סעיף ז (א)

הערות

1. 80. סעיף ז (א) הש"ך (סקכ"א) דייק מלשון המחבר דדוקא בחולה שיש בו סכנה מותר להחזירו, אבל בחולה שאין בו סכנה אסור להחזירו אף שאין בו אלא איסור דרבנן, ואין בזה חילוק בין קטן לגדול, דאסור להאכיל בידים לקטן אפילו דברים האסורים מדרבנן. וכן הסכימו רוב האחרונים (פר"ח סקכ"א, כרתי סקי"ד, פמ"ג שפ"ד סקכ"ב, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת סקפ"ד וכה"ח סקנ"ח). ובכנה"ג (הגב"י סקנ"ה, הובא בבל"י סקט"ז ובכה"ח שם) הביא דעת הרשב"א בתשובה (ח"א סי' צב, הובא בב"י או"ח סו"ס שמג) שכל שהוא לצרכו של קטן מותר להאכילו דברים האסורים מד"ס, והא דאסור לקטן לינק אחר כ"ד חודש היינו משום שאז א"צ לו. וכתב שעפ"ז נמצא שמותר להחזיר קטן לינק אפילו באין בו סכנה, ואפילו באינו חולה כלל אם צריך לכך. וכתב בכה"ח (שם) דלצורך גדול יש לסמוך על המתירין. והנה כתב המג"א (או"ח שם סק"ג) על דברי הרשב"א, שאף שהרשב"א אמרה להלכה ולא למעשה, מ"מ הר"ן (שבת מה ע"ב ברי"ף וריש יומא) הביאה סתם למעשה. ונראה דעתו שיש לסמוך על דעת הרשב"א. ובמ"ב (בביה"ל) כתב שמדברי המחבר נראה שאין להקל כדעת הרשב"א. ורבנו כתב (או"ח סי' שמג סעיף ה): ואפי לו דברים האסורים מד"ס אסור להאכילו אפילו הוא צריך לכך ואפי לו הוא חולה, כל שאין בו סכנה, כמו שאסור לגדול. (ובסעיף ו:) וי"א שכל שהוא לצרכו של תינוק כגון אכילה ושתי' לא גזרו בו חכמים כלל, ומותר להאכילו בידים כל דבר שאין איסורו אלא מד"ס אם צריך לכך, אע"פ שהגיע לחינוך. אבל אם א"צ לכך אסור להאכילו אפי' אינו בר הבנה ( ... ) אפי' באיסור ד"ס, שהרי אסור להניקו חלב אמו אחר כ"ד חדש אע"פ שאין איסור חלב אשה אלא מד"ס, הואיל וא"צ לו אחר כ"ד. ויש לסמוך על דבריהם להקל בד"ס אם הוא צריך לכך ואין שם נכרי להאכילו על ידו. הרי שכתב רבנו להדיא שיש לסמוך על דעת הרשב"א להאכיל לקטן בידים דבר האסור מד"ס אם הוא צריך לכך, אם אין שם נכרי להאכילו על ידו. ועפ"ז נמצא שמותר להחזיר קטן לינק אפילו לאחר י"ב חודש אפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה, ואפילו אינו חולה כלל כל שצריך לכך (שהרי לדעת הרשב"א אין איסור להניקו אחר כ"ד חודש אלא משום שאינו צריך לכך), אם אין שם מינקת נכרית (ודלא כדעת הש"ך ושאר אחרונים הנ"ל). [ובדרכ"ת (סקצ"א) כתב להתיר בזה ע"פ דברי רבנו (שם סעיף ג) שתינוק שאינו בר הבנה כלל אין אביו מצווה למנעו בע"כ מלאכול מאכלות אסורות. ודבריו צ"ע, דהא הכא הו"ל כלספות לו איסור בידים שאסור אף בתינוק שאינו בר הבנה, כמ"ש רבנו להדיא שם (סעיף ד)].
2. 81. (ב) הש"ך (סקכ"ו) כתב, דמ"ש הרמ"א "וכן התינוק בעצמו" כוונתו שאביו מפרישו (וכתב הפמ"ג שפ"ד סקכ"ו דהיינו משום דליכא לפרש על התינוק בעצמו ממש, שהרי אין בו דעה). והיינו בדברים האסורים מדרבנן שבהם אינו מצווה להפרישו מדינא (דבאיסורי דאורייתא ה"ה מצווה להפרישו וא"צ לטעם שהוא מפני שמזיק לו בזקנותו), כמ"ש באו"ח סי' שמג. וכוונתו לדברי הרמ"א שם (סעיף א), שכתב (על מ"ש המחבר שקטן אוכל נבלות אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו) דהיינו באיסורי דאורייתא. אמנם כתבו שם הט"ז (סק"א) והמג"א (סק"ב) דבאמת אף באיסורי דרבנן חייב האב לחנכו ולהפרישו, אלא שאם לא הפרישו אין ב"ד ממחין בידו (אבל באיסורי דאורייתא מוחין ב"ד ביד האב להפרישו). ואולי מטעם זה שינה הפר"ח (סקכ"ו) מדברי הש"ך, וכתב דמיירי הכא בב"ד, דאף שאין מצווין להפרישו (אפילו מאיסורי דאורייתא), מ"מ יפרישוהו מפני שמזיק לו בזקנותו. וכתב רבנו (או"ח סי' שמג סעיף ב): אביו, כיון שהוא מצווה מד"ס לחנך את בנו או בתו אפי לו במ צוות עשה משהגיעו לחינוך, כ"ש שמחוייב מד"ס לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על ל"ת, ואפי' על איסור של ד"ס. ואם איננו מפרישם מאיסור של תורה צריכים הב י "ד למחות בידו, אבל אם אינו מפרישם מאיסור ד"ס א"צ למחות בידו. הרי שכתב רבנו להדיא כדעת הט"ז והמג"א, שאביו מצווה להפרישו אף מדברים האסורים מדרבנן. ודלא כמ"ש הש"ך כאן שאינו מצווה להפרישו (אלא שמ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו).