סעיף ד

הערות

1. 79. סעיף ד הט"ז (סק"י) הביא דעת מהרש"ל (פכ"ה סי' לג), שאוסר השפוד אפילו בדיעבד, וכתב שבמקום שאין הפסד מרובה יש לחוש לדבריו. וכ"כ הפמ"ג (מש"ז סק"י ושפ"ד סקכ"ג). והש"ך (סקכ"ג) כתב שלענין שפוד דעת מהרש"ל באו"ש (סי' יז) כדעת הרמ"א, שהשפוד אסור לכתחילה אך אינו אוסר בדיעבד, וכ"כ בשמו במנח"י (כלל יח סק"ג). ותמה עליהם בפמ"ג (שפ"ד שם) שלא מצא דברים אלה במהרש"ל, ואדרבה דעתו מפורשת להיפך (כמ"ש הט"ז). אבל בכו"פ (כרתי סקי"ג) ובחוו"ד (חידושים סקי"ז) פירשו כהמנח"י, שאף לדעת מהרש"ל אין השפוד אוסר בדיעבד. וכן פסקו למעשה אחרונים (מנח"י וחוו"ד שם, יד יהודה פיה"א סק"י ופיה"ק סקכ"ו). ודעת הפר"ח (סקכ"ג) להתיר לגמרי. וכן משמע דעת הכו"פ (כרתי סקי"ד), שכתב להחמיר לכתחילה אם הבשר לא נצלה חצי צלייתו, ומשמע שאם נצלה חצי צלייתו אין להחמיר אף לכתחילה. וכן דעת עוד אחרונים (הובאו בכה"ח סקל"ז וסקל"ח). ורבנו כתב (או"ח סי' תקט סעיף יג, לענין איסור הגעלה וליבון ביו"ט): וכל זה בכלי שמן הדין צריך הגעלה או ליבון, אבל אם אינו צריך אלא מחמת חומרא בעלמא, כגון שפוד שצלו בו בשר שאינו מלוח ורוצה לחזור ולצלות בו ביו"ט, מותר ללבנו תחלה אע"פ שהי' אפשר ללבנו מערב יו"ט, דכיון שמן הדין אינו צריך כלל ליבון ולא הגעלה הרי אינו מתקן כלום. ונמצא דעת רבנו שליבון הסכין אינו אלא מחמת חומרא בעלמא, כדעת הרמ"א שאינו אלא זהירות לכתחילה בלבד (ודלא כהאוסרים גם בדיעבד).