סעיף ה (א)

הערות

1. 110. סעיף ה (א) המנח"י (כלל ו סק"ג וכלל כב סק"ג) הביא מאו"ה (כלל ו דין יז), שהקשה מדין זה על הא דקיי"ל (לעיל סי' סט סעיף ח) שבשר שנפל לתוך מים מעורבים בציר אינו נאסר שהמים מבטלין כח הציר, וכתב לתרץ בשני אופנים: א) דלא אסרינן אלא כשהדבר הצלול הוא עב ונדבק, אבל באיסור שאינו נדבק מותר. ב) דלא אסרינן אלא כשהדבר הצלול הוא איסור בעין, אבל במים שמעורב בהן איסור מותר. וכתב המנח"י דקיי"ל לחומרא כשני התירוצים. ועפ"ז כתב המנח"י (בכלל כב שם ובח"י סי' תסז סקמ"ו) לדחות דברי הצ"צ (הישן סי' ל), שכתב לאסור בשר שהודח ממליחתו בפסח במים שנתערב בהן שכר, דאע"ג דקיי"ל שהמים מבטלין כח הציר מ"מ אדמחליש לי' בלע כדי קליפה (והא דשרי בבשר שנפל לציר היינו לפי שאין איסור בבליעה זו שבולע מהציר). וכתב המנח"י לדחות דבריו, דבכה"ג שרי לפי שני האופנים שבאו"ה (שהרי מים אלו שנתערב בהם שכר אינם לא דבר הנדבק ולא איסור בעין). אלא דמ"מ כתב שיש לחוש לדבריו בחמץ בפסח ולהצריך קליפה. והחוו"ד (ביאורים סקי"א) הביא להלכה את דברי הצ"צ, וכתב שבכל אופן אוסר כ"ק, והא דמשמע הכא שהטהור המליח נאסר כולו, היינו כשנפל לצלול מועט שאין בו כדי לבטל כח המליחה. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקנ"ב). וביד יהודה (פיה"א סקכ"ג ופיה"ק סקכ"ח) כתב להכריע כאופן הא' שבאו"ה, שאינו נאסר אלא כשהאיסור הצלול הוא עב ונדבק (וכן נראה מסקנת הנוב"י תנינא סי' מא). ומה שסתם כאן הרמ"א שהטהור המליח נאסר כתב לפרש כהחוו"ד, דמיירי כשנפל לצלול מועט שאין בו כדי לבטל כח המליחה. הרי לנו ג' דעות למעשה בדין טהור מליח וטמא תפל צלול: א) דעת הצ"צ והחוו"ד שבכל אופן אוסר כ"ק ובצלול מועט אוסר בכולו, ב) דעת המנח"י שבאיסור עב ונדבק או באיסור בעין אוסר בכולו ובלא"ה אינו אוסר כלל, ג) דעת היד יהודה שבאיסור עב ונדבק או בצלול מועט אוסר בכולו ובלא"ה אינו אוסר כלל. ורבנו כתב (או"ח סי' תסז סעיף נח): אם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בהן בשר אחר מליחתו בפסח, יש להתיר הבשר אף בלא קליפה מעיקר הדין, שאף שהמים נאסרו מחמת השכר שנתערב בתוכם, מ"מ הבשר לא בלע כלום ממים הללו כיון שהוא צונן (...) ואע"פ שהבשר הי' מלוח עדיין בשעה שהדיחו והמלוח הוא כרותח, מ"מ לא בלע כלום ממים הללו, לפי שמיד שהגיעו עליו המים נתבטל רתיחתו, כי המים שהדיחו בהם הם מבטלים כח המלח ואין לו כח להבליע המים בבשר. ומ"מ מחמת חומרת חמץ בפסח יש לקלוף מעט הבשר במקום שנגעו בו המים הללו, והיא חומרא בעלמא. הרי שכתב רבנו לגמרי כדעת המנח"י, שהבשר לא נאסר מחמת תערובת המים והשכר, אלא שמחמת חומרת חמץ בפסח יש להסיר ממנו כ"ק במקום נגיעת המים (ודלא כהצ"צ והחוו"ד שמדינא אסור כ"ק).
2. 111. (ב) ענין זה נתבאר לעיל סימן סט סעיף יח (ב).
3. 112. סעיף ז הש"ך (סקכ"א) הביא ג' שיטות בראשונים בענין זה: דעת הרשב"א ודעימי' שדינים אלו אינם אלא בצלי רותח (וכמ"ש המחבר), דעת א"ז ודעימי' דה"ה בצלי צונן אבל בחי מותר (וכמ"ש הרמ"א במקום שאין הפ"מ), ודעת הרא"ש (פכ"ה סל"ג) ודעימי' שדין קליפה באין בו בקעים הוא גם בצלי צונן, וביש בו בקעים או מתובל בתבלין אסור אפילו בחי. ולמעשה נוטה הש"ך לאסור בצלי צונן גם בהפ"מ (ודלא כרמ"א). ועוד כתב (בסקכ"ב וסקכ"ה) שבכל דינים אלו אין חילוק בין נמלח מעט ובין לא נמלח כלל. וכן דעת היד יהודה (פיה"א סקל"ז וסקל"ח ופיה"ק סקמ"ז וסקמ"ח) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקפ"ו וסקפ"ז). [ובצבי לצדיק (לש"ך סקכ"ב) כתב דלאסור כולו ביש בו בקעים בעינן נמלח קצת, וצ"ע שהרי בסקכ"ה כתב הש"ך להיפך. ואולי כוונתו דלהמחבר דוקא, דלדידי' לא סגי ברכיך לחוד ובעינן רותח, בעינן נמי מליחה מועטת, משא"כ להרמ"א דסגי ברכיך לחוד לא בעינן מליחה. אמנם בדרכ"ת סקע"ה הביא מיד יהודה (סק"מ) דלא כדעת הצבי לצדיק, ותימה שלא הביא מדברי הש"ך גופי']. ודעת הט"ז (סקי"ב) שבנמלח מעט אסור בצלי צונן אפילו בהפ"מ, משום דא"א בקיאין לומר דלא מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו, ותרי קולי לא מקלינן בשביל הפ"מ. ובלא נמלח כלל דעתו דשרי לגמרי, אלא דלא רצה לחלוק על האוסרים ולהתיר לכתחילה (ומשמע דבמקום הפ"מ מתיר). וכן נראה דעת הבאה"ט (סקכ"א) והחוו"ד (חידושים סקכ"ג). ודעת הפר"ח (סקי"ח) דכל שיש בו בקעים אסור אפילו בחי ואפילו בהפ"מ, ואפילו לא נמלח כלל, וכ"כ בביאור הגר"א (סקי"ח). והפרי תואר (סקט"ו) כתב לחלק בין בשר שור לבשר עוף, דבבשר שור אינו אסור אלא בצלי רותח (כהמחבר), ובבשר עוף אסור גם בצלי צונן. והסכמת כל אחרונים הנ"ל (לבד הפר"ח) דבחי שרי לגמרי ואפילו בלא הפ"מ. הרי לנו ה' דעות בדין בשר צונן שיש בו בקעים שנפל לחלב: א) דעת המחבר שמותר לגמרי, ב) דעת הרמ"א שבצלי אסור אם לא בהפ"מ, ג) דעת הט"ז שבנמלח מעט אסור בצלי ובלא נמלח כלל מותר, ד) דעת הפרי תואר שבבשר שור מותר ובבשר עוף אסור בצלי, ה) נטיית הש"ך לאסור בצלי בכל ענין, ו) דעת הפר"ח לאסור אף בבשר חי. והנה כתב המחבר (או"ח סי' תסה סעיף ג): אם שפשפו מורסן באווז לח ממים, יש מי שאומר שהאווז אסור.
4. 113. וכתבו האחרונים שם (מג"א סק"ד בשם ד"מ סק"ב, מחה"ש שם, ח"י סק"ו, פמ"ג מש"ז סק"ב וא"א סק"ד), דדוקא גבי חמץ בפסח שאיסורו במשהו אסור, אבל בשאר איסורים מותר בבשר חי (אפי' יש בו בקעים), וכהסכמת רוב האחרונים כאן. ורבנו כתב (או"ח סי' תסה סעיף ה): אם שפשפו מורסן באווז לח ממים אע"פ שהוא צונן, בין בעודו בעורו בין כשהופשט מעורו, אסור לאכלו בפסח, מפני שהמורסן נכנס בנקבים שיש בעורו, וגם בבשר יש בקעים בכל צד, ודרך הנקבים והבקעים נבלע טעם המורסן באווז. ואע"פ שבשאר איסורים, כגון בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן, אע"פ שיש בבשר בקעים הרבה, נוהגין להתיר הבשר ע"י שטיפה והדחה בהפ"מ או בשעת הדחק כמ"ש בי ו "ד סימן צ"א, מ"מ לענין חמץ בפסח שאוסר במשהו יש להחמיר ולאסור באכילה. אבל אם שפשפו קודם הפסח, אפילו בע רב פסח אחר שעה ששית ואילך, יש להתיר במקום הפ"מ או שעת הדחק אף לאכלו בת וך הפסח , ובלבד שיזהר להדיחו ולשפשפו במים יפה בתוך הפסח. ונמצא שדעת רבנו שבמקום שאין הפ"מ יש להחמיר כדעת הפר"ח דקאי בשיטת הרא"ש ודעימי', ולאסור אף בבשר חי כשיש בו בקעים, ואף בלא נמלח כלל (דהכי מיירי התם). ודלא כהסכמת האחרונים הנ"ל. ונראה לבאר מקורו של רבנו לאסור בבשר חי שיש בו בקעים כשאין הפ"מ, דהנה המג"א (סי' תמז סק"ט, וכ"כ בסי' תסז סקי"ט, וציין לשם בסי' תסה שם) הביא דעת המרדכי (פכ"ש סתקע"ב) שאסר בשר שנשרה במים שנמצאה בהם אח"כ חטה (דס"ל דכל צונן מפליט משהו ואסור בפסח), וכתב דהיינו דוקא בבשר דאית בי' פילי (דאל"ה אף שצונן מפליט מהחטה במים מ"מ אינו מבליע בבשר). ועפ"ז כתב (בסי' תסז שם) דנ"ל שבבשר דאית בי' פילי אסור מדינא בצונן. והנה לכאורה דברי המג"א תמוהים, דהא איהו גופי' פסק שם דבשאר צונן תלוי במנהג (ודלא כהמרדכי), וא"כ איך אפשר שהבשר יהי' אסור מדינא, דנהי דאית בי' פילי, מ"מ הרי אף המים עצמם שנמצאה בהם החטה אינם אסורים מדינא (דהא סתם צונן אינו אוסר מדינא), ואיך ייאסר הבשר מדינא מחמתם (וכעין זה הקשה בח"י סי' תסז סקל"א וברעק"א למג"א שם).
5. 114. וי"ל שמטעם זה פי' רבנו שאין כוונת המג"א לאסור מדינא בשריית הבשר, אלא שבא לומר דע"פ דברי המרדכי שאסר בשריית הבשר (דאיהו ס"ל לאסור בצונן) נראה דס"ל האיסור בבשר דאית בי' פילי הוא מדינא (אף בשאר איסורין), דאם אף האיסור דפילי אינו אלא בחמץ בפסח, נמצא שהאיסור בשריית בשר (אף למאן דאסר בצונן) הוא משום ב' חומרות שאינן אלא בחמץ בפסח (שהמים נאסרו משום חומרא דצונן, והבשר נאסר משום חומרא דפילי), ואין זו סברא להחמיר כ"כ (ועכ"פ ודאי שאין להחמיר כ"כ בנדו"ד שאינו אלא ספק, כיון שהרי החטה נמצאה אחר השרי'). וע"ז כתב המג"א, שנוכל ללמוד מדבריו שהאיסור בבשר דאית בי' פילי (כגון בנדון דסי' תסה) הוא מדינא (אף בשאר איסורין, ולא משום חומרא דחמץ בפסח). [ואין לומר שכוונת המג"א ללמוד מדברי המרדכי שהאיסור באית בי' פילי הוא מדינא דוקא בחמץ בפסח (ולא כשאר צונן שאינו אסור אלא במקום שיש מנהג), דהא דין זה מבואר להדיא במחבר ורמ"א בסי' תסה, ומה חידש המג"א (דמלשונו "לכן נ"ל" וכו' משמע שבא לחדש דבר)]. והשתא י"ל בכוונת המג"א (בסי' תסה שם), שציין (לאחר שהביא דברי הד"מ שכתב שאינו אסור אלא בחמץ בפסח ולא בשאר איסורין) לדברי עצמו בסי' תסז (שם), שכוונתו לומר דשם נתבאר שלא כדברי הד"מ, אלא שאף בשאר איסורין אסור באית בי' פילי. ונמצא שהמג"א פליג על המחבר והרמ"א והסכמת האחרונים כאן, וס"ל שבשר חי שיש בו בקעים שנפל לחלב אסור. אלא דמ"מ ס"ל לרבנו די"ל שלא בא המג"א לאסור לגמרי בשאר איסורין אף בהפ"מ, שהרי אף בצלי לא אסר הרמ"א כאן אלא כשאין הפ"מ, ולא מסתבר שהמג"א יחמיר בצונן חי יותר מהרמ"א (כאן) בצלי. ונמצא דהחילוק בין שאר איסורין לחמץ בפסח (שכתב הד"מ) קאי אף לדעת המג"א, אלא שלדעתו אף בשאר איסורין אסור אם לא בהפ"מ (ובחמץ בפסח אסור אף בהפ"מ). ועפ"ז י"ל דעת רבנו, דכיון שבשאר איסורין היכא דאין הפ"מ הסכימו הפר"ח והמג"א לאסור, יש להחמיר כוותייהו (אף נגד המחבר והרמ"א ושאר אחרונים כאן), ולא התיר אלא בהפ"מ ושעת הדחק (שבהם לא מצינו שאסר אלא הפר"ח). [ובזה יובן הטעם שלא העתיק רבנו בסי' תסז דברי המג"א שבבשר דאית בי' פילי אסור מדינא, אלא תלה הדבר במנהג (בסעיף ל), כיון שלא בא כלל המג"א לפסוק כהמרדכי לאסור בשר שנשרה במים שנמצאה בהם אח"כ חטה, אלא ללמוד מדבריו לאסור בעלמא בבשר דאית בי' פילי, ודין זה כבר כתבו רבנו בסי' תסה].