סעיף ב

הערות

1. 106. סעיף ב הכו"פ (פלתי סק"א) כתב שישראל ונכרי אף אם מכירין זה את זה אין ביניהם אחוה ורעות, ודינם לעולם כאין מכירין זה את זה, ומותר להם לאכול על שולחן אחד זה בשר וזה חלב. וכן נראה מדברי הארחות חיים (שהביא בב"י או"ח סי' תמ, הובא בש"ך כאן סק"ב) שמותר להניח לנכרי לאכול חמץ בבית ישראל על שולחן ישראל דומיא דשני אכסנאים, ולא כתב דהיינו דוקא באין מכירין זה את זה. ואף שהרשב"א (בתשובה סי' קעז, הובא בב"י ובש"ך שם) כתב לאסור בזה, וקיי"ל כוותי' (כמש"ש בב"י, וכן פסק המחבר באו"ח שם סעיף ג), י"ל דס"ל להכו"פ דהיינו דוקא משום חשש תערובת משהו חמץ, אבל אה"נ דלא חיישינן שיאכל משל נכרי. וכן הביא בדרכ"ת (סקט"ו) משו"ת בית יעקב סי' יב, שכתב דסתם ישראל ונכרי מקפידין זה על זה ומותר להם לאכול על שולחן אחד, ומשמע דאף במכירין זה את זה מיירי. ובפרי תואר (סק"א) כתב כן מטעם אחר, דכיון שהוא מאכל של נכרי אין לך היכר גדול מזה שאיסור הוא ולא יבוא לאכול ממנו (ואזיל לטעמי' דכל שניכר במאכל שהוא מאכל איסור מותר, כדלעיל סעיף א). אמנם ביד יהודה (פיה"א סק"ב) כתב שאף בישראל ונכרי אם מכירין זה את זה אסור. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת שם). וכתב רבנו (או"ח סי' תמ סעיף ג, גבי נכרי שנכנס לבית ישראל לאכול מחמצו): אבל אסור להניחו שיאכל מחמצו על השלחן בשעה שישראל אוכל על זה השלחן, אפי לו אם זה הישראל אין לו שום הכירות עם זה הנכרי שאין לחוש שמא יאכילנו הנכרי מחמצו, מ"מ כיון שחמץ בפסח במשהו רחוק הדבר שלא יתערב פירור א' של הנכרי בשל ישראל. ומשמע דדוקא כשאין הישראל מכיר את הנכרי אינו אסור אלא משום חשש תערובת משהו, אבל במכירין זה את זה חיישינן בלאה"כ שמא יבוא הישראל לאכול מחמצו של הנכרי, כדעת היד יהודה (ודלא כהכו"פ). ונראה שדייק כן רבנו מדברי הרשב"א הנ"ל, דמשמע מלשונו שלא הוצרך לטעם תערובת משהו אלא כדי לאסור אף בהפסק מפה, אבל בלאו הפסק מפה אסור בלאה"כ משום דחיישינן שמא יבוא הישראל לאכול מחמצו של הנכרי.