סעיף יח (א)

הערות

1. 62. סעיף יח (א) ברעק"א כאן הקשה על דברי הטוש"ע כאן שמשערין במים, מדברי עצמם לקמן סי' קה סעיף א, שהשיעור הוא כדי שיתננו על האור וירתיח (וכ"ה במקור הדין ברא"ש), דמשמע שמשערין תמיד באותה חתיכה, והניח בצ"ע. וביד יהודה (פיה"א סקפ"ד) ודרכ"ת (סקרצ"ד ובסי' קה סקמ"ב) הבינו כוונתו, שמפרש דברי השו"ע בסי' קה שמשערינן בחתיכה זו לבדה בלא הציר שנכבשה בו (ומ"ש "שיתננו" קאי אחתיכה). וע"פ הבנה זו תירץ ביד יהודה, דאין לפרש שהכוונה להניח החתיכה לבדה בלא מים, דזה צלי הוא ולא בישול, אלא ע"כ בנותן החתיכה במים (או בציר), וברתיחת המים אין נ"מ אם מונח בשר בתוכם או לא, ומיד ברתיחת המים מתחיל להרתיח גם הבשר שבתוכם. ונמצא דאידי ואידי חד שיעורא הוא (אלא דבסי' קה אתא לאשמועינן טעם הדבר, ולכן מפרש השיעור בחתיכה עצמה). וביד אברהם (לסי' קה שם) פירש כוונת השו"ע שם דמשערינן בחתיכה זו כמו שהיא נתונה בציר (אלא שדעתו שם שהעיקר כדברי השו"ע בסי' סט דמשערינן במים). ורבנו כתב לענין כלים שנכבשו בחמץ (או"ח סי' תמז סעיף כט, לענין אכילת מיני מלוחים בפסח): במה דברים אמורים ( ... ) שלא שהה הציר בתוך הכלי ( ... ) כשיעור בישול, דהיינו בכדי שאם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו ע"ג האור הי' הציר מתחיל להרתיח.
2. 63. וכן לענין חטה שנמצאת בפסח (סי' תסז סעיף נו): אם נמצאת נשרית בתוך ציר היוצא מבשר או דגים בשעת מליחתן, הרי כל החתיכות המונחות בתוך הציר ( ... ) כולן אסורות ( ... ) אם שהתה החטה עם החתיכות בתוך הציר בכדי שאם הי' נותן הציר בכלי על האש הי' מתחיל להרתיח ולהתבשל, דכיון ששהו בתוכו כשיעור בישול הרי הן כאלו נתבשלו ממש בתוכו. וכן לענין מרור (סי' תעג סעיף כט): אין יוצאין בקלח מבושל, לפי שנפסד טעם מרירתו על ידי הבישול. והכבוש הוא כמבושל, דהיינו אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על האור היו מתחילין להרתיח (...) אין יוצאין בו. וכן לענין עירוב תבשילין (סי' תקכז סעיף יב): תבשיל זה של ע ירוב ת בשילין א"צ שיהי' מבושל ממש, אלא אפי לו ( ... ) שנכבש בחומץ חזק או בציר, אפי' לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה ע"ג האור הי' התבשיל מתחיל להרתיח, הרי הוא כמבושל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה. וכן גבי אתרוג (סי' תרמח סעיף כה): ואם כבשו בחומץ חזק שהוא חריף מאד, אפי לו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח ה"ז כמבושל, כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה ע"ש הטעם. הרי לנו שרבנו מפרש דברי השו"ע בסי' קה כהבנת היד אברהם, דמשערינן באותה חתיכה ובאותו ציר, וכן דעתו להלכה (דלא כיד אברהם שפסק כדברי השו"ע כאן דמשערינן במים). ונמצא שלדעת רבנו כדי שירתיח אינו שיעור קבוע, אלא משערינן בכל מקום באותו ציר ובאותה חתיכה. וכל דברי האחרונים שדנו כמה הוא שיעור זה (ראה יד יהודה שם, ובדרכ"ת סקרצ"ה וסקרצ"ו ובסי' קה סקמ"ב הביא כמה אחרונים הדנים בזה) אינם לדעת רבנו. [ולכאורה צ"ע בדעת רבנו, דא"כ דמשערינן תמיד בציר זה שבו נתונה החתיכה, הרי שבהתרבה הציר יתארך השיעור, ונמצא שבציר מרובה הכבישה פחותה מבציר מועט, ולכאורה הוא היפך הסברא (ואולי זהו הטעם שמיאנו היד יהודה והדרכ"ת לפרש דברי השו"ע כפירוש היד אברהם ורבנו). ואולי י"ל דאין כוונת רבנו שיש לשער בציר זה לענין כמות הציר אלא לענין חוזק הציר וכה"ג, אבל לענין כמות הציר יש שיעור קבוע, וכמו לדעת האחרונים דמשערינן במים, דעכצ"ל שיש שיעור לכמות המים (וראה בדרכ"ת סקרצ"ה שהביא מס' בית דוד שדן בשיעור זה). אלא דלכאורה מל' רבנו "אם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו", "שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה", משמע דמשערינן בציר כמו שהוא לפנינו ממש. וצ"ע].
3. 64. (ב) הש"ך (סקע"א) פירש דברי המחבר דהיינו דוקא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו שהוא כעין מליחה לקדרה, וכתב דאנן קיי"ל כדעת הרמ"א (דפליג על המחבר). ונראה שכוונתו לדברי הרמ"א בסי' צא (סעיף ה בהג"ה הג'), שכתב: כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי, חשוב רותח (...) אפילו במקום שאין הבשר אוסר דלא חשיב רותח, מכל מקום הציר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו. והיינו דפליגי המחבר והרמ"א בדין ציר של מליח הנאכל מחמת מלחו (כגון במליחה מועטת לצלי), דלהמחבר אינו כרותח, ולרמ"א חשיב אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כרותח (וכ"כ הש"ך לקמן סי' פז סקכ"ז). [ולא מסתבר שכוונת הש"ך לדברי הרמ"א כאן דאסר אפי' במליחה מועטת, דא"כ הי' לו להמתין עד להג"ה ולא לכותבו כאן. ולכן צ"ל שאין כוונתו למחלוקת המחבר ורמ"א בנדו"ד (שבזה טעם הרמ"א הוא משום שפירש ממקום למקום, כמ"ש הש"ך גופי' בסקע"ד, ולא מטעם מליח כרותח כלל), אלא למחלוקתם בדין הרתיחה דציר בכלל, ולזה הביא דברי הרמ"א בסי' צא (שהרי דברי הרמ"א כאן אינם נוגעים לזה כלל, כנ"ל)]. וכן הבינו רוב האחרונים (פר"ח סק"ס וסי' פז סקכ"ד, כרתי סק"נ, פמ"ג שפ"ד סקע"א, שארית יהודה סקק"ו וסקקי"א, יד יהודה פיה"א סקפ"ג ופיה"ק סקקי"ח) שהמחבר ורמ"א פליגי, דלהמחבר אינו אסור אלא במליח שאינו נאכל מחמת מלחו (שהוא כשיעור מליחה לקדרה), ולרמ"א גם במליח הנאכל מחמת מלחו (כגון מליחה מועטת לצלי) אסור.
4. 65. והחוו"ד (ביאורים סקכ"ה) הקשה על דעת המחבר כאן מדברי הרמ"א (בסי' צא) שבציר חשיב לעולם אינו נאכל מחמת מלחו (ונראה שעיקר קושייתו משום שדין זה הובא גם בב"י שם ד"ה וכתב הרשב"א). ותירץ דאה"נ דמה שבתוך הציר אסור גם במליחה מועטת אפילו להמחבר (ודלא כאחרונים הנ"ל), ולא הצריך מליחה גמורה אלא כדי לאסור כ"ק מחלק החתיכה שמחוץ לציר, שאינו אסור משום רתיחת הציר אלא משום רתיחת החתיכה עצמה. וביד יהודה (פיה"א שם) תירץ, דהמחבר פליג נמי אדינא דסי' צא וס"ל דאין הציר חשוב רותח יותר מהבשר, ואף שהביא דין זה בב"י, מ"מ להלכה לא ס"ל כן. והניח בצ"ע דברי הפר"ח, שפסק כאן כהמחבר, ובסי' צא (סקט"ז) משמע שמסכים לדעת רמ"א. ובפמ"ג (שם) כתב בטעם דברי הרמ"א (דאסר בציר של מליח הנאכל מחמת מלחו), שהוא כיון דאין אנו בקיאין בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו. ודבריו צ"ע, שהרי הרמ"א (סי' צא שם בהג"ה הא') כתב טעם זה שאין אנו בקיאין לגבי בשר עצמו (ולא לגבי ציר), וכתב שם להתיר בהפ"מ, וע"ז הוסיף (בהג"ה הג') שבציר חשיב לעולם אינו נאכל מחמת מלחו (ואסור לגמרי). ונמצא שבציר הטעם הוא לא משום שאין אנו בקיאין אלא לעולם חשיב אינו נאכל מחמת מלחו. ויש ליישב (בדוחק עכ"פ) ע"פ דברי החוו"ד הנ"ל, שכוונת הפמ"ג אינה לטעם האיסור בחלק הבשר שבתוך הציר אלא לטעם האיסור בכ"ק שמחוץ לציר, שהוא משום רתיחת החתיכה (ולא משום רתיחת הציר), ובזה גם לדידן אין לאסור אלא משום שא"א בקיאין (אי לאו דאנו אוסרין בלא"ה כל מה שמחוץ לציר משום דם שפירש, כמ"ש הרמ"א כאן). והכו"פ (סי' צא פלתי סק"ז) נחלק על הרמ"א וכתב שעיקר הטעם משום שאין בקיאין (ונמצא לדבריו שבהפ"מ יש להתיר גם בציר). הרי לנו ג' דעות בדין ציר של מליח הנאכל מחמת מלחו: א) דעת המחבר (ע"פ הבנת רוב האחרונים) דלא חשיב כרותח ומותר, ב) דעת הרמ"א (וכ"ה דעת המחבר להחוו"ד) דחשיב כרותח ואסור, ג) דעת הכו"פ דלא חשיב כרותח, אלא דא"א בקיאין ולכן אין להתיר אלא בהפ"מ. וכתב רבנו (או"ח סי' תמז סעיף כט, גבי מלוחים שנכבשו במים בכלי חמץ, שמותרים לאכלן בפסח כיון שהמים מבטלין חריפותן ואין הטעם שבולעין מהכלי משתבח): במה דברים אמורים כשנתן עליו המים קודם שנראה הציר בתוך הכלי של חמץ שנכבש בתוכו, או אפי לו לא נתן עליו המים עד לאחר שנראה ציר בתוך הכלי אלא שלא שהה הציר בתוך הכלי (קודם שנתן עליו מים) כשיעור בישול דהיינו בכדי שאם הי' נותן הכלי עם הציר שבתוכו ע"ג האור הי' הציר מתחיל להרתיח. אבל אם לא נתן עליו מים עד לאחר ששהה הציר בתוך הכלי כשיעור בישול, אם הי' הכלי בן יומו אסור לאכול ממליח שנכבש בתוכו אפי' ביום טוב האחרון, לפי שהציר הוא דבר חריף , כיון שהוא יוצא מהמליח ע"י כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח גמור כמ"ש בי ו "ד סי' ס"ט וצ"א, וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאילו נתבשל בתוכו ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי, ועל ידי כך נעשה טעם החמץ הבלוע בכלי חריף מעט על ידי חריפות שנכנס בתוכו, וכיון שטעם החמץ הבלוע בכלי נעשה חריף מעט בעודו משובח, דהיינו בעוד שהכלי הוא בן יומו, אינו נפגם לעולם אפי לו לאחר כמה ימים. ונמצא שדעת רבנו כדעת הרמ"א, שאף במליח הנאכל מחמת מלחו (דבכה"ג מיירי התם) הציר היוצא ממנו חשיב אינו נאכל מחמת מלחו, דכיון שהוא יוצא מהמליח ע"י כח המלח שעליו, הרי כל כח המלח בתוכו (ודלא כהפמ"ג שהוא משום שאין אנו בקיאין).