סעיף י

הערות

1. 82. סעיף י מקור דין זה במשנה בכורות (ז ע"ב): וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו. והקשו התוס' (שם ד"ה דג) והרא"ש (שם ס"ח) ממשנה אהלות (פי"א מ"ז) גבי כלב שאכל בשר המת, דאיתא התם: כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת. ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף, דברי ר' שמעון. ר' יהודה בן בתירא אומר בעופות ובדגים מעת לעת. וכתבו ליישב בג' אופנים: א) דיש לחלק בין איסור לטומאה, דגבי איסור לא אמרינן דנתעכל (תוס' ורא"ש שם, וכן הובא בפי' הר"ש למשנה אהלות שם בשם רב האי גאון), ב) דיש להחמיר כר' יהודה בן בתירא דשיעור עיכול הוא מעל"ע, והכא מיירי קודם שיעור זה (דעת ר"ת בתוס' ורא"ש שם), ג) דיש לחלק בין אכל ולועס בשיניו ובין בלעו שלם, והכא מיירי בבלעו שלם (דעת ה"ר משה מפונטייז"א ברא"ש שם). ועפ"ז דחו התוס' והרא"ש שם דעת יש רוצים להתיר חטה הנמצאת שלמה במעי תרנגולת בפסח ממשנה דאהלות, דבין לתירוץ הא' ובין לדעת הר"מ מפונטייז"א אסור (אף שלדעת ר"ת לכאורה יש מקום להתיר היכא דידעינן שעבר מעל"ע). ולענין הלכה מצינו בזה כמה שיטות באחרונים: א) דעת הט"ז (סקי"ד) כהר"מ מפונטייז"א, דיש לחלק בין בלעו שלם דלא חשיב עיכול ללעסו בשיניו דחשיב עיכול ומותר, אבל אם נבלע שלם אסור אפילו נמצא מרוסק קצת. ובזה פירש דברי הטור שכתב שטעם האיסור הוא כיון שהוא שלם, שכוונתו כיון שהי' שלם בשעת בליעתו (דאם לא הי' שלם בשעת בליעתו, דהיינו שלעסו בשיניו, חשיב כמעוכל ומותר). וכן נראה דעת הב"י (כאן), שפירש דברי הטור ע"פ דעת הר"מ מפונטייז"א. ב) דעת הש"ך (סק"ל) כדעה הא' ברא"ש, דלא ס"ל לחילוק הר"מ מפונטייז"א, וגם בלעסו קודם שבלעו לא חשיב עיכול ואסור. ובדברי הטור (שטעם האיסור הוא כיון שהוא שלם) כתב שכוונתו כיון שהוא שלם עתה (ולא שהי' שלם בשעת בליעתו כפי' הט"ז), דאם בלעו שלם ועתה אינו שלם אמרינן דודאי עיכול הוא ומותר. וכן פירשו בדברי הטור הרמ"א בד"מ (הארוך סקט"ו, הובא בט"ז שם) והפר"ח (סקכ"ח, נדפס על הגליון). והביא הש"ך ראי' לזה מדברי הטור (או"ח סי' תסז) שכתב להדיא כדעה הא' ברא"ש (וראה מש"ש בש"ך ופר"ח שם ובפרי תואר סקי"ב ליישב דברי הב"י, שלא יקשה מדברי הטור אלו). ג) דעת הפר"ח (שם) להתיר בלעסו קודם שבלעו (וכדעת הר"מ מפונטייז"א), דוקא לאחר מעל"ע שהוא שיעור עיכול (כדעת ר"י בן בתירא במשנה דאהלות). ועוד הוסיף להתיר גם בבלעו שלם ואח"כ נמצא שנתמעך (וכפירושו בטור, אף שבלעסו קודם שבלעו פליג אדעת הטור).
2. 83. ד) דעת הפרי תואר (שם) והכו"פ (כרתי סקכ"ג ופלתי סק"ז) לאסור בכל ענין, בין בלעסו קודם שבלעו (כדעה הא' ברא"ש ודלא כר"מ מפונטייז"א) ובין בבלעו שלם ונמצא שאינו שלם (ודלא כהש"ך). ובפי' דברי הטור כתבו שבא לאסור אפילו ביצא דרך בית הרעי, דאז אינו אסור אא"כ הי' שלם. והנה כתב הרמ"א (או"ח סי' תסז סעיף יב, גבי חטה שנמצאת בפסח במים שמלגו בהן תרנגולת): ויש מי שאוסר בשאר בשר, ומתיר בתרנגולת מכח ספק ספיקא. ולענין מנהג נראה לאסור בשאר בשר, או בחטה שלימה אפי' תרנגולת. והנה הסברא הא' שהביא הרמ"א היא סברת המתירים בחטה הנמצאת במעי תרנגולת (שהובאו בתוס' ורא"ש בבכורות, וכן הובאו במרדכי פכ"ש סתק"נ ובטור שם), דס"ל דאפילו בנבלע שלם ונמצא שלם חשיב עיכול, ולכן בנדו"ד איכא ס"ס, שמא לא היתה כלל בתרנגולת, ואם היתה שמא נתעכלה. ומ"ש הרמ"א למעשה הוא כדעת הש"ך (וכדברי עצמו בד"מ), דס"ל שבלא נמצא שלם חשיב עיכול ולהכי איכא ס"ס ומותר, ובנמצא שלם לא חשיב עיכול וליכא ס"ס. וכ"פ המג"א (שם סקכ"ב) והח"י (שם סקל"ט). ובמג"א (שם) הביא דעת האגודה, דאפילו לדעת הר"מ מפונטייז"א בנשתברה אח"כ אסור (והיינו כדעת הט"ז). וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף לד, גבי בשר שנשרה בפסח בחמין שנמצא בהם אח"כ חמץ, דאסור הבשר): וכל זה בבשר בהמה וחי', או אפי לו בשר עוף אלא שהחטה שנמצאת במים היא שלמה. אבל אם נשרה בשר עוף במים חמין אפי' בכלי ראשון, ולאחר שסילקוהו משם מצאו שם חטה שבורה, אפי' היא בקועה, יש להתיר העוף אפילו באכילה מכח ספק ספיקא, שמא עתה נפלה החטה שם לאחר שסילקו העוף משם, ואם ת מצי לומר קודם לכן היתה שם, שמא הי' חטה זו כבר במעי העוף ונתעכל כבר במעיו עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ כמו שית באר , וממעיו נפלה לבשרו, ומבשרו נפלה לתוך המים שנמצאת בהם. וכן כתב להלן (שם סעיף מה, גבי מי שנתן מצה ובשר לתוך פיו והרגיש שיש שם חטה, דאסור הבשר): וכל זה בבשר בהמה וחי', או אפי לו בבשר עוף אלא שהחטה היא שלמה. אבל אם הוא בשר עוף והחטה היא שבורה יש להתיר מכח ספק ספיקא, שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן, ואם תמצא לומר קודם לכן, שמא היתה כבר במעי העוף ונתעכלה שם במעיו עד שנשברה, ושוב אין בה איסור חמץ, וממעיו נדבקה לבשרו. ובסוף הסימן (שם סעיף סב, גבי חטה שנמצאה בזפק העוף שצריף לשורפה): במה דברים אמורים כשהיא שלמה, אבל אם היא שבורה הרי ניכר ששלט בה העכול עד שנשתברה, והרי זו כפרש ונפקע איסור חמץ ממנה וא"צ לבערה, ואצ"ל שאינה אוסרת אפי לו כדי קליפה. (ובסעיף סג:) וכל זה בחטה ושעורה וכיוצא בהן מדברים שאפשר שבלען העוף כשהן שלמים ולא לעסן כלל, ולכך אינן חשובים כמעוכלים עד שנשתברו שם במעיו. אבל אם אכל מורסן וכיוצא בו מדברים רכים שבודאי נלעסו בפיו, אם שהו במעיו כשיעור עיכול דהיינו מעל"ע, הרי הם כמעוכלים לגמרי ונפקע מהם איסור חמץ ( ... ) אבל אם בלע חטים ושעורים וכיוצא בהן והקיאן כשהן שלימים, אף ששהו במעיו יותר ממעל"ע לא נפקע איסורן. וכן אם בלע שאר איסורין דינו כחמץ בפסח לענין זה. ובמ"מ שם צוין מקורו בפר"ח כאן. ונמצא שרבנו פוסק לגמרי להקל כדעת הפר"ח, שבין בלעסו קודם שבלעו ובין בנבלע שלם ונמצא שאינו שלם מותר, אלא שבלעסו קודם שבלעו מצריך שישהה מעל"ע (כמ"ש הפר"ח, וכדעת ר"י בן בתירא במשנה דאהלות).
3. 84. ונראה לבאר הטעם שפסק רבנו להקל בתרווייהו, שמפרש דברי הטור כפי' הרמ"א והש"ך והפר"ח (דלא כהב"י והט"ז שפירשו דבריו ע"פ דעת הר"מ מפונטייז"א) דמיירי בנבלע שלם ונמצא שאינו שלם. ומה שהתיר גם בלעסו קודם שבלעו לאחר מעל"ע, היינו כיון שמצינו להפר"ח דס"ל הכי, ולא מצינו להש"ך והרמ"א שיחלקו בזה בפירוש. ואדרבה, דאפשר שגם להש"ך והרמ"א (דס"ל כהרא"ש) בלעסו מותר לאחר מעל"ע, דלא מצינו להרא"ש שנחלק על הר"מ מפונטייז"א אלא לענין להתירו מיד (בכדי שתפול לאור ותשרף), אבל לענין לאחר מעל"ע שפיר י"ל דגם להרא"ש מותר לאחר מעל"ע בלעסו, ולפ"ז אין כלל חולק בקולא זו.