סעיף ג (א)

הערות

1. 68. סעיף ג (א) מצינו בראשונים ב' טעמים לדין זה, שהציר נבלע בבשר גם כשהוא טרוד לפלוט דמו, ולא אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע: הרשב"א כתב בתה"א (בית ד שער א, והביאו הב"י כאן ד"ה בשר), דלא אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע אלא בדם דשריק, אבל בציר ורוטב אסורין לא, דמיסרך סריכי (וכן משמע מלשון רש"י חולין קיב ע"ב ד"ה לאסור, שכתב שהציר נוח ליבלע מן הדם). וטעם זה הובא באחרונים (באה"ג אות י, שארית יהודה סקל"ב, יד יהודה פיה"ק סקכ"א, וכ"מ מלשון הש"ך סקי"ח והפר"ח סקי"ח). ובמרדכי (פכ"ה סתש"כ, והביאו הב"ח כאן ד"ה בשר) הביא טעם נוסף בשם ראבי"ה, דציר נבלה חזק הוא ולהכי מבליע אפילו קודם גמר פליטה. ועפ"ז נמצא שבדברים שאינם חזקים כציר אה"נ דאמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע (ולאו דוקא בדם דמישרק שריק). וכתב רבנו (או"ח סי' תנב סעיף ח): המגעיל כלים הבלועים מחמץ לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו, דהיינו בע רב פ סח מתחלת שעה ה' ואילך, צריך להגעיל מתחלה את היורה שמגעיל בה את הכלים וישפוך את מי ההגעלה לחוץ וישטפנו בצונן וירתיח בה מים אחרים, ויכניס בתוכה את הכלים. שאם לא יגעיל היורה מתחלה, הרי המים שביורה נאסרין מחמת היורה, שאין במים ששים כנגד כל עובי דופני היורה ושולי', וחוזרין המים הנאסרים ואוסרין את הכלים הנגעלין בתוכו, שפליטת היורה שבתוך המים נבלע בכלים. (ובסעיף ט:) וצריך שיהי' במים שביורה ס' כנגד כל הכלים הנגעלים בתוכם, שאם אין במים ס' כנגד הכלים הרי המים נאסרין מחמת פליטת הכלים וחוזרין ואוסרין את הכלים, שפליטת הכלים שבתוך המים חוזרת ונבלעת בהם ואוסרתן, כיון שלא נתבטלה בששים בתוך המים. והאריך בסעיפים הבאים בביאור שיטה זו, וכתב (בסעיף יג) דה"ה למגעיל כלי הבלוע מאיסור בכל ימות השנה.
2. 69. ואח"כ כתב (סעיף טז): ויש חולקין על כל זה ואומרים, אף כשמגעיל משעה ה' ואילך אין צריך להגעיל היורה תחלה אף שהוא ב"י, וכן אין צריך שיהא במים ס' כנגד הכלים אף אם הם ב"י, לפי שכל זמן שהכלים טרודים לפלוט הגיעול הבלוע בהם אין בולעי ם כלום מהגיעול הנפלט מהם ולא הן מהגיעול הנפלט מן היור ה , שמחמת טרדתם לפלוט אין בהם כח לבלוע. ובסעיפים הבאים האריך בביאור שיטה זו (ועוד הביא שיטה שלישית שאינה מעניננו כאן). ולמסקנא הכריע (סעיף כ): ולענין פסק הלכה העיקר כסברא ה ראשונה , שרתיחת המים אינה מעכבת את הכלים מלבלוע, וגם טרדת פליט ת הכלים אינה מעכ ב תן מלבלוע (את הגיעול שהוא רך ונסרך ונדבק בכלי, שהרי הוא דומה לציר שהוא נבלע בבשר אף כשהבשר טרוד לפלוט את דמו, כמ"ש בי"ד סי' ע'). אלא שלחומרא כתב (בסעיף כא) שיש לחוש גם לדעת החולקים, ומשמע מלשונו שחומרא זו אינה דוקא בחמץ בפסח אלא בכל האיסורין. והנה, הדעה הא' שהביא רבנו (שהכלי בולע מהגיעול הנפלט גם בשעת פליטתו) היא דעת התוס' (חולין קח ע"ב ד"ה שנפל) והרשב"א (תה"א בית ד שער ד, ובתשובה ח"א סי' רסב); והדעה הב' שהביא (שאין הכלי בולע כשהוא טרוד לפלוט) היא דעת ראבי"ה (הביאו הרא"ש פסחים פ"ב ס"ז). ונמצא ע"פ דברי רבנו, שהרשב"א וראבי"ה אזדו לטעמייהו בדין זה: הרשב"א ס"ל שהכלי בולע מהגיעול הנפלט, כיון שפירש טעם בליעת הציר משום שהוא נסרך, וא"כ ה"ה בגיעול הבלוע בכלי, דלא אמרינן מישרק שריק אלא בדם לחודי' (וכ"כ הרשב"א בפירוש בשו"ת ח"א סי' תנו); והראבי"ה ס"ל שאין הכלי בולע כל זמן שהוא טרוד לפלוט, כיון שפירש טעם בליעת הציר משום שהוא חזק, וא"כ בגיעול הבלוע שאינו חזק כמו הציר אינו בולע.
3. 70. (ב) כתב הש"ך (סק"כ), דמ"ש הרמ"א לעיין בסי' קה כוונתו למה שפסק שם (סעיף י) להקל במקום הפסד כשההיתר מליח והאיסור תפל ונוגעין זה בזה. והביא הש"ך שבת"ח (כלל כא דין ד) כתב הרמ"א להתיר בזה לגמרי (כסברא הראשונה שבדברי המחבר), וכתב שכן דעת מהרש"ל (פכ"ה סי' פ) והלבוש (סעיף ג). וכן דעת שאר אחרונים (פר"ח סקי"ט, מנח"י כלל כא סקי"א ובח"י סי' תמז סק"ו, ושאר אחרונים שהובאו בכה"ח סקל"א וסקל"ה). והפמ"ג (מש"ז סק"י) פסק כדעת הרמ"א להתיר במקום הפ"מ. וביד יהודה (סי' קה פיה"ק סקפ"ה) הכריע, שאם המלח שעל ההיתר נוגע באיסור יש להסיר מהאיסור כ"ק במקום שאין הפ"מ, אבל אם אין מלח במקום הנגיעה אין להחמיר כלל. ובחכמת אדם (כלל מג סעיף ה, הובא בדרכ"ת סי' קה סק"ר) כתב שבמקום שאין הפסד יש להצריך ס', ובהפסד קצת סגי בכ"ק, ורק בהפ"מ יש להתיר לגמרי. וכתב רבנו (או"ח סי' תסז סעיף נ, לענין בשר שנמצאה עליו חטה בקועה): ואם נמצאת עליו החטה לאחר שנמלח בעוד שהמלח עליו, צריך ליטול ממנו כדי קליפה (...) לפי שמן הסתם כבר היתה עליו החטה בשעה שמלחו, שהרי מחזיקין איסור מזמן לזמן, ומן הסתם נפל קצת מלח על החטה, ודרך המלח להפליט ציר מדבר המלוח, והציר שהפליט מהחטה נבלע בבשר במקום מגעה של החטה, לפי שהוא כרותח. ובמ"מ מצויין (על התיבות "ומן הסתם נפל קצת מלח על החטה") לח"י סי' תמז. והכוונה למ"ש בח"י שם שהאיסור בחטה שנמצאה בתרנגולת הוא לפי שגם החטה עצמה נמלחה עם התרנגולת, דאל"ה לא היתה אוסרת, דהו"ל היתר מליח ואיסור תפל דשרי. ועפ"ז י"ל שדעת רבנו כהח"י (וכדעת הש"ך ודעימי'), שהיתר מליח ואיסור תפל אינו אוסר כלל אפילו שלא במקום הפסד (ודלא כפסק הרמ"א בסי' קה).