומ"א סק"י). אלא שלענין חמץ איכא דס"ל דמיקרי איסורא בלע, ולכן להלכה פסק המחבר (או"ח סי' תנא סעיף ד) דבעינן ליבון גמור (והרמ"א כתב דיש מקילין בליבון קל), ורק במחבת כתב (שם סעיף יא) להתיר בהגעלה (כיון דבלא"ה י"א דמחבת הכשרה בהגעלה). וכ"כ ביו"ד סי' קכא סעיף ד דבמחבת של חמץ סגי בהגעלה, וכתבו שם הש"ך (סק"ח) והט"ז (סק"ג) דהיינו משום דהתירא בלע. ובש"ך (שם) כתב דלפ"ז גם מבשר לחלב סגי בהגעלה, וכמ"ש בנקוה"כ כאן (אלא שכתב שלטעם הרמ"ע צריך ליבון, וראה מה שהשיג עליו ברעק"א שם). ועפ"ז נמצא לכאורה שהמחבר והרמ"א והש"ך והט"ז והמג"א הסכימו כולם לדין זה. וכן דעת הפמ"ג (או"ח סי' תנא מש"ז סקט"ז וא"א סקי"א, וסי' תסא א"א סק"א) והחוו"ד (חידושים סק"ד וביאורים סק"ב). אמנם הפר"ח (סק"ד) כתב דאפילו מבשר לחלב או איפכא לא מהני הגעלה בכלי שהכשרו בליבון, דכיון דגבי חמץ מסקינן דשמו עליו ומיקרי איסורא בלע, ה"נ בשר שמו עליו ומיקרי איסורא בלע. וכן דעת היד יהודה (פיה"א סק"א ופיה"ק סק"א), אלא שכתב שבליבון קל מותר. וראה בכ"ז בארוכה בשד"ח (אסיפת דינים מערכת ה"א סי"ז), ומסקנתו דהעיקר כדעת האומרים דמבשר לחלב מיקרי התירא בלע וסגי בהגעלה. והנה, מדברי הרשב"א (שם) משמע דהא דסגי בהגעלה היינו דוקא היכא דעדיין היתר הוא, אבל אם כבר נעשה הבלוע איסור תו לא מהני הגעלה במקום ליבון, וכן משמע מלשון הב"י (כאן ד"ה כתב הרשב"א). וכן משמע מלשון הש"ך ושאר אחרונים שלא כתבו להתיר אלא מבשר לחלב או איפכא, אבל לא בכלי של בשר שנבלע בו חלב (אף שבשעת בליעת הבשר התירא בלע). וכ"כ בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' צו ובאו"ה כלל נח דין כג, וכ"כ הפמ"ג (סי' תסא שם).
2. 139. וכתב רבנו (או"ח סי' תנא סעיף יג בהג"ה): אלא שבשאר איסורין א"צ ליבון אלא כשנבלע בהם דבר איסור, אבל (גמרא שם) אם נבלע בהם ע"י האור דבר היתר ואח"כ נעשה איסור, כגון שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר ואח"כ נבלע בהן חלב, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה. ואע"פ שטעם בשר הנבלע בהן ע"י האור אינו נפלט מהם לגמרי ע"י הגעלה, מ"מ אותו מועט טעם בשר הבלוע מאוד בתוכם עד שאינו נפלט מהם רק ע"י האור (ר"ן) קלוש הוא מאוד, ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש דהיינו שם בשר בחלב. לפיכך די להם בהגעלה כדי להפליט מהם עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב, שהן איסורין מחמת שהן כדאי להקרא עליהם שם בשר בחלב וכן נפלטין ע"י הגעלה לפי שאינם בלועים מאוד, ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב שהן בלועין מאוד הרי הן קלושין מאוד ואינן כדאי להיות נקרא עליהם שם בשר בחלב, כיון שטעם הבשר הי' קלוש מאד קודם שנבלע בו החלב אין שם חדש יכול לחול על טעם קלוש הזה. [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) נדחק בכוונת הציון לר"ן, ובאמת פשוט שהכוונה לר"ן פכ"ש שם (ריש ע"ב) שכתב להדיא סברא זו (בשם רמב"ן) בנוגע לעניננו]. ונמצא שדעת רבנו כדעת הראשונים דבהתירא בלע סגי בהגעלה אפילו בכלי שהכשרו בליבון (ודלא כהפר"ח). ויתרה מזו חידש רבנו להתיר בהגעלה אפילו אם נעשה ההיתר איסור קודם ההגעלה, כגון לאחר שנבלע חלב בכלי הבשר (ודלא כהרמ"ע והאו"ה והפמ"ג ומשמעות הרשב"א בת"ה והב"י), כיון שאף קודם ההגעלה אין הטעם הקלוש הבלוע מאוד בכלי ראוי לחול עליו שם איסור (אף שעדיין יש שם גם טעם גמור הבלוע בכלי). ונראה שדייק כן רבנו מלשון הר"ן (שם), דמשמע שם דהיתר ההגעלה תלוי אם הי' היתר בשעת הבליעה, ולא איכפת לן בהא דאח"כ נעשה איסור. וכן משמע מלשון הרשב"א בתשובה (סי' רסב).
3. 140. ובשד"ח (שם בסופו) הביא דברי רבנו, והביא שיש לדייק כן מדברי הנקוה"כ שהביא דעת המתירים בהגעלה בחמץ בפסח אפילו לאחר שש (אף שכבר נאסר), ומדברי החוו"ד (ביאורים שם). ג. הט"ז (סק"ב) הביא מהטור דברי הרשב"א (תה"א בית ד שער ד) שאם בישל ירקות בקדרה של בשר מותר לבשל בה אח"כ גבינה, כיון שכבר נקלש טעם הבשר הבלוע בה עד שאין ראוי לחול עליו שם איסור בשר בחלב. והביא הט"ז (שם) שרש"ל (פכ"ה סי' מו בדין הב') כתב דלא קיי"ל כרשב"א (תה"א שם) דהיכא דהתירא בלע סגי בבישול במקום הגעלה. וכ"כ עוד אחרונים (פר"ח סק"ד, מטה יהונתן כאן, פמ"ג מש"ז סק"ב, יד יהודה פיה"א סק"א ופיה"ק סק"א) דלא קיי"ל כרשב"א. והפרי תואר (סק"ב) כתב דאף שדברי הרשב"א נכוחים מ"מ אין להתיר כיון שכמה גדולים נחלקו עליו. וכן נוטה הכרעת הדרכ"ת (סקי"ט), וכן הכריע בכה"ח (סקל"א). ובנקוה"כ האריך לקיים דברי הרשב"א. וכ"כ החוו"ד (חידושים סק"ד וביאורים סק"ב), אלא שהוא כתב דלא התיר הרשב"א אלא כשיש בתבשיל זה ס' כנגד הכלי (וראה מה שהשיג עליו בהגהת רעק"א). וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת (שם). וכתב רבנו (או"ח סי' תנא סעיף כה): ונקרא כ"ר אפילו לאחר שהעבירוהו מן האש, כמו שנתבאר למעלה. וי"א שכל כלי שנשתמש בו איסור ע"י חום כ"ר כשהי' הכלי ראשון על האש צריך להגעילו ג"כ בתוך כ"ר העומד אצל האש, דכבולעו כך פולטו. ולכתחלה יש להחמיר ולחוש לדבריהם בשאר איסורים, אבל בחמץ אפי לו לכתחלה יש לסמוך על סברא הראשונה, שהרי י"א שאפי' כלים שנשתמש בהן חמץ ע"י האור בלבד מועלת להם הגעלה בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש. אין צ"ל כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב, שלדברי הכל יכול להגעילו בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש, אע"פ שטעם הבשר והחלב נבלעו בו ע"י האור, אם לא נבלעו בו בבת אחת אלא בזה אחר זה, מטעם שנתבאר למעלה. הרי שכתב רבנו דהיכא דהתירא בלע לא בעינן הגעלה גמורה כדינה (דבזה י"א דבעינן דוקא בכלי העומד ע"ג האש, ויש להחמיר כדבריהם), אלא סגי בהגעלה אף בכלי שהוסר מהאש (בדומה לדין הרשב"א דידן, שכתב דסגי בבישול במקום הגעלה).
4. 141. ובסברת דבריו נראה, דטעם המחמירים להגעיל דוקא בכלי העומד ע"ג האש היינו משום ככ"פ, וכיון דהיכא דהתירא בלא לא בעינן ככ"פ (דהא סגי בהגעלה במקום ליבון), סגי אף בהגעלה בכלי שהוסר מהאש (וא"כ אין להוכיח מדברי רבנו דס"ל כדעת הרשב"א המתיר אף בבישול במקום הגעלה). [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) נדחק לפרש מי הם הסוברים שבכלים שנשתמש בהם חמץ סגי בהגעלה בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש. ולכאורה פשוט שהכוונה להסוברים דחמץ מיקרי התירא בלע, שהזכירם רבנו לעיל בסעיף יג]. וראה בשד"ח (אסיפת דינים אות ה סכ"ג) שהאריך לברר ולהוכיח דין זה מכמה פוסקים (אף שלא מצא מי שכתבו בפירוש מלבד רבנו). ד. הטור הביא דעת בעל העיטור, דקדרה של בשר ב"י שבישל בה חלב ויש בו ס' מבשל בה מאיזה מין שירצה. ותמה הטור דאיך מותר לבשל בה חלב, דמי עדיף בישול זה מהגעלה דלא מהניא לכ"ח. ובסוף הסימן הביא הטור דין הרשב"א דלעיל. והקשה הב"י (ד"ה איכא למידק) מאי איכא בין הא דהרשב"א להא דבעל העיטור, שתמה הטור על בעל העיטור ולא תמה על הרשב"א. וכתב ליישב בג' אופנים: א. דלא שרי הרשב"א אלא בכלי מתכות אבל לא בכלי חרס, דלא אמרינן דנקלש האיסור אלא בכלי שטף שבליעתן מועטת אבל לא בכ"ח שבליעתן מרובה והו"ל כאילו לא הוגעל כלל; ב. דלא שרי הרשב"א אלא בבישול ירקות אבל לא בבישול חלב, דכיון דחלב אסור בבשר אינו בדין שיהא הוא הגורם היתר לקדרה של בשר לבשל בה חלב; ג. דלא שרי הרשב"א אלא במים שיש בהן כח להקליש בלע האיסור אבל לא בחלב. ורוב האחרונים הסכימו כתירוץ הא', שדין הרשב"א אינו אלא בכלי מתכות (ב"ח ד"ה כתב הרשב"א, ט"ז סק"ב, נקוה"כ לט"ז שם, פר"ח סק"ד, פרי תואר סק"ב, פמ"ג מש"ז סק"ב, חוו"ד ביאורים סק"ב, יד יהודה פיה"א סק"א). אמנם הרמ"א בד"מ (סק"ד) כתב שהעיקר כתירוץ הב' שכתב הב"י, שהטעם שהטור תמה על בעל העיטור ולא על הרשב"א הוא כיון שדין הרשב"א אינו אלא בבישול ירקות אבל לא בבישול חלב. ועפ"ז נמצא שלדעת הרמ"א ס"ל להרשב"א כן גם בכ"ח. וכתב רבנו (או"ח סי' תנא סעיף ו): כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין שהיד סולדת בו בענין שכיוצא בו בשאר כלים צריכין הגעלה, אבל כלי חרס אין לו תקנה ע"י הגעלה, שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו (פי רוש גיעול הבלוע בו) לעולם אפילו יגעילנו כמה פעמים, אלא לעולם פולט הוא מעט מעט בכל הגעל ה , ועיקר גיעול הבלוע בתוכו אינו נפלט ממנו לגמרי, וכשיבשלו בו היתר אפילו אחר כמה הגעלות יפלוט מעט מהבלוע שבתוכו לתוך התבשיל. ולכאורה המקור לדברי רבנו שעיקר הגיעול שבכלי חרס עיקר גיעולו אינו נפלט ממנו לעולם אפי' אחר כמה הגעלות הוא בדברי הב"י כאן (בתירוץ הא'), ובא רבנו לומר בזה שבכ"ח אין להתיר אחר הגעלה משום טעם קלוש (שבזה יש מתירין גם בחמץ בפסח, כדלקמן בדברי רבנו בסעיף יג). וכ"כ במ"מ וציונים (אשכנזי). ועפ"ז נמצא שדעת רבנו כתירוץ הא' דהב"י (וכדעת אחרונים הנ"ל), ודלא כהד"מ.
5. 142. (ב) ענין זה נתבאר לעיל סי' סט סעיף טז (ג).
6. 143. (ג) מצינו באחרונים כמה טעמים לחומרא זו, שנהגו להחמיר בכיסוי שאינו ב"י כאילו הי' ב"י: הט"ז (סק"ב) והש"ך (סק"ד) הביאו בשם רש"ל (פכ"ה סי' מו בדין הז') שחומרא זו היא דוקא בכיסויים שהם קצרים למעלה ויש בהן חלל, לפי שחלל זה א"א לקנחו יפה (אלא שנחלקו הט"ז והש"ך אי סגי בס' כנגד מקום הקצר). ונראה שהסכימו כן רוב האחרונים (פמ"ג מש"ז סק"ב ושפ"ד סק"ד, חוו"ד חידושים סק"ד וביאורים סק"ב, יד יהודה פיה"א סק"ה ופיה"ק סק"ו). והב"ח (בסוף הסימן) כתב שחומרא זו אינה אלא בכלי חרס, שהרתיחה עולה ונדבקת בו ואינה מתקנחת היטב. אמנם הרמ"א בת"ח (כלל פה דין ד, והובא בש"ך שם) כתב דטעם המנהג משום דחמיר איסור זיעה וריחא מאיסור שהוא ע"י טעם עצמו, וכעין זה כתב בשו"ת משאת בנימין (סי' נח) בשם מהר"א אשכנזי. ובכרתי (סק"ו) כתב הטעם, כי לרוב שמכסין הקדרה הוא בדבר שיש בו חומץ או חריפות, ומזה נתפשט המנהג. וע"פ טעמים אלו (וכן ע"פ טעם הב"ח) האיסור הוא גם בכיסוי רחב. והלבוש (כאן) והפר"ח (סק"ה, ויותר מפורש באו"ח סי' תנא סעיף יד) כתבו דאין מקום לחומרא זו, והתירו הלכה למעשה. הרי לנו ד' דעות בדין כיסוי שאינו ב"י: א) דעת הרמ"א שדינו לעולם כב"י, ב) דעת רש"ל שכיסוי קצר דינו כב"י וכיסוי רחב דינו כאב"י, ג) דעת הב"ח שכיסוי חרס דינו כב"י וכיסוי מתכת דינו כאב"י, ד) דעת הלבוש והפר"ח שדינו לעולם כאב"י. וכתב רבנו (או"ח סי' תנא סעיף מא, גבי כיסוי של ברזל של חמץ שהניחו בפסח על הקדרה): אם שהה הכיסוי מעט על הקדרה ( ... ) הרי התבשיל והקדרה אסורין (אם הכיסוי הוא ב"י, או אפי' אינה ב"י לפי מנהג מדינות אלו שאוסרין נטל"פ בפסח, או לפי מנהג קצת מקומות שמחמירין בכיסוי קדרה אפילו בשאר איסורין ואוסרין אף שאינו ב"י כמו שנת' בי"ד סי' צ"ג וע"ש). ומקורו במג"א (שם סקכ"ט) ובח"י (שם סקמ"ה). ומדברי רבנו מוכח להדיא דלא כדעת הב"ח, שהרי כתב המנהג לאיסור גם בכיסוי של ברזל, ולהב"ח חומרא זו אינה אלא בכיסוי של חרס. ואולי יש לדייק מסתימת רבנו דאין חילוק בין כיסוי שהוא קצר למעלה לכיסוי רחב, ובשניהם נהגו לאיסור, דלא כרש"ל (והט"ז והש"ך). אלא דמכיון שסיים "וע"ש" אפשר שכוונתו ששם מבוארים פרטי הדינים בזה (וגם חילוק זה).
7. 144. (ד) א. מדברי רמ"א נמצא שאין כיסוי צונן אוסר אלא לאחר שהתחיל להזיע (והוסיף בש"ך סק"ה דהיינו דוקא כשהיס"ב בזיעה), אבל קודם שהתחיל להזיע מותר. וכן הסכימו כל האחרונים כאן. והנה באו"ח (סי' תנא סעיף יד, גבי כיסוי של ברזל של חמץ) כתב המחבר: ואם נתנוהו בפסח על הקדרה בלא הגעלה כל התבשיל אסור, שזיעת הכיסוי מתערבת בתבשיל. וכתבו העו"ש (שם) והא"ר (שם סקל"ב, ובא"ז סקט"ז) דמשמע שאם עדיין לא התחיל להזיע אין לאסור (וכמ"ש הרמ"א כאן), אלא שנסתפקו בזה למעשה כיון שחמץ בפסח במשהו. וכן נסתפק בפמ"ג (שם א"א סקכ"ט). וכתב רבנו (שם סעיף מא, בדין הכיסוי הנ"ל): ואם לא הגעילו ושכח ושמו בפסח על הקדרה שיש בה תבשיל רותח, אם נזכר מיד והסירו מן הקדרה וראה שהוא יבש עדיין שלא התחיל להזיע מחו ם התבשיל שבקדרה. הרי התבשיל מותר אפילו באכילה ( ... ) אבל אם שהה הכיסוי מעט על הקדרה בענין שיש לחוש שמא כבר התחיל צד הפנימי של הכיסוי להזיע עד שהיס"ב בזיעה זו וחזר ונתייבש מחמת חום, ואצ"ל אם כשמסיר הכיסוי מהקדרה רואה בו קצ ת לחלוחית שהיס"ב שהזיע מחום התבשיל והקדרה, הרי התבשיל והקדרה אסורין ( ... ) לפי שההבל העולה מהתבשיל להכיסוי הוא מחבר את זיעת הכיסוי עם התבשיל ונעשה כאילו נתערבה הזיעה בתבשיל, וזיעה זו יש בה טעם חמץ שהוא נפלט מן הכיסוי כשהוא מזיע. ובמ"מ מצויין לעו"ש וא"ז. ונמצא דעת רבנו שאף באיסור חמץ בפסח שהוא במשהו אינו אסור אלא התחיל להזיע, אבל אם לא התחיל להזיע מותר (כמ"ש העו"ש והא"ר בתחילת דבריהם, ודלא כמסקנתם שלמעשה צ"ע). וכן פסק במ"ב (סקפ"ד ובשעה"צ סקצ"ט). [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) כתב שדברי רבנו הם כדברי הבל"י (כאן סק"ו) שהתיר אם לא התחיל להזיע. ואינו, דהבל"י מיירי בכיסוי רותח, ורבנו מיירי בכיסוי צונן (דכיסוי של חמץ רותח מאי עבידתי' בפסח), שמפורש ברמ"א שאסור רק אם התחיל להזיע]. ב. בטעם דברי רמ"א שכיסוי רותח אוסר מיד (ולא רק אם התחיל להזיע), כתב הפר"ח (סק"ו) שהוא משום דסתם כיסוי רותח יש בו לחלוחית, ולחלוחית זו נבלעת מיד בקדרה ואוסרתה. ועפ"ז כתב הבל"י (סק"ו) דאם בדק את הכיסוי ומצאו יבש ולא התחיל להזיע מותר אף בכיסוי רותח. ובחמודי דניאל (הלכות כ"ר ס"ז, הובא בדרכ"ת סקכ"ז) כתב דאינו נכון, אלא בשניהם חמים אסור מיד אפילו בכיסוי יבש. וצ"ל שהוא מפרש טעם האיסור לא כטעם הפר"ח (משום לחלוחית), שהרי לטעם זה אין סברא לאסור כשנבדק הכיסוי ונמצא יבש, אלא כמ"ש ביד יהודה (פיה"א סק"ו ופיה"ק סק"ז), דבכיסוי חם עולה מיד ההבל ומפליט מהכיסוי, משא"כ בכיסוי צונן דצריך לתתאה גבר ואינו עולה מיד, ולהכי אינו מפליט עד שיש זיעה הנראית. ומדברי רבנו (דלעיל אות א) משמע שטעם איסור הכיסוי בהתחיל להזיע הוא משום זיעת הכיסוי עצמו (שההבל מחברה להתבשיל), ולא משום שההבל עצמו מפליט מהכיסוי (כטעם היד יהודה). ולכאורה נראה שכן הוא גם בכיסוי רותח, שהאיסור אינו אלא משום זיעת הכיסוי עצמו, אלא שבכיסוי רותח מסתמא יש בו כבר לחלוחית ולהכי אסור מיד (כהפר"ח). ועפ"ז י"ל שדעת רבנו כדעת הבל"י, שאם נבדק הכיסוי ונמצא יבש ולא התחיל להזיע, ולא שהה מעט על הקדרה בענין שיש לחוש שמא כבר התחיל להזיע ונתייבש מחמת החום, מותר אף בכיסוי רותח.