סעיף י

הערות

1. 47. סעיף י א. הש"ך (סקמ"ב) כתב דפליגי המחבר ורמ"א אי מסל"ת לחודי' מהני, דהמחבר אזיל בשיטת הסמ"ג וריב"א (שהביא בב"י) דלא מהימן במסל"ת (וכן דעת הב"ח), והרמ"א פסק כהסמ"ק דמהימן (וכ"נ דעת הטור). והא דאמרינן דאין נכרי מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה בלבד, הביאו בש"ך (שם) ובט"ז (סקכ"ד) תירוץ הב"י דהיינו במילי דאורייתא אבל בדרבנן מהימן (ועיין ש"ך סי' סח סקל"ד וסי' קלז סקי"ט דהיינו דוקא היכא דלא אתחזק איסורא או היכא דאיכא טעמא אחרינא דנכרים קפדי אנקיותא). אמנם בפר"ח (סק"מ) הכריע כדעת המחבר דלעולם אין נכרי נאמן במסל"ת אפי' במילי דרבנן. וכן דעת עוד אחרונים (ראה כף החיים כאן סקקל"ט). ובכו"פ (כרתי סקכ"ט) כתב דגם לרמ"א לא מהימן אפי' במילי דרבנן, והא דמהימן הכא הוא מטעם אחר (דהוי תרי דרבנן או משום דמירתת או משום דהוי ס"ס). ורבנו כתב (או"ח סי' תקיג סעיף טו): נכרי המביא ביצים ביו"ט ראשון ומסיח לפי תומו ואומר שנולדו מע רב יו"ט, מותר לסמוך עליו, לפי שאיסור ביצה שנולדה ביו"ט אינו אלא מד"ס, ובכל איסורי ד"ס סומכים על נכרי מס יח לפי תומו, וכמ"ש ביו"ד סי' ס"ט.
2. 48. ונמצא, שרבנו (שכתב שבכל איסורי דרבנן נאמן במסל"ת) פסק כדעת הרמ"א כהבנת הש"ך והט"ז (ולא כהבנת הכו"פ), דבכל איסורי דרבנן נאמן נכרי מסל"ת. ב. הדרישה (סק"ח) והב"ח (ד"ה וכתב בסהמ"צ) הקשו דאיך שייך מסל"ת היכא דהנכרי יודע שאיסור והיתר תלוי בזה. ותירץ בש"ך (שם) דמשכחת לה כגון שהסיח לפני אחרים, ובט"ז (סקכ"ג) תירץ כגון שסיפר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר. ועפ"ז הביא בדרכ"ת (סקקע"ז) משו"ת אבני צדק (יו"ד סו"ס כב) במעשה באווזות פטומות שנמצאת א' מהם טרפה, דאין לסמוך על הנכרי האומר במסל"ת על כל ושט מאיזה אווזא הוא (היינו היכא דליכא קישור דברים וגם לא הסיח לפני אחרים), דאין זה מסל"ת כיון דיודע שאיסור והיתר תלוי בזה. ורבנו כתב (שם קו"א סק"ו): והנה המ"א השמיט מ"ש הש"ך דמשכחת לה כגון שמסל"ת לפני אחרים כו', משמע דלפני בע ל הבית לא מהני, והט"ז כ תב משכחת לה כגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותו דבר נשמע כו'. והמ"א השמיט כל זה, וטעמו דע"כ לא הוצרכו האחרונים לזה אלא משום דיש לחוש שמא מתכוין לחבב א"ע על הישראל כדמשמע מסוף לשון הט"ז ע"ש, ולכן אסברה לה הש"ך שהסיח לפני אחרים, והט"ז אסברה לה שמספר איזה דבר. אבל בנ"ד שהנכרי לא עשה שום מעשה ואין לו תועלת כלל באמירה זו, אם הוא מסל"ת שאינו יודע שסומכין על אמירתו, פשיטא דמהמנינן לי' באיסור דרבנן. ונמצא שחידש רבנו, דמ"ש הש"ך והט"ז דבעינן שיספר לאחרים או קישור דברים אינו אלא היכא שהנכרי בעצמו עושה המעשה, דאז יש לחוש שמתכוין לחבב א"ע על הישראל, אבל היכא שהנכרי לא עשה שום מעשה נאמן במסל"ת גם אם יודע שאיסור והיתר תלוי בזה. ולפ"ז במעשה דאווזות נאמן במסל"ת אפי' בלא קישור דברים או סיפור לאחרים (ודלא כהדרכ"ת). ג. כתב בפמ"ג (שפ"ד סקמ"ג) דאין הכרע בדברי הש"ך אי בעינן קישור דברים (כהט"ז) או לא, וכתב דנראה דלא בעינן. ומלשון רבנו (בקו"א שם), שהביא דעת הט"ז כדעה בפ"ע לאחרי שהביא דעת הש"ך, משמע כהכרעת הפמ"ג דלהש"ך לא בעינן קישור דברים.