סעיף ד (א)

הערות

1. 121. סעיף ד (א) הב"י (או"ח סי' תנא סד"ה רגילין) הביא מהמרדכי (פכ"ש סי' תקסז) להתיר לכתחילה להדיח חבית של שכר במים ולתת בה יין ודבש לצורך הפסח, משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח, וא"צ לשער כנגד כל החבית, דשאני הכא דהתירא בלע. וכתב ע"ז הב"י, שכבר כתב בסי' זה דטענה זו דהתירא בלע לא מהני לדעת רוב הפוסקים. וכוונתו למ"ש בתחלת הסימן (ד"ה כלים) שלדעת רוב הפוסקים חמץ שמו עליו וחשיב איסורא בלע. אמנם הרמ"א (שם סעיף כא) פסק בדיעבד כדעת המרדכי. ובטעם הדבר הביא המג"א (סק"מ) טעם המרדכי הנ"ל. ובח"י (סקנ"ח) תמה על טעם זה, דהא אפי' בבשר בחלב דמיקרי התירא בלע לכו"ע משערינן כנגד כולו משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני'. וכ"כ הפמ"ג (א"א סק"מ). ובמחה"ש (למג"א שם) כתב ליישב, דשאני שכר שאין כולו חמץ, אלא רובו מים ומיעוטו שעורים, ולהכי אין משערין כנגד כל החבית, אלא לפי חשבון חלק השעורים שבמים, וכנגד שיעור זה יש ס' במה שבתוך החבית. וזהו מ"ש המרדכי שהטעם הוא משום דהתירא בלע, דאי איסורא בלע הי' נעשה כל השכר נבלה והי' לנו לשער כנגד כל החבית, אבל השתא דאיסורא בלע לא נ"נ, וא"צ לשער אלא לפי שיעור השעורים שבו.
2. 122. ועפ"ז נמצא שלדעת הב"י, שכתב דטענה זו דהתירא בלע לא מהני, חשיב חמץ איסורא בלע גם לענין חנ"נ [וכעין זה כתב בביאוה"ג לרמ"א שם, אלא שכ' שמטעם זה השמיט הב"י דין זה בשו"ע, ודבריו צע"ג, דהא הב"י לא ס"ל כלל חנ"נ בשאר איסורים. וכבר הקשו כן באנצ"ת ערך חנ"נ (כרך יח ע' רנ הע' 441)]. אמנם המג"א (סי' תמז סקל"ח) כ' דאע"ג דקיי"ל חמץ שמו עליו, מ"מ לענין חנ"נ חשיב היתר, משום צירוף דעת הפוסקים דלא אמרי' חנ"נ אלא בבב"ח. ומטעם זה התיר מים שנכבשו בהם זיתים שנחתכו בסכין של חמץ אף באופן שהזיתים עצמם אסורים, דלא בעינן ס' אלא נגד החמץ ולא נגד כל הזיתים. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ס): זיתים מחמת מרירותן הן נקראין דבר חריף, ואם חתכן בסכין של חמץ אפי לו אינו נקי והוא ב ן יומו ואחר כך כבש אותם מלח ומים בכלי של חמץ ב ן יומו , הרי מי הכבישה מותרין בפסח לפי שכבר נתבטל בהן החמץ בס' קודם הפסח, אבל הזיתים עצמן אסורין. הרי שפסק רבנו כדעת המג"א שמי כבישת הזיתים מותרין אע"ג דהזיתים עצמן אסורים, ומוכח דלא אמרי' חנ"נ בחמץ קודם הפסח, אע"ג דס"ל חמץ שמו עליו (כדמוכח בארוכה בהמשך הסעיף, שהביא דעת י"א לאסור משום זה הזיתים אי' בנתבשלו), ודלא כהב"י (ע"פ הביאור דלעיל בדעתו) שתלה דברים אלו זה בזה.
3. 123. (ב) א. הי"א שהביא רמ"א הוא דעת המרדכי (פכ"ה סתרצ"ז), שהכריע דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין אלא באיסור שנבלע בחתיכה, אבל בלח בלח אינו אוסר אלא לפי חשבון. אמנם התוס' (חולין ק ע"ב ד"ה בשקדם) והרא"ש (פג"ה סל"ח) הקשו לדעת האומרים דאמרינן חנ"נ גם בשאר איסורין, ממה שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין, דאי אמרינן חנ"נ יורה גדולה היכי משתריא, והא אין במים ס' לבטל האיסור, ואפילו יחזור ויגעילה שנית לא מהני, דהמים הראשונים נעשו נבלה וחוזרין ואוסרין את הכלי. ומוכח מדבריהם דלמ"ד חנ"נ בשאר איסורין אמרינן הכי אפי' בלח בלח וגם לענין הגעלה. ופסק הרמ"א דבהפ"מ יש לסמוך על דעת המרדכי, ובלאה"כ יש לאסור כהתוס'. ובט"ז (סקט"ו) הביא דעת רש"ל (פג"ה סי' ס) שאם נתערב לח בלח שלא דרך בישול לא אמרינן חנ"נ, וכתב דמשמע דהיינו אפי' שלא במקום הפסד, ושלא כדברי רמ"א כאן. וכתב הפמ"ג, דהא דמשמע מדברי הט"ז שלא נחלקו הרמ"א ורש"ל אלא בנתערבו שלא בדרך בישול ליתא, אלא בשניהם נחלקו, שלדעת רש"ל בנתערבו דרך בישול אסור אפי' בהפ"מ, ובנתערבו שלא דרך בישול מותר לגמרי, ולדעת רמ"א בשניהם מותר בהפ"מ. והחוו"ד (חידושים סקי"א) פסק כדעת רש"ל, שבנתערבו דרך בישול אסור לגמרי, ושלא בדרך בישול מותר. וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת (סקס"ה). והיד יהודה (פיה"א סקכ"ד ופיה"ק סקל"ג) כתב להקל בדרך בישול בהפ"מ, ושלא בדרך בישול אפי' בלא הפ"מ. וכן דעת עוד אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם. הרי לנו ג' דעות למעשה בדין חנ"נ בלח בלח: א) דעת רמ"א להקל בהפ"מ, ב) דעת רש"ל להחמיר בדרך בישול ולהקל שלא בדרך בישול, ג) דעת היד יהודה להקל בדרך בישול בהפ"מ ושלא בדרך בישול אפי' שלא בהפ"מ. והנה כתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף ס): חמץ גמור שנתערב קודם הפסח בפחות מס' לח בלח, כגון שכר לתוך מי דבש, ואחר כך נפל לתוכו עוד מי דבש קודם הפסח בענין שיש בין הכל ס' כנגד השכר שבתוכם, מותר לשתות הכל בפסח, ואין השכר חוזר וניער, אע"פ שנתערב תחלה בפחות מס' והי' טעם שכר נרגש בתערובות ונקרא עליו שם חמץ, אין אומרים כיון שנקרא עליו שם חמץ לא נפקע ממנו, מטעם שנתבאר ביו"ד סי' ק"ו ע"ש.
4. 124. ונראה כוונת רבנו בהציון לסי' קו להמבואר בטור וב"י שם, שבדבר הנבלל ונימוח שהכל מתערב זה עם זה בשוה חשיב כאילו נפלט כל האיסור, ולהכי לא שייך בזה חמץ שמו עליו. ומהא דהוצרך רבנו לטעם זה, משמע דס"ל דהיינו דוקא בחמץ קודם הפסח שעדיין לא נאסר (אלא ששמו עליו), אבל תערובת שכבר נאסרה אינה חוזרת להיתרה דנ"נ (שהרי טעם הטור וב"י לא מהני דלא נימא נ"נ, כדמוכח מהרמ"א שם סעיף א, וכדמוכח מהא דאמרי' נ"נ בלח בלח עכ"פ דרך בישול, אף שגם בכה"ג שייך טעם זה), אע"ג דמיירי בנתערבו שלא בדרך בישול. ועפ"ז משמע דעת רבנו כדעת הרמ"א, דאמרי' חנ"נ בלח בלח אף שלא בדרך בישול (בלא הפ"מ), ודלא כרש"ל והיד יהודה. ב. כתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף כב, גבי יורה שמגעיל בה כלים לפסח): אם בשעה שהגעיל את היורה בתחלה היתה ב ת יומה והגעילה משעה ה' ואילך, צריך לחזור ולהגעילה פעם שנית ( ... ) להכשירה להשתמש בה בפסח, לפי שכשהגעילה בתחלה חזרו המים ונבלעו בה ואסרוה, שהרי הגיעול שנפלט מן היורה לא נתבטל במים בס' כמ"ש למעלה, וגם אינו נ"ט בן נ"ט של היתר כיון שהוא ב"י וכבר הגיע זמן איסור החמץ בשעת הגעלה. אלא לפי שהמים הללו שחזרו ונבלעו ביורה אין כל גופן ממשות איסור, ואין בהם איסור אלא לפי חשבון דהיינו לפי ערך גיעול פליטת כל גוף היורה נגד כל המים שביורה, כגון אם יש בכל המים שביורה עשר פעמים כמו כל גוף היורה יש ג"כ במים הללו שחזרו ונבלעו ביורה עשר חלקים של מים המותרים שהיו ביורה וחלק אחד עשר הוא הגיעול שנפלט מהיורה למים, לפיכך כשחוזר ומגעיל להיורה פעם ב' הרי חוזר ונפלט ממנה הגיעול שחזר ונבלע בתוכה בהגעלה ראשונה, ועכשיו הוא מתבטל במים שביורה ביותר מס', ואף שחוזר ונבלע ביורה גם בהגעלה זו, מ"מ אינו אוסר את היורה כיון שכבר נתבטל בס'. והקשה בס' דברי נחמי' (בהערות לשו"ע רבנו, ונדפס בהוספות לשו"ע), דהא לא הזכירו התוס' סברא זו אלא לשיטת רבינו אפרים דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים, אבל לדידן דאמרינן חנ"נ בשאר איסורים לא מהני ב"פ (כנ"ל). ותירץ דפליטת הכלי למים הוי לח בלח, ובלח בלח קיי"ל דבה"מ לא אמרינן חנ"נ.
5. 125. ונראה כוונתו, דכיון דבה"מ לא אמרינן חנ"נ בלח בלח (כדעת המרדכי ודלא כהתוס'), ה"נ בהגעלה דיש כמה צדדים להקל (אף שאין הפ"מ). ומצינו סברא זו בפמ"ג (או"ח שם מש"ז סק"ב בדרך הה'), דבהגעלה סמכינן אמ"ד דלא אמרינן חנ"נ בלח בלח. והנה הצ"צ (בפס"ד לסי' תנב שם) כתב על דברי רבנו: סתם כדברי האומרים בי"ד סי' צ"ח שא"א בבלוע בכלי חנ"נ. ומ"מ צ"ע דל"ד להתם, דכאן נעשו המים נבלה טרם בליעתן בכלי. ומשמע לכאורה דהצ"צ פליג על הדברי נחמי' שטעם ההיתר הוא משום לח בלח, וס"ל שהטעם הוא משום דלא אמרינן חנ"נ בבלוע בכלי. וצ"ע למה לא פי' כהדברי נחמי'. ועוד, דלכאורה דברי הצ"צ תמוהין, דמה סברא היא זו דהמים שכבר נעשו נבלה יחזרו להיתרן ע"י בליעתן בכלי, וכי היכן מצינו דבר שכבר נעשה נבלה וחוזר להיתרו. ונראה לבאר דברי הצ"צ ע"פ דברי היד יהודה (סי' צט פיה"א סק"כ, הובא בדרכ"ת כאן סקנ"ז), דאפי' למאן דלא ס"ל חנ"נ בלח בלח, בבלוע בכלי מצי סבר דאמרינן חנ"נ, דאותו טעם הנבלע בכלי חשיב יבש (ובזה מבאר שיטת המרדכי, דס"ל דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ ובבלוע בכלי אמרינן). ועפ"ז י"ל דמעולם לא נחלק הצ"צ על הדברי נחמי', ואיהו נמי ס"ל שטעם ההיתר בהגעלה הוא משום לח בלח. אלא דבהיתר זה לא סגי, דאף אם המים של הגעלה ראשונה לא נ"נ, הרי המים שנבלעו בכלי נעשו נבלה (דהשתא חשיבי יבש). ולכן כתב הצ"צ דרבנו סתם כמ"ד דלא אמרינן חנ"נ בבלוע בכלי (אלא דצע"ק אם אפ"ל דהמים עצמם בלועים בכלי, ולא רק הטעם שבהם, דלהכי נעשו נבלה, ומ"מ חשיבי יבש). ומ"מ הניח בצ"ע, דסו"ס לא דמי להתם (בסי' צח), דהתם לא היו ההיתר והאיסור מעורבים קודם שנבלעו בכלי, ולהכי (לחד מ"ד) לא אמרינן חנ"נ (דכשהם בלועים בכלי אינם מתערבים יפה וכה"ג), אבל הכא הי' ההיתר מעורב עם האיסור עוד קודם שנבלע בכלי, אלא שלא נעשה ההיתר נבלה מטעם אחר (כיון שהוא לח בלח), וא"כ כיון שנתבטל טעם זה (ע"י שנבלע בכלי שנעשה יבש) איכא למימר דאמרינן חנ"נ (ומ"ש הצ"צ "דכאן נעשו המים נבלה טרם בליעתן בכלי" אין כוונתו שנעשו נבלה ממש, אלא שהיו מעורבים באופן שראויים להיעשות נבלה). ועפ"ז נמצא שהכל מודים בדעת רבנו דבהגעלה לא אמרינן חנ"נ בלח בלח.
6. 126. (ג) א. הט"ז (סקט"ז) הביא דברי הטור, דאף לדעת ר' יהודה שמין במינו אוסר במשהו, מ"מ חתיכה זו שנאסרה מחמת משהו אינה נעשית נבלה ואינה אוסרת שאר חתיכות שנתבשלו עמה, ולא אמרינן חנ"נ אלא בחתיכה שנאסרה בנתינת טעם. ועפ"ז כתב דמדר"י נשמע לדידן בחמץ בפסח שאיסורו במשהו, שחתיכה הנאסרת מחמת משהו חמץ אינה חוזרת ואוסרת תבשיל שנתבשלה בו. וכ"כ גם בהל' פסח (או"ח סי' תסז סקי"ז). והש"ך (בנקוה"כ) נחלק עליו, וכתב דאף שהחתיכה עצמה הבלועה ממשהו חמץ אינה נעשית נבלה, הרי אותו משהו חמץ עצמו חוזר ואוסר את התבשיל שנתבשלה בו. ולא דמי לנדון דר' יהודה, דהתם לא אסר ר' יהודה אלא במינו, ואותו משהו הבלוע בחתיכה חשיב אינו מינו לגבי שאר חתיכות ולפיכך אינן נאסרות. ובפמ"ג (מש"ז סקט"ז, ובאו"ח סי' תסז מש"ז סקי"ז וא"א סקי"ג וסי' תנב מש"ז סק"ד) נראה שנוטה לדעת הט"ז, וביאר טעמו, שאותו משהו הבלוע בחתיכה אינו יוצא ממנה לעולם, ולהכי אינו אוסר שאר החתיכות. ולמעשה פסק להקל כדבריו בהפ"מ. וכ"כ ברעק"א (סי' קו סעיף א) שבהפ"מ יש להקל ע"פ דעת הט"ז. ודעת הכו"פ (פלתי סק"י) כדעת הט"ז, אלא שכתב שנהגו משום חומרא לאסור (אם אין צד אחר להתיר). וביד יהודה (פיה"א סקי"ז ופיה"ק סקכ"ה) פסק לגמרי כדעת הט"ז. וכ"כ בא"ר (או"ח סי' תמז סק"א).
7. 127. אמנם רוב האחרונים בהל' פסח (עו"ש סי' תסז סק"א, מג"א שם סקי"ג, באה"ט שם סקי"ח, ח"י שם סקכ"ו וסי' תמז סק"ה) כתבו כדעת הש"ך האוסר בתרי משהו. ובחוו"ד (חידושים סקי"ב) כתב שכן המנהג. וכ"כ בחידושי הגרשוני (לט"ז כאן), וכן דעת שאר אחרונים שהובאו בכה"ח (או"ח סי' תמז סק"ח). וכן נראה מסקנת הדרכ"ת (סקע"ז), אלא שהביא משו"ת שבו"י לבעל ח"י (ח"א סי' כא) דהיכא דאיכא טעמא אחרינא אפשר לצרף דעת הט"ז להקל. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף טז, גבי תבשיל הנאסר ממשהו חמץ): וכן חתיכת בשר שנתבשלה באחד מתבשילין הללו שנאסרו ונאסרה היא עמהם, ואחר כך נתבשלה עם תבשיל אחר, אע"פ שיש באותו תבשיל ס' כנגד אותה החתיכה הרי היא אוסרת את הכל, לפי שמשהו חמץ שנבלע בתבשיל ראשון נתפשט בכל חלקי התבשיל ואין משהו בתבשיל שלא יהי' בו משהו מטעם החמץ, שמשהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין, וכשנפל מעט רוטב מתבשיל זה לתבשיל אחר נפל עמו גם משהו מטעם החמץ ונתפשט משהו זה בכל חלקי התבשיל, וכן לעולם. וכן חתיכת בשר שנתבשלה בא' מתבשילין הנאסרים קבלה משהו מטעם החמץ משהו שבתבשיל, וכשבישלה בתבשיל אחר היא פולטת מעט מטעם חמץ משהו שבתוכה ואוסרת כל התבשיל. ובמ"מ מצויין למג"א (שם). ונמצא שדעת רבנו כדעת הש"ך והמג"א, שמשהו הבלוע בחתיכה חוזר ואוסר כל החתיכות שנתבשלו עמה, וכן עד לעולם. ב. כתב המחבר (או"ח סי' תמז סעיף ט): יבש ביבש, אע"ג דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפי' באלף לא בטיל. ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין בזה. וכתב הט"ז (כאן סקט"ז) שפלוגתא זו היא אף בחתיכה שנאסרה מחמת משהו חמץ ונתערבה יבש ביבש, וראוי להחמיר ולאסור כדעה הא'.
8. 128. והש"ך (בנקוה"כ) כתב דאף למאן דאסר התם שרי בחתיכה שנאסרה מחמת משהו ונתערבה, דאין חמץ בפסח אסור יבש ביבש אלא משום דבר שיש לו מתירין שאינו אסור אלא במינו, ומשהו חמץ זה הבלוע בחתיכה חשיב אינו מינו ואינו אוסר יבש ביבש. וכן הסכים בחידושי הגרשוני (שם). אמנם רוב האחרונים (מג"א סי' תמז סק"מ וסי' תסז סקי"ג, ח"י שם סקמ"ד ובמנח"י כלל לט סקט"ז, באה"ט סי' תמז סקל"ט, פר"ח שם סעיף ט, א"ר שם, עו"ש שם, מ"ב שם סקצ"ג, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח שם סקרי"א וסקרי"ד) ס"ל כטעם המרדכי (פכ"ש סתקנ"ג), דלא אמרינן דיבש ביבש חד בתרי בטיל אלא באיסורים שדינם בנ"ט, אבל היכא דלח בלח אסור במשהו (כגון חמץ בפסח) ה"נ יבש ביבש אפי' באלף לא בטיל, ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. ובמג"א (סי' תמז שם) הביא שהש"ך גופי' (סי' קב סקי"ג) הביא סברא זו דהמרדכי. ועפ"ז כתב המג"א (סי' תסז שם) שאף חתיכה שנאסרה משום משהו חמץ שנתערבה יבש ביבש אינה בטלה ואוסרת כל החתיכות (וכהט"ז כאן). וכ"כ בעו"ש (שם). אמנם באלי' זוטא (סי' תמז סקט"ז) כתב דאף לטעם המרדכי חתיכה שנאסרה מחמת משהו חמץ בטלה חד בתרי, ובח"י (שם) הביא דבריו וסיים בצ"ע. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף א): אע"פ שכל איסורין שבתורה שנתערבו אינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים, אבל חמץ שנתערב בתוך הפסח ( ... ) החמירו בו חכמים שאוסר תערובתו במשהו, בין באכילה בין בהנאה, בין שנתערב יבש ביבש ( ... ) כגון פרוסת פת של תבואה מחומצת שנתערב באלף פרוסות של מצה, ובין שנתערב לח בלח כגון שכר מתבואה מחומצת שנפל לתוך מי דבש של פסח, בין שנתערב בשאינו מינו ובין שנתערב במינו. ובקו"א (סק"א): בין שנתערב יבש ביבש כו'. כ ן מ שמע בשו"ע שהביא דיעה ראשונה בסתם, וכ"פ הח"י וא"ז, וכ"כ הט"ז בי ו "ד סי' צ"ב, וכן משמע במ"א סימן תנ"א סס"ק ל"[ז] וסי' תס"ז ס"ק ל"ג, וכ"מ בשאר כל אחרונים. ועיין במ"י כלל ל"ט שהביא ראיות שכן דעת הש"ע, וכ"ה בא"ז. ולקמן (סעיף טז, גבי חתיכה שנאסרה מחמת משהו חמץ) כתב רבנו: ואפילו נתערבה חתיכה זו באלף חתיכות יבש ביבש כולן אסורות באכילה ( ... ) ויש מתירין אפילו באכילה אם נתערבה בב' חתיכות אחרות יבש ביבש, כיון שאין בחתיכה זו אלא טעם משהו חמץ. ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או שעת הדחק, ויסיר חתיכה אחת לפי המנהג שנתבאר בי ו "ד סי' ק"ט. ובמ"מ מצויין בדעת האוסרים למג"א, ובדעת המתירים לא"ז. ונמצא שדעת רבנו שטעם איסור יבש ביבש הוא כהמרדכי (וכדעת רוב האחרונים), שהשוה דין יבש ביבש לדין לח בלח, ולא משום דשיל"מ (ודלא כהנקוה"כ). ועוד נמצא שדעתו שבמקום שאין הפ"מ יש להחמיר כהט"ז והמג"א שחתיכה שנאסרה מחמת משהו חמץ אוסרת חתיכות שנתערבו עמה יבש ביבש, ובמקום הפ"מ או שעת הדחק יש להקל כהא"ז [ואפשר שטעם הקולא הוא משום צירוף כל דעות המתירין, דהיינו דעת הסוברים (בשו"ע) שיבש ביבש בטל (שגם בא"ז מצרפה להיתר), דעת הנקוה"כ דמין בשאינו מינו בטל, ודעת הא"ז].