סעיף י

הערות

1. 101. סעיף י א. הש"ך (סק"ל) כתב בביאור דברי הרמ"א (בהא דסגי הכא בס', ולא אסרינן משום דבר המעמיד דאפי' באלף לא בטיל) בב' אופנים: א. לא אמרינן דדבר המעמיד לא בטיל אלא בדבר שאסור מעצמו ממש ולא בבב"ח (אף שלשאר ענינים מיקרי בב"ח איסור מחמת עצמו); ב. (במוסגר) בב"ח שהוא מדרבנן (כגון במליחה וכבישה) חשיב כדבר שאינו אסור מחמת עצמו, ובזה לא אמרינן דדבר המעמיד לא בטיל (אבל בב"ח דאורייתא חשיב כאיסור מחמת עצמו ואינו בטל). וביד יהודה (פיה"א סקכ"א) ודרכ"ת (סקקכ"ב) הביאו משו"ת רדב"ז (ח"ד סי' עד) ושו"ת מהרי"ט (יו"ד סי' ג), שכתבו כאופן הא' בש"ך, דבבשר בחלב לא אמרינן כלל דדבר המעמיד לא בטל. אמנם באחרונים (פר"ח סקכ"ז, כרתי סק"כ ופלתי סקי"ז, פמ"ג שפ"ד סק"ל) נראה שתפסו לעיקר האופן הב' שכתב הש"ך, שדוקא במליחה וכבישה שהוא מדרבנן סגי בס', אבל בב"ח גמור שנאסר ע"י בישול אינו בטל. וברעק"א (לש"ך כאן) הביא ראי' לזה מחלב שהועמד בעור קיבת שחוטה דשרי (כדלקמן סעיף יא), ולא אמרינן דעור הקיבה נ"נ ואוסר הכל משום דבר המעמיד. וביד יהודה (שם ובפיה"ק סקמ"ה) נחלק על הש"ך, וכתב שגם בב"ח הנאסר ע"י מליחה וכבישה חשיב איסור מחמת עצמו, ואם הוא מעמיד אינו בטל (וכן נוטה לומר הפר"ח שם, אי לאו דס"ל דלא אמרינן כלל חנ"נ באיסור דרבנן), ומה שהתיר הרמ"א כאן הוא משום צירוף דעת הפוסקים דלא ס"ל כלל דין מעמיד, והפוסקים שחלב שנמצא בקיבה אין לו דין חלב כלל (וכבר כתב כן הרעק"א שם, אלא שלמסקנא ס"ל כהש"ך, כנ"ל).
2. 102. והכו"פ (פלתי שם, ובמטה יהונתן כאן) כתב לבאר שהרמ"א התיר מטעם ממ"נ, דלמאן דס"ל דדבר המעמיד לא בטיל אין שום איסור גם בצלול דהוי פירשא בעלמא, ולמאן דס"ל דצלול אסור ס"ל דגם דבר המעמיד בטל בס' (עיי"ש שהוכיח כן מדברי התוס' ע"ז לה ע"ב ד"ה חדא). וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף מו בהג"ה): ולא אמרו דבר המעמיד אפילו באלף לא בטל אלא כשהדבר המעמיד הוא אסור מחמת עצמו, אבל אם אינו אסור אלא מחמת שנבלע בו איסור, כגון טעם חמץ הבלוע בחלב הקיבה, הרי הוא מתבטל בס' כמו שנתבאר ביו"ד סי' פ"ז, שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל. ונראה שכוונת רבנו (בציון לסי' פז) לדין הרמ"א דידן, דכיון דאפילו בבשר בחלב (דבעלמא מיקרי איסור מחמת עצמו) סגי בס' ולא אמרינן שאינו בטל, כ"ש שבאיסור בלוע סגי בס' (וכהש"ך). [ובמ"מ וציונים (אשכנזי) נראה שהבין שכוונת רבנו לדברי רמ"א בסעיף יא דדבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטיל. ואינו נראה, דמ"ש שם "דבר האסור בעצמו" לא בא אלא למעט אם העמיד בעור קיבת כשרה (דאיירי בי' התם, וכמפורש בב"י שהוא מקור דין הרמ"א), שהוא דבר שאינו אסור כלל ואנו באים לאוסרו עתה משום בב"ח, ואינו שייך לנדו"ד]. ונראה דעת רבנו כטעם הב' דהש"ך, שהרי כתב שטעם ההיתר הוא כיון שאיסור הבלוע אינו מעמיד כלל, וטעם זה אינו שייך אלא בשאר איסורים ולא בבשר בחלב (אלא שבב"ח שאינו אלא מדרבנן השוו דינו לשאר איסורים, דלא חשיב כגופו של איסור לענין שיאסור במעמיד כלשהו, כמ"ש הש"ך). וגם בצ"צ (פס"ד כאן ד"ה לכתחלה) הביא רק טעם הב' דהש"ך. ב. כתב הפר"ח (סקכ"ט הא', הובא בדרכ"ת סקקכ"ג) שאם העמיד בחלב שנמלח בקיבת נבלה, אם יש בטעם שבלעה מהנבלה כדי להעמיד לבדו הוי דבר המעמיד ואפילו באלף לא בטיל, ואם אין בו כדי להעמיד לבדו הוי זוז"ג ומותר (היכא דאיכא ס'). וביד יהודה (שם) כתב דכל שהאיסור הבלוע ראוי להעמיד בו אסור אף אם אין בו כדי להעמיד, דהא דשרי באיסור בלוע אינו אלא מטעם דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם, והיכא דהאיסור עצמו יכול להעמיד הדרינן לדינא דחנ"נ ואוסר הכל. והביא שמפורש כן בשו"ת הרדב"ז (שם). ומלשון רבנו (דלעיל אות א) "שהרי איסור הבלוע אינו מעמיד כלל" משמע כדעת היד יהודה, דהיכא דהאיסור הבלוע מעמיד אסור אף אם אין בו כדי להעמיד לבדו.