סעיף ד

הערות

1. 71. סעיף ד הש"ך (סקכ"ב) כתב דמ"ש המחבר שאף אם חתיכת הטרפה כחושה וחתיכת הכשרה שמנה מפעפע האיסור בכולה, היינו משום דין פיטום, שחתיכת הכשרה מפטמת את הטרפה ונעשית כאילו היא שמנה בעצמה, והדר אזלא חתיכת הטרפה ואוסרת את הכשרה בכולה כדין איסור שמן. ולקמן (סי' קה סקכ"ח) הביא הש"ך דעת רש"ל (בהגהותיו לטור שם), שכתב דלא אמרינן דין פיטום אלא בצלי, אבל במליחה לא מצאנו סברא זו, וכל שהאיסור עצמו אינו שמן אינו מפעפע בכל ההיתר. וכן הביאו בשמו הב"ח (שם ד"ה ומ"ש רבינו) והט"ז (שם סקכ"ו).
2. 72. ועוד כתב שם הש"ך, דאף לדעת הטור והמחבר דאמרינן דין פיטום במליחה, היינו דוקא בשניהם מלוחים, אבל באיסור מליח והיתר תפל לא. ותמה עליו בנו בנקוה"כ דהכא משמע דאף באיסור מליח והיתר תפל אסור להמחבר, וכן הקשו ברעק"א וביד אברהם (לש"ך שם) ובפמ"ג (שם שפ"ד סקכ"ח). וכדעת רש"ל פסקו הפר"ח (שם סקל"ה) בשם הסכמת האחרונים (אף שהפר"ח עצמו ס"ל דלא אמרינן פיטום כלל אפי' בצלי', כדעת הט"ז שם סק"י) והפמ"ג (שם שפ"ד סקל"ח). והחוו"ד (שם חידושים סקכ"ח) והתורת יקותיאל (סי' צא סק"ג בסופו) פסקו כדעת המחבר, דאף במליחה אמרינן פיטום, אלא שהחוו"ד כ' דהיינו דוקא כששניהם מלוחים (כהבנת הש"ך בדעת המחבר). והמנח"י (כלל כג סקי"ח) הניח בצ"ע לדינא. וביד יהודה (סי' קה פיה"ק סקס"ג) כתב שהסומך על דעת רש"ל במקום הפסד לא הפסיד. הרי לנו ד' דעות למעשה בדין פיטום במליחה: א) דעת רש"ל דלא אמרינן פיטום כלל, ב) דעת היד יהודה דבמקום הפסד לא אמרינן פיטום, ג) דעת הש"ך (בדעת המחבר) והחוו"ד דאמרינן פיטום רק בשניהם מלוחים, ד) דעת המחבר (להבנת שאר האחרונים) דאמרינן פיטום אף כשהאיסור לחודי' מליח. והנה כתב הרמ"א (או"ח סי' תסז סעיף יד, גבי תרנגולת שנמצאה בה חטה לאחר מליחה): העיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא החטה עלי', ולהתיר האחרות ע"י קליפה קצת. וכתב המנח"י (כלל לח סקי"ג) דמהא דהתיר שאר החתיכות משמע דעתו כדעת רש"ל, דלא אמרינן פיטום במליחה. והשיגו עליו הפמ"ג (שם) והיד יהודה (פיה"א סקי"ד) דאיפכא מסתברא, דמהא דאסר חתיכה זו כולה משמע דאמרינן פיטום (דאל"ה לא הי' לו לאסור אלא כ"ק), ומה שהתיר שאר החתיכות היינו משום דאין פיטום מועיל לאיסור בלוע שיפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב (כמ"ש הש"ך בסי' קה סקי"ט בשם הסכמת הפוסקים). וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף נא, גבי בשר שנמצאה עליו חטה לאחר מליחה): בד"א כשהבשר הוא כחוש, אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עלי' אסורה אפי לו להשהותה או למוכרה לנכרי, לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן, ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה, שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח, והציר הוא כרותח. ויש חולקין על זה, ואומרים שאין כח בשמנונית הבשר לפטם את הציר הנבלע, כיון שהשמנונית הוא צונן. ואף שהוא מלוח והמלוח דינו כרותח, מ"מ אינו כרותח ממש לענין זה שיהא בו כח לפטם את הציר הנבלע בו. וכן עיקר. ומ"מ אם אין הפסד מרובה ולא מניעת שמחת י"ט יש לחוש לסברא הראשונה שלא לאכלו בפסח. הרי דעת רבנו ברורה שהעיקר כדעת רש"ל שאין פיטום במליחה, ומ"מ כתב שבמקום שאין הפסד מרובה או מניעת שמחת י"ט יש לחוש לדעת המחבר דאמרינן פיטום במליחה (אלא שאין להוכיח מדבריו אם כוונתו שיש להחמיר רק בחמץ בפסח או אף בשאר איסורים).