סעיף ה

הערות

1. 85. סעיף ה א. הט"ז (סק"ט) והש"ך (סקי"ז) כתבו דמותר למכרו לנכרי מעט מעט, דבכה"ג לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל. וכ"כ הרמ"א לקמן (סי' קלד סעיף ה), שמותר למכור לנכרי מים שנתערב בהם יין נסך ולא הי' בהם כדי לבטלו, ובלבד שלא ימכרם הרבה ביחד (וכ"כ הט"ז שם סק"ז). וכן משמע דעת המחבר בכס"מ (הלכות חמץ ומצה פ"ה ה"ט), שכתב דהא דהתירו למכור לנכרי דגן שהחמיץ קודם פסח קבא קבא היינו משום דאמרינן לצורך ביתו הוא לוקחו. וכתב הפמ"ג (מש"ז סק"ח ושפ"ד סקי"ז) שהמנהג כדעת הט"ז והש"ך. וכן הסכימו עוד אחרונים (הובאו בדרכ"ת סק"ע ובכה"ח סקמ"ד). ובנקוה"כ (מבן הש"ך) האריך להשיג על דברי הט"ז והש"ך, וכתב שלא התירו למכור מעט מעט אלא בדגן שהחמיץ קודם פסח, משום ספק ספיקא, שמא לא ימכרנו לישראל ואפילו אם ימכרנו לישראל שמא יאכלנו הישראל קודם פסח, אבל בנדו"ד דליכא ס"ס אסור למכור אפילו מעט מעט. וכ"כ המג"א (או"ח סי' תסז סק"ב) והפר"ח (סקי"ח הא'), וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"ג סי' לה, הובא בפת"ש סק"ד), וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בכה"ח שם). ואף המנח"י (כלל מו סקל"ד ובח"י או"ח סי' תמז סק"ד) כתב שלא התירו למכור מעט מעט אלא במקום שיש ס"ס. אלא שכתב (במנח"י שם) שגם בנדו"ד איכא ס"ס, שמא לא פירשו התולעים ואת"ל פירשו שמא לא ימכרנו לישראל. ומ"מ כתב שאין להתיר אלא בהפ"מ. וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף ב): כל דגן שנפלו עליו מים (...) הרי זה אסור אפילו להשהותו עד לאחר הפסח (...) אלא מוכרו מעט מעט לנכרים בענין שיש לתלות שיאכלוהו הנכרים קודם הפסח. אבל לא ימכור ממנו הרבה לנכרי אחד, גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר שאינו יודע שנפלו עליו מים, ויאכלנו הישראל בפסח. משא"כ כשמוכרו מעט מעט יש כאן ב' ספקות להקל, שמא יאכלנו הנכרי בעצמו ולא ימכור ויתן ממנו לישראל, ואף אם יחזור הנכרי וימכור המעט הזה לישראל אחר יש לתלות שיאכל הישראל כל המעט הזה קודם הפסח.
2. 86. ונמצא מדברי רבנו להדיא כדעת המג"א והפר"ח, שלא התירו למכור לנכרי אלא במקום שיש ס"ס. אבל אין להוכיח מדברי רבנו אם גם בנדו"ד מותר משום ס"ס (כסברת המנח"י) או לא. ב . הש"ך (סקי"ז) כתב דדוקא למכרו לנכרי אסור, אבל מותר להאכילו לעבדו ושפחתו אע"פ שמזונותיהם עליו, ובלבד שלא ישהה אותו זמן רב שלא יבוא לידי תקלה. והביא ראי' לדבריו מדברי רמ"א (סי' נז סעיף יח וסעיף כ) גבי ספק טרפה, שכל שצריכין להשהותו י"ב חודש חיישינן לתקלה. ומשמע שבעוף נקבה שא"צ להשהותו אלא כ"א יום (שהוא זמן עיבור בעוף) לא חיישינן (וכן הביא הש"ך שם סקמ"ז מהגש"ד סי' עג ות"ח כלל עג דין ד, וכ"כ הט"ז סי' פו סקט"ז). והביא (בנדו"ד) שכן דעת רש"ל (פא"ט סי' נה). והט"ז (סק"ז) כתב לחלק בין ספק טרפה לקמח שנמצאו בו תולעים, דהתם בדילי בעלים מיני' ולהכי מותר להשהותו זמן מועט, אבל הכא כיון שעושה ממנו פת ונאכל בתוך ביתו א"א ליזהר שלא יתערב עם פת אחר, ואסור להשהותו אפילו זמן מועט. וכן דעת היד יהודה (סי' נז פיה"א סקל"ה ופיה"ק סקס"ו) שאין ללמוד מספק טרפה לשאר איסורים (מטעמים אחרים). והפר"ח (סקי"ח) כתב שישנה צורת הפת כי היכי דלא ליחליף בפת דידי', ואז מותר להשהותו זמן מועט. ובבאה"ט (סי' נז סקל"ב וסי' פו סקט"ז) הביא דעת ס' בית הלל דגם בספק טרפה אסור להשהותו אפילו זמן מועט, אלא ימכור לנכרי והנכרי ימיתנו תיכף. ובדרכ"ת (סקע"א) הביא דעת הכנפי יונה שבכל ספק איסור מותר להשהותו זמן מועט, אבל בודאי איסור אסור להשהותו. הרי לנו ו' דעות בדין השהיית מאכלות אסורות זמן מועט: א) דעת הש"ך דלעולם מותר, ב) דעת הפר"ח דמותר ע"י שינוי צורה, ג) דעת הט"ז שבתוך ביתו אסור ובלא"ה מותר, ד) דעת היד יהודה דבספק טרפה מותר ובשאר איסורים אסור, ה) דעת הכנפי יונה שבספק איסור מותר ובודאי איסור אסור, ו) דעת בית הלל דלעולם אסור. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף א, גבי תערובת חמץ): יש מתירין למכור לגוי כל התערובת ( ... ) רק שיזהר למכור כל התערובות תיכף ומיד שנתערב בו החמץ, שאסור להשהותו בפסח ( ... ) שמא ישכח ויאכלנו. ואע"פ שבכל מאכלות אסורות מותר להשהותן זמן מועט כמו חודש או ב' חדשים ואין חוששין שמא ישכח ויאכלנו, כמו שנתבאר ביו"ד סי' נ"ז, מ"מ חמץ כיון שהוא רגיל בו כל השנה יש לחוש יותר לשכחה, ולפיכך החמירו בו חומרות הרבה וגדרו כמה גדרים כדי להתרחק ממנו, ולכך אין ללמוד ממנו לשאר איסורי תורה.
3. 87. וכ"כ רבנו לענין עוף ששהה בשחיטתו ועודנו חי, שאסור באכילה (יו"ד סי' כג סקכ"ד): אבל אסור להשהותו בביתו כשהוא חי דילמא אתי לידי תקלה (מרדכי). אבל אם אין צריך להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד מותר, כדלקמן סי' נ"ז (ש"ך). ועפ"ז נראה שגם בנדו"ד דעת רבנו לגמרי כדעת הש"ך, שמותר להשהות קמח שנמצאו בו תולעים (ודלא ככל החולקים הנ"ל), שהרי כתב להתיר בכל מאכלות אסורות ולא חילק ביניהם, וא"כ ליכא למימר דס"ל כהט"ז האוסר להשהות בתוך ביתו (ועוד, דמלשון "מאכלות אסורות" משמע דמיירי בדברים המותרים בהנאה שיכול להאכילם לעבדו ושפחתו, ואעפ"כ כתב דמותר להשהותם בתוך ביתו ולא חיישינן לתקלה), וגם לא כהכנפי יונה האוסר בודאי איסור, ובוודאי דלא ס"ל כהיד יהודה (דלדידי' אין ללמוד כלל מספק טרפה לאיסורים אחרים), ומכ"ש דלא ס"ל כהבית הלל האוסר גם בספק טרפה. ועוד משמע מדברי רבנו שמותר להשהות זמן מועט גם מבלי לשנות צורת הפת (דלא כהפר"ח). ג . מצינו באחרונים כמה דעות בשיעור זמן מועט שמותר להשהות האיסור אצלו: החת"ס (שו"ת חת"ס יו"ד סי' נז, הובא בפת"ש סי' נז סקכ"ב) כתב שאין להקל אלא בשיעור כ"א יום שמצינו להדיא גבי עוף, ולא יותר (ובעיבור בהמה דקה שהוא ה' חדשים אסור). וביד יהודה (שם) כתב דשיעור כ"א יום הוא לאו דוקא, שהרי ממתינין עד שתגמור להטיל, ואפילו אינה מטלת כעת אם התחילה להטיל בתוך כ"א יום מעת שנולד הספק ממתינין עד שתגמור ותשהה כ"א יום ותחזור להטיל, ודבר זה יכול לשהות כמה שבועות או חדשים. ועפ"ז נוטה להתיר גם בעיבור בהמה דקה שהוא ה' חדשים (ובכוונת החת"ס י"ל, דכיון דהכא אפשר שלא יצטרך להמתין אלא כ"א יום, שהרי גם במטלת כעת אפשר שהיום תפסוק מלהטיל, אין להוכיח מהא להיכא דידעינן בודאי שיצטרך להמתין יותר מכ"א יום).
4. 88. ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' עח) כתב ג"כ דכ"א יום לאו דוקא, אלא שהביא סברא דנ' יום מיקרי זמן מרובה ואסור (אמנם כתב שסברא זו אינה מוכרחת, ובנדון דידי' התיר בלא"ה ע"י צירוף טעמים אחרים). ודעת הנוב"י (שהשיב להמחבר בשו"ת לשון זהב סי' ח, הובא בס' דעת תורה סי' נז סקמ"ג) דדוקא בשהיית יב"ח חיישינן לתקלה ולא בפחות (אלא שהדע"ת כתב דאפשר שגם הנוב"י מודה דאין להקל ביותר מג' או ד' חדשים). ודעת הכנפי יונה (הובא בדרכ"ת שם) שבספק איסור דאורייתא אין להשהותו יותר מכ"א יום, אבל בחששא דרבנן בעלמא יש להקל עד י"ב חודש. ועוד הביא בדרכ"ת (סי' נב סקקפ"ט) דעת המק"מ (סק"נ) דשרי להשהות ל' יום, ודעת אם לבינה (סניף ט"ז) דשרי ב' חדשים. ובדברי רבנו (לעיל אות ב) מצינו שהשיעור הוא כמו חודש או ב' חדשים. וצ"ע אם הכוונה שיש בזה חילוק בין איסור לאיסור (או בתנאי האיסור), ולא פירשו כאן כיון שאינו מקומו, או שעד ב' חדשים מותר. ונראה לבאר כוונת דברי רבנו ע"פ סברת היד יהודה דלעיל, דכיון דילפינן ההיתר להשהות מדין השהיית עוף עד שתגמור להטיל, והשהי' זו אינה פחותה לעולם משיעור קרוב לחודש (ולפחות כ"א יום) ואינה יתרה על ב' חדשים (כיון שאם אינה מטלת עתה אפשר שתשהה מלהטיל עוד כ' יום ותטיל, ואז יצטרך להשהותה עוד כ"א יום אחרי שתגמור מלהטיל, ועם ימי ההטלה עצמן הוו כמו ב' חדשים), הרי אין אנו מתירין להשהות אלא בכה"ג, שהשיעור שיודע מתחלה שיצטרך להשהות אינו יותר מחודש, אלא שאפשר שימשוך עד ב' חדשים. ולזה כיון רבנו במ"ש שהשיעור הוא כמו חודש או ב' חדשים. [ואולי י"ל עוד, שלפעמים גבי עוף ידוע מתחילה שיצטרך להשהות לפחות חודש ממש, כגון כשמטלת עתה (ובפרט כשעתה התחילה להטיל), שאז צריך להמתין עד שתגמור מלהטיל ועוד כ"א יום. ונמצא שהמקור לשיעור חודש (שמותר גם כשיודע בוודאי שיצטרך להשהותו שיעור זה) הוא מדין ההשהי' כשמטלת עתה (שאז נמשך לכה"פ חודש, ולאידך א"א שיימשך הרבה יותר), והמקור לשיעור ב' חדשים (שמותר להשהות כשאינו יודע בוודאי, אלא שאפשר שיצטרך להשהותו שיעור זה) הוא מדין ההשהי' כשאינה מטלת עתה (שאז אפשר שיימשך ב' חדשים, ולאידך אז אין הכרח שיימשך אפילו חודש)]. וכעין זה הי' מקום לבאר גם בשאר מקומות שמביא רבנו ב' שיעורים בזמן, כגון גבי תפילין (סי' כה סעיף כט) "כמו ב' או ג' שעות" וגבי סוכה (סי' תרלט סעיף יג) "לאחר שעה ושתים", שההמתנה הידועה בוודאי היא כשיעור הקצר, אלא שאפשר שיימשך כשיעור הארוך. אלא שבמקומות אלו כבר ביאר כ"ק אדמו"ר (נדפס בס' שערי הלכה ומנהג ח"א סי' לז) באופן אחר.