סעיף א
סעיף א
ואם ראשו אחד כד ועגול וראשו השני חד ועגול וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, אפשר שהיא ביצת עוף טמא ואפשר שהיא ביצת עוף טהור. לפיכך שואל לצייד ישראל ( רמ"א : או גוי ) המוכר, אם אמר לי' של עוף פלוני הוא ואנו מכירים אותו שהוא עוף טהור הוא, סומך עליו.
וכתב הט"ז שהטעם שסומכין עליו הוא משום דמירתת שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינן דומין לאלו.
וכתב הפמ"ג דבטעמא דמירתת לחודי' לא סגי, ובעינן סימנים בהדי'. 91
וכן דעת רבנו, דבעינן תרווייהו סימנים וטעמא דמירתת, דטעמא דמירתת לחודי' לא מהני בדאורייתא אלא בצירוף טעם אחר (ודלא כהחולקים בזה). ועפ"ז היכא דא"א להכיר הסימן, כגון שנשברו הביצים, לא סמכינן אטעמא דמירתת ואינו נאמן.
הערות
- 91. סעיף א הט"ז (סק"א) כתב דהא דסמכינן על המוכר היינו משום דחזקה שאינו משקר, דמירתת שמא יביאו ביצי אותו עוף ויראו שאינם דומין לאלו. ומקורו בגמ' פא"ט (חולין סג ע"ב, ופרש"י שם ד"ה של עוף), דאינו נאמן אלא באומר של עוף פלוני טהור, אבל באומר של עוף טהור סתם אינו נאמן משום דאית לי' לאישתמוטי. ובפמ"ג (מש"ז סק"א) כתב על דברי הט"ז דתרווייהו בעינן, ובשבורות וא"א להכיר הסימן אמירתת לחוד לא סמכינן (וכן משמע מפרש"י שם סד ע"א ד"ה אבל). וצ"ל שבא לאסור אף שלקחן שלמות ואח"כ נשברו, דאם לקחן שבורות בענין שא"א להכיר הסימן פשיטא דאסור, שהרי אין כאן טעמא דמירתת כלל (כמ"ש בשפ"ד סק"ג). [ואינו ענין כלל למ"ש הפר"ח (סק"ג וסקכ"ט, והביאו הפמ"ג שפ"ד שם) שמותר לקנות ביצים שבורות בקערה מן הנכרי, דהתם מיירי באינן טרופות לגמרי אלא החלבון והחלמון שלמים, דהשתא איכא סימנים בחלבון וחלמון ואיכא נמי טעמא דמירתת (אף שגם בזה נחלק עליו הפמ"ג שם). והפמ"ג מיירי בטרופות לגמרי שא"א להכיר הסימן, וטעמא דמירתת איכא כיון שלקחן שלמות]. והכו"פ (פלתי סק"י) הביא דעת הרשב"א שאפילו בלקחן טרופות לגמרי מותר משום עוף טמא (אי לאו דחיישינן שהיא ביצת נבלה וטרפה שלקח מישראל), דמ"מ מירתת דלמא יקיף הביצה עם ביצת עוף פלוני ולא ידמו להדדי. ונמצא דלהרשב"א בטעמא דמירתת לחודי' סגי ולא בעינן סימנים בהדי' (ותמה עליו בפלתי שם דא"כ סימנים ל"ל). והנה כתב המחבר בשו"ע (סי' ב סעיף ד, גבי מומר לתיאבון): ואפילו אם נמצא בשר בידו, אם יש מומחין בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי. וכתב רבנו (שם סקי"ב) בטעם ההיתר: דלא שביק היתרא להוליך למומחה שבעיר ואכל איסורא ( ... ) ויש לחוש שמא לא יטרח הרבה לחזור אחריהם עד שימצאם אם ילך אצלם ולא ימצאם בביתם, מש ום הכי בעי הכא שיאמר מומחה שחט לי, דאיכא עוד חדא למעליותא, דמירתת לשקר שמא ישאלו את המומחה ( ... ) ומ"מ אהאי טעמא דמירתת לחוד לא הוי סמכינן, אי לאו משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא בשביל טורח ההליכה, דלא סמכינן אה"ט דמירתת לשקר פן ישאלו וידרשו אחריו מאחרים ויכחישוהו אלא בדרבנן ולא בדאורייתא כדלקמן סי' קי"ט, אלא בדאיכא נמי טעם אחרינא להקל כדלקמן סי' פ"ו, משום דבדאוריי תא חיישינן חששא יתירה דלמא לא אסיק אדעתי' שישאלו וידרשו אחריו, כי נדמה לו שיאמינו לו. וכ"כ רבנו בקצרה לעיל (סי' א קו"א סק"ב), דבדאורייתא לא סמכינן אמירתת לחוד. וכ"כ בתב"ש (שם סקט"ו, הובא בפמ"ג סי' ב מש"ז סק"ז). ונמצא שדעת רבנו דטעמא דמירתת לחודי' לא מהני הכא ובעינן סימנים בהדי'. וא"כ היכא דאין להכיר הסימן אסור, וכדעת הפמ"ג.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.