סעיף א

הערות

1. 105. סעיף א הש"ך (סק"ב) כתב שלא אסרו להעלות בשר על השולחן שאוכל עליו גבינה אלא מפני שכל אחד היתר בפני עצמו ולא בדילי מיני', אבל מותר להעלות בשר נבלה על השולחן שאוכל עליו בשר כשרה. ובהא דאסור להניח לנכרי להעלות חמצו על שולחן שאוכל עליו ישראל בפסח כתב ב' טעמים: א) לפי שאיסורו במשהו ורחוק שלא יתערב פירור א' משל נכרי בשל ישראל (ולטעם זה אסור אף בהפסק מפה), ב) דבלחם יש להחמיר טפי, כיון שעל הלחם יחי' האדם ורגיל בו כל השנה ולא בדילי אינשי מיני' (ועפ"ז כתב שלחם של איסור אסור להעלותו על השולחן). ומשמע דעתו שיש להחמיר כב' הטעמים (לאסור בחמץ בפסח אף בהפסק מפה כטעם הא', ולאסור להעלות לחם של איסור על השולחן כטעם הב'). וכדברי הש"ך כתב בפר"ח (סק"א), וכן דעת הפמ"ג (שפ"ד סק"ב) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקי"ב וכה"ח סק"ה), וכן הכרעת כה"ח (שם). אמנם בתורת יקותיאל (סק"א) נחלק על טעם הב' שכתב הש"ך, וכתב שדוקא בחמץ בפסח יש לאסור כיון שרגיל בו כל השנה ולא בדילי אינשי מיני', אבל בשאר לחם של איסור אין לחוש ומותר להעלותו על השולחן. וכן נראה דעת המנח"י (כלל עז סכ"א, הובא בפמ"ג שפ"ד סק"ב), וכן דעת היד יהודה (פיה"א סק"ב ופיה"ק סק"ג) ועוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת וכה"ח שם). ובפרי תואר (סק"א) כתב שהכל תלוי אם מאכל זה ניכר בצורתו שהוא מאכל איסור, שאם הוא ניכר בצורתו מותר להעלותו על השולחן, ואם לאו אסור. ועפ"ז נראה לכאורה דאף בחמץ בפסח אם הוא ניכר בצורתו אין לאסור אלא משום טעם הא' שהביא הש"ך (דחיישינן שיתערב משהו חמץ משל הנכרי בשל ישראל), ולא מטעם הב' של הש"ך או מטעם התורת יקותיאל (ובלאה"כ בהכרח לומר כן, שהרי להפרי תואר אף אם אין החמץ ניכר בצורתו מותר אי לאו חשש תערובת משהו, דכיון שהוא מאכל של נכרי חשיב מינכר שהוא אסור, כדלקמן סעיף ב). וכתב רבנו (או"ח סי' תמ סעיף ג, גבי נכרי שנכנס לבית ישראל לאכול מחמצו): אבל אסור להניחו שיאכל מחמצו על השלחן בשעה שישראל אוכל על זה השלחן, אפי לו אם זה הישראל אין לו שום הכירות עם זה הנכרי שאין לחוש שמא יאכילנו הנכרי מחמצו, מ"מ כיון שחמץ בפסח במשהו רחוק הדבר שלא יתערב פירור א' של הנכרי בשל ישראל. (ובסעיף ד:) וכן צריך ליזהר כשילך הנכרי מביתו שיטול כל חמצו עמו ולא ישתייר ממנו מאומה בבית הישראל, גזירה שמא ישכח ויאכלנו, כיון שהוא רגיל בחמץ כל השנה יש בו לחוש לשכחה יותר משאנו חוששים בשאר איסורי תורה שאדם בודל עצמו מהם ואינו שוכח איסורו כיון שאינו רגיל בהם. אבל כל זמן שהנכרי בבית אין לחוש שמא יסתפק הישראל מחמצו, שהרי הנכרי הוא משמרו בעצמו. ומשמע מדברי רבנו שאם יש לישראל הכירות עם הנכרי הי' לנו לחוש גם שמא יאכילנו הנכרי מחמצו (ולא רק שמא יתערב משהו חמץ משל הנכרי בשל ישראל), ומשמע דהיינו משום דלא בדיל מיני' (שהרי כתב שהי' אסור לנכרי להביא חמצו לבית ישראל אי לאו דהנכרי משמרו בעצמו, ונמצא שכשמכירו ואוכל עמו על השולחן, שאז אינו משמרו ואדרבה חיישינן שיאכילנו, אסור משום דלא בדיל מיני'), ודלא כהפרי תואר. ועוד משמע מלשון רבנו שדוקא בחמץ בפסח אמרינן דלא בדילי אינשי מיני' כיון שרגיל בו כל השנה, ולא בשאר לחם של איסור (שהרי לא חילק בין לחם לשאר דברים אלא בין חמץ בפסח לשאר איסורים), כדעת התורת יקותיאל ודלא כהש"ך.