סעיף טז

הערות

1. 89. סעיף טז הט"ז (סקכ"ב) והש"ך (סקמ"ב) כתבו שטעם האיסור בתולעים הנמצאים בין עור לבשר הוא משום אבר מן החי, דבהמה בשחיטה משתריא, והנהו תולעים כיון שיש להן חיות בפני עצמן לא הותרו בשחיטה וקיימו באיסורייהו. וכתב הפמ"ג (מש"ז סקכ"א ושפ"ד סקמ"ב ובאו"ח סי' שטז א"א סק"כ) דכיון שהתולעים אסורים משום אמ"ה אסור ליתנם לב"נ (שהוא מוזהר על אמ"ה) משום לפני עור. וכ"כ בשו"ת בית אפרים (סי' לו, הובא בדרכ"ת סי' לו סקקס"א) שאסור למכור לנכרי ריאה שנמצאו בה תולעים. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סקקע"ו וסי' לו שם), וכ"כ בכה"ח (סקקמ"ה). ובשו"ת טוטו"ד (קמא סי' ס) כתב לבאר, דהא דאסורין אף לאחר שמתו ולא אמרינן דמיתתו מתירתו (דמיתה בב"נ הויא במקום שחיטה בישראל), היינו משום דריאה גופה אינה מותרת לנכרים אלא משום מי איכא מידי דאסיר לב"נ ולישראל שרי (דאל"ה הו"ל בשעת שחיטה כמנחא בדיקולא ואסורה משום אמ"ה), ובתולעים דליכא מי איכא מידי כיון דלישראל נמי אסירי, אסורים גם לב"נ. ודעת המנחת חינוך (מצוה קסג) שאין תולעים שבבהמה אסורין לב"נ משום אמ"ה אלא קודם שמתו, אבל לאחר שמתו מיתתן מתירתן. וכ"כ בשו"ת בית שלמה (יו"ד סי' פא וסי' פב).
2. 90. ובשו"ת שבסוף ספר נחלת יעקב לבעל חוו"ד (סי' ג) כתב להתיר למכור לב"נ ריאה שיש בה תולעים מכמה טעמים. וא' הטעמים שכתב הוא משום דתולעים לא חשיבי אבר מן החי, ואינם אסורים לישראל אלא כיון שבאו מאבר מן החי, ואיסור זה אינו בב"נ. ומשמע שדעתו שמותרין לב"נ אף קודם שמתו. וכן הכריע בס' דעת תורה (סמ"א סקט"ז וסקי"ז). וראה בכ"ז בדרכ"ת (שם) שהביא עוד אחרונים דס"ל כן, וכן נוטה דעת הדרכ"ת. הרי לנו ג' דעות בדין היתר תולעים שבבהמה לב"נ: א) דעת הפמ"ג ודעימי' דאסורין אף לאחר שמתו, ב) דעת המנ"ח ודעימי' שקודם שמתו אסורין ולאחר שמתו מותרין, ג) דעת הנחלת יעקב ודעימי' דמותרין אף קודם שמתו. וכתב רבנו (בשו"ת סי' טו, והובא בדעת תורה ודרכ"ת שם, ובשו"ת צ"צ יו"ד סי' סג): מהודענא אודות התולעים שבריאה, לא החלטתי לאסור לאחרים כ"א להחמיר לעצמי, מפני שאינני סומך על שיקול הדעת להתירן ( ... ) צ"ל כמ"ש רש"י ור"ן ס"פ כ"ה (דקט"ז ע"ב) דאע"ג דפירשא בעלמא הוא אינו כפרש ממש אלא דלאו גופה הוא, וה"נ רימה אינו כגוף האדם והבהמה ול"ד לביצה, ע"ש בתמורה. ובבכורות (דף ו') דיוצא מן הטמא נפקא לן מאת הגמל, וא"כ אין לאסור לב"נ היוצא מאמ"ה. אבל לפ"ד הרי"ף ס"פ כ"ה דלא ס"ל כרש"י שם לא אתי שפיר תירוץ זה, וא"כ אפשר דסוגיא דחולין ס"ל דלאו פירשא הוא אלא כגוף הבהמה. ואילו חתך בשר חי מגופה, אע"ג שמת הבשר אח"כ כגון ריאה בחתיכת הקנה חולין (ל"ג א'), ע"ש דעומד באיסורו. וה"נ תולעים שבכבד ספא"ט אין איסורן מן אמ"ה בחיות עצמן, שהרי אמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה חי' ועוף, ותולעים שלא פירשו מותר לאוכלן חיין אי לא משום בל תשקצו, אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהן חיין לעצמן שלכך אין שחיטת הבהמה מתירתן ( ... ) ואף שמתים אח"כ מאי מהני, כיון שכבר נבדלו ומונחים בדיקולא בשעת שחיטה. וגם אם היו מתים בשעת שחיטה לא מהני, מאחר שכבר הובדלו פעם אחד במה שהיו חיים שעה אחת ( ... ) ולא ידעתי מקום לחלק לב"נ בין תולעים חיים למתים, מאחר שאמ"ה אינו נוהג בתולעים כלל, ע' סנהדרין נ"ט א' למשרי שרצים כו', ואם יש להתירן מתים יש להתירן ג"כ חיים ( ... ) ואין לחלק בין אמ"ה לבמ"ה לב"נ כמבואר בגמ' (דל"ג ע"א ודף קכ"א ב'), וכ"פ הרמב"ם בהלכות מלכים, וכ"כ בחי' הרשב"א ס"פ העור והרוטב. ונמצא שרבנו מסתפק אם להתיר לגמרי תולעים שגדלו בבהמה לב"נ משום דלא נאסרו לישראל אלא משום יוצא מאמ"ה (כדעת הנחלת יעקב ומטעם הנ"ל), או שיש לאוסרן לגמרי אפילו לאחר שמתו (ולא מטעם הנ"ל שבטוטו"ד, אלא דמכיון שכבר הובדלו פעם אחת ונאסרו משום אמ"ה שוב אין מיתתן מתירתן), אבל אינו נותן מקום כלל לדעת המנ"ח ודעימי' שיש לחלק בין קודם שמתו לאחר שמתו. ומסקנתו שאינו מחליט לאסור לאחרים אבל לעצמו מחמיר. ועיין בשו"ת צ"צ (שם) שהאריך לדון בדברי רבנו, ונוטה שם לחלק בין קודם שמתו לאחר שמתו (כדעת המנ"ח), אלא שלמסקנא כתב שאין להעמיד יסוד על סברתו להתירם לאחר שמתו.