סעיף ב

הערות

1. 108. סעיף ב א. לקמן (סי' צד סעיף ג, לענין התוחב כף חולבת בקדרה של בשר או איפכא) כתב המחבר (ומקורו בטור שם): ואם אין ששים הכל אסור בהנאה, אפילו הקדרה. אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן, כיון שאינו נהנה מגוף האיסור. ובש"ך (שם סקי"ב) הביא מהב"י שם, דמשמע שמותר להשתמש בה אפילו בדבר לח כל שהוא צונן. וכ"כ הש"ך כאן (סק"ג), שהאריך להשיג על דברי הרמ"א, ומסקנתו שבעל העיטור (שהוא מקור דברי הטור שהביאם המחבר כאן) מיירי בכלי שלא הדיחו ולא קינחו, אבל אם הדיחו או קינחו יפה מותר להשתמש בו בצונן גם בלח (לבד בדברים חריפים לחים), אפילו אם בלע בחמין. והיינו דוקא בדרך עראי, אבל בדרך קבע אסור, גזירה שמא ישתמש בו בחמין (כמ"ש הרמ"א בסי' קכא סעיף ה). והט"ז (סק"ג) כתב שבדבר יבש מותר להשתמש אפילו בלע הכלי בחמין, וכשלא נשתמש בו תחלה אלא בצונן מותר להשתמש בו גם בדבר לח (וכן גירסתו בדברי הרמ"א, שהוסיף תיבת "או" קודם התנאי של בליעת הכלי בצונן, ובמקום "יבש" הב' גרס "לח"). ובחוו"ד (חידושים סק"ד וביאורים סק"ד) האריך ליישב דברי הרמ"א מקושיות הש"ך, ומסקנתו דכשבלע איסור בחמין מותר להשתמש בו בלח רק ע"י שפשוף גדול, ובלא בלע אלא בצונן סגי בהדחה או קינוח לחוד.
2. 109. והנה בת"ח (כלל יא סעיף ח) כתב הרמ"א בשם המגיד משנה (הלכות מאכלות אסורות פ"ו הכ"א), שאפילו במקום שהתירו להשתמש בכלי איסור בצונן, מ"מ בכלי חרס אסור, דכיון שאין לו הגעלה חיישינן שישתמש בו בחמין. אבל הש"ך (שם) הוכיח מדברי הטור והמחבר באו"ח (סי' תנא סעיף כב) שאף בכלי חרס מותר, ורק בחמץ בפסח נהגו להחמיר בכלי חרס. ורוב האחרונים (פר"ח סק"ג, פרי תואר סק"ב, כרתי סק"ב ופלתי סק"א, מנח"י כלל יא סק"ו ובכלל פה סקט"ז, פמ"ג שפ"ד סק"ג, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סק"ה וסק"ז) כתבו כדעת הש"ך, דכל שהדיחו מותר להשתמש בו דרך עראי אפילו בדבר לח. אלא שכתבו דהיינו דוקא בכלי מתכות, אבל בכלי חרס אסור כדעת הת"ח (ובפלתי שם כתב כן בדעת הש"ך, וצ"ע שהרי הש"ך לא כתב כן אלא לדעת התוס' והמרדכי, אבל בדעת הטור והמחבר כתב להדיא דשרי גם בכלי חרס (כנ"ל), וכן הוכיח בפמ"ג שם מדברי הש"ך בסי' סט סקס"ו). וביד יהודה (פיה"א סק"ד וסק"ח ופיה"ק סק"ז וסק"ח) כתב כדברי הש"ך, והאריך לדחות דברי הת"ח והפר"ח ולהתיר אף בכלי חרס (וכן הביא בדרכ"ת סק"י מס' חגורת שמואל). אלא שכתב דבעינן דוקא הדחה ולא סגי בקינוח. וכתב רבנו (או"ח סי' תנ סעיף יג, לענין כלי הבלוע מחמץ שאסור להשתמש בו בפסח): במה דברים אמורים כשרוצה להשתמש בו בפסח בקביעות, אבל להשתמש בו דרך עראי במקרה על ידי צונן מותר אפילו לצורך אכילה ושתי', אם אינו כלי חרס (...) כמו שנתבאר בסי' תנ"א, ע"ש כל פרטי דין זה. וביתר ביאור כתב לקמן (סי' תנא סעיף ב): ומ"מ דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן בין לח ובין יבש, רק שיזהר להדיח את הכלי היטב קודם שמשתמש בו, שלא יהי' שום משהו חמץ דבוק בו בעין (...) ואפילו הוא קדרה של חרס שנתבשל בה חמץ כל השנה, די לה בהדחה להשתמש בה צונן בפסח מעיקר הדין (אבל המנהג הוא שלא להשתמש כלל בפסח בכלי חרס ישנים אפילו בצונן כמו שיתבאר) (...) אבל אסור להשתמש בהן בקביעות משעה ה' בערב פסח ואילך אפילו בצונן, עד שיכשירם לפסח ע"י הגעלה או ליבון ע"ד שיתבאר, גזירה שמא ישכח וישתמש בהן בחמין. ובמ"מ מצויין לרמ"א בסי' קכא ולש"ך כאן. ובהמשך הסימן (סעיף מג): כל הכלים אפילו של חרס שנשתמש בהן חמץ כל השנה בצונן מותר להשתמש חמץ בפסח אפילו בחמין (...) חוץ מבית שאור, דהיינו כלי שהאשה שורה (ומנחת) בו את השאור ליתנו בעיסה, ופעמים שהשאור שוהה הרבה באותו כלי, ומחמת חריפותו נבלע טעמו באותו כלי אפילו בצונן. ולפיכך אסור להשתמש בו מצה בחמין. אבל בצונן מותר, כגון ליתן בתוכה מצה אפוי' צוננת או שאר דבר צונן אפילו לח, דרך עראי ומקרה (אבל אין להשתמש בו בקביעות כי אם לכביסה ולרחיצה, כמ"ש בסימן ת"נ), שהצונן אפי' הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אא"כ שוהה בתוכו מעל"ע כמו שנתבאר. ונמצא שדעת רבנו כדעת הש"ך, דכל שהדיח הכלי היטב מותר להשתמש בו בדרך עראי אפילו בדבר לח, ואפילו בכלי שבלע איסור בחמין, ואפילו בכלי חרס (ודלא כהת"ח ודעימי'), מלבד בחמץ בפסח שנהגו לאסור. ב. ביד יהודה (שם) כתב, דהא דשרי בדרך עראי הוא דוקא כגון שהוא בבית נכרי (כדוגמא שהביא הרמ"א בסי' קכא שם) ואין לו כלי אחר, אבל בלא"ה אסור. ומדברי רבנו (דלעיל אות א) משמע דלא כדעת היד יהודה, אלא כל שאינו משתמש בו בקביעות מיקרי דרך עראי ומותר.