סעיף ו

הערות

1. 40. סעיף ו א. שיעור כדי הילוך מיל למליחה הובא בטור כאן בשם הרמב"ם (הל' מאכא"ס פ"ו ה"י). ומצינו בפוסקים ב' טעמים לשיעור זה:
2. 41. א) המגיד משנה (לרמב"ם שם, הובא בב"ח כאן ד"ה ושיעור) הביא סמך לזה משיעור עיבוד העור שהוא כדי הילוך מיל, ומליחה היינו עיבוד, שהרי אמרו שהמולח את הבשר בשבת חייב משום מעבד (אי לאו דקיי"ל אין עיבוד באוכלין). ב) התוס' (פכ"ה קיב ע"א ד"ה הני) כתבו בשם בה"ג דשיעור מליחה הוא כשיעור צלי', כיון דיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלי'. וכ"כ הרא"ש (פכ"ה סל"ג, הובא בטור כאן) והרשב"א (תה"א בית ג שער ג). וכתב הרמב"ן (הובא במגיד משנה שם) בשם הגאונים דשיעור צלי' הוא כדי הילוך מיל. וטעם זה הובא בב"י כאן (אלא שמלשון הטור משמע שדעת אביו הרא"ש פליגא אדעת הרמב"ם, ולדבריו צ"ל לכאורה בביאור דברי הרמב"ם כטעם הא'). ובביאור טעם הב' מצינו ד' אופנים: א) הב"ח כאן כתב דשיעור מיל הוא כדי צליית הבשר כל סביביו על פניו בלבד, ובשיעור צלי' זה יוצא כל שורש הדם שבבשר. ולפי זה אין חילוק בין חתיכה עבה לשאינה עבה, ובכולם השיעור כדי מיל. ב) בסוף הסימן (ד"ה במקום) כתב הב"ח דשיעור כדי מיל הוא שיעור צלי' כמאכל בן דרוסאי (שהוא חצי או שליש צלייתו). וכ"כ הרא"ה בבדק הבית (הובא בשארית יהודה סקל"ז) בשם הגאונים (ומ"ש הב"ח בנוגע לסברא הא' "וסברא זו תמצא בד' הרא"ה", כנראה כוונתו לעצם החילוק בין פני הבשר לתוך הבשר שכתבו הרא"ה גבי מליחה, אף שבצלי' ס"ל להרא"ה כאופן הב' שהוא שיעור צליית כל הבשר כמב"ד, כנ"ל). וכ"כ הפלתי (סק"ד), וכן דעת השארית יהודה (שם). ג) הפמ"ג (סי' עו שפ"ד סקי"ד) כתב דשיעור מליחה היינו כשיעור חצי צלייתו, שאז יוצא כל הדם (כמבואר בסי' עו שם). וכתבו כמה מהאחרונים (כנה"ג הגב"י סקש"ה, חמודי דניאל הל' מליחה סנ"ג הובא בדרכ"ת סי' עו סקכ"ד, יד יהודה סי' עו פיה"א סק"ח ופיה"ק סקי"ז) ששיעור חצי צלייתו הוא שיעור בפ"ע ואינו תלוי בשיעור צלי' כמב"ד (אף שהפמ"ג עצמו במש"ז סקנ"ד כתב דשיעור חצי צלייתו הוא משום שיעור צלי' כמב"ד וכמ"ש הב"ח כאן בסוף הסימן, ונמצא שלדעתו סברא זו היינו סברא הב' הנ"ל).
3. 42. ד) דעת רש"ל (פכ"ה סי' עב, הובא בפמ"ג שם) דשיעור מליחה היינו כשיעור צלי' גמורה (ולדידי' בשיעור חצי צלייתו לא זב עדיין כל דם שבו, כמ"ש הש"ך סי' עו סקי"ד). וכתב הב"ח שאופן הא' הוא העיקר, דלאופן הב' יש חילוק בין חתיכה עבה לשאינה עבה, וא"כ נתת דבריך לשיעורין. וטעם המנהג להשהות במליחה שיעור שעה כתב הב"י בשם תה"ד, ע"פ דעת הג"א וא"ז וש"ד דשיעור מליחה הוא כדי צליית אותה חתיכה לפי גודלה ועובי', והואיל ואין שיעור זה שוה בכל החתיכות נהגו בשיעור שעה, וסמך לזה מדאמרי' בפרק תמיד נשחט (פסחים נח ע"א) דאפי' גוף שלם כמו הפסח סגי בשעה אחת לצלייתו. ומשמע דלדעה זו בעינן שיעור צלי' גמורה, שהרי בפסח מיירי בצלי' גמורה, וכ"כ בשארית יהודה שם [והקשה בפמ"ג (שם), דהא הטעם ששיעור מליחה הוא כשיעור צלי' הוא מפני שהדם יוצא במליחה כמו בצלי', והרי בצלי' בשיעור חצי צלייתו יוצא כל הדם. וכתב דיש ליישב]. וכתב רבנו (או"ח סי' רסג בקו"א סק"ב, בענין השיעור שצריך לקבל שבת אחרי הדלקת הנרות): ואף ששוהה כדי לצלות דג קטן, ומ"ש השו"ע מיד לאו דוקא תיכף ומיד אלא לאלתר, מ"מ שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה, כדמוכח משיעור מליחה שהוא כשיעור צלי' אף לחתיכה גדולה. ולכאורה צ"ל שכוונת רבנו היא לשיעור מיל, דבזה סגי אפילו לחתיכה גדולה, וא"כ לדג קטן סגי בפחות הרבה מרביע שעה (דאם כוונתו לשיעור שעה הרי אין כאן לכאורה שום ראי'). והנה כתב הב"ח (או"ח סי' רנו) דשיעור כדי לצלות דג קטן היינו כדי לצלותו כמב"ד, וכ"כ בעו"ש (שם סק"א). ועפ"ז נראה שלדעת רבנו (שהשוה שיעור צלי' שהוזכר גבי מליחה לשיעור צליית דג קטן) הרי גם שיעור מליחה הוא כשיעור צלי' כמב"ד (כסברא הב' בדברי הב"ח, וכדעת אחיו מהרי"ל בשארית יהודה). [ועכ"פ ודאי שאין לפרש דעת רבנו כסברא הא' דהב"ח הנ"ל, כיון שכתב רבנו ששיעור זה הוא שיעור צלי' אף לחתיכה גדולה, ולכן בדג קטן הוא פחות מזה (משא"כ לסברא הא' אין חילוק בין חתיכות גדולות וקטנות וכמ"ש הב"ח, וא"כ גם בדג קטן השיעור הוא כדי הילוך מיל, ולא פחות מרביע שעה כמ"ש רבנו)].
4. 43. ומה שבמליחה אין מחלקים בין חתיכות גדולות לקטנות ובעינן בכולהו שיעור מיל (אף שלקטנות סגי בפחות מזה), צ"ל שהוא משום דלא פלוג רבנן (וכמ"ש הב"י, והובא בשארית יהודה סקל"ו). ב. בשיעור מיל מצינו כמה דעות בפוסקים: א) דעת המחבר (כאן ובאו"ח סי' תנט סעיף ב, גבי שיעור חימוץ) שהוא שלישית שעה פחות חלק ל' מן השעה (או רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה), שהן י"ח מינוטין. ומקורו בתה"ד (הובא בב"י כאן ובאו"ח שם ד"ה ואם הניחוהו). וכן נראה דעת הדרישה (כאן סק"ד) והש"ך (סקכ"ה) והט"ז (או"ח שם סק"ב) והפמ"ג (שם א"א סק"ג). ב) דעת הרמב"ם (פיה"מ פסחים פ"ג מ"ב) והרע"ב (שם) שהוא ב' חומשי שעה, שהם כ"ד מינוטין. וכן דעת המג"א (שם סק"ג) בדעת מהרי"ל, וכן דעת הח"י (שם סק"י) והיד יהודה (פיה"ק סקמ"ג), וכן הכריע בדרכ"ת (סקק"ט). ג) דעת הח"י (שם) בדעת מהרי"ל, שהוא שליש שעה וחלק כ"ד מהשעה, שהן כ"ב מינוטין וחצי. ובדברי רבנו מצינו במקומות שונים כב' השיטות הראשונות: גבי שיעור עיכול המזון (או"ח סי' קפד סעיף ג) כתב: שיעורו עד כדי הילוך ד' מילין, שהוא שיעור שעה וחומש לפמ"ש בסי' תנ"ט (ועפ"ז נמצא ששיעור מיל הוא י"ח מינוטין, כשיטה הא'). ובשיעור שמותר לאדם להלך בע"ש (סי' רמט סעיף ג) כתב: לא יהלך יותר מכדי שיעור שהוא מהלך ג' פרסאות של אדם בינוני המהלך ברגליו, דהיינו ד' שעות וד' חומשים משעות בינונית שהן כ"ד למעת לעת, ע יין סי' תנ"ט (ועפ"ז הוי שיעור מיל כ"ד מינוטין, כשיטה הב'). וגבי שיעור חימוץ (סי' תנט סעיף י, וציין לשם בפס"ד להצ"צ כאן סק"ב) כתב: שיעור מיל הוא רביעית שעה וחלק עשרים ( ... ) ויש חולקין על זה ואומרים ששיעור מיל הוא שני חומשי שעה ( ... ) ולענין הלכה העיקר כסברא האחרונה, ומכל מקום יש להחמיר כסברא הראשונה אם אין שם הפסד מרובה. הרי שהביא רבנו ב' הדעות, והכריע שהעיקר כסברא הב' ששיעור מיל הוא ב' חומשי שעה שהן כ"ד מינוטין. ובסדר הכנסת שבת שבסידורו כתב רבנו: אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד' חלקי ששיים משעה (שקורין מינוטין), אזי היא שקיעה האמיתית (...) ואז הוא תחלת זמן בין השמשות לר' יהודא בברייתא, ופסקו בגמרא הלכה כמותו (...) ולא כר' יוסי דאמר שתחלת זמן בין השמשות הוא בסוף בין השמשות דר' יהודה, שהוא בכדי חומש שעה וחצי חומש משעות השוות (שהן כ"ד במעת לעת והן י"ח מינוטין) אחר השקיעה האמיתית. הרי שהכריע רבנו בסידורו (שהוא משנה אחרונה שלו) ששיעור מיל הוא כ"ד מינוטין (שהרי כתב שבין השמשות דר' יהודה שהוא ג' רבעי מיל הוא י"ח מינוטין). והנה בשארית יהודה (סקל"ז, וכ"מ בפלתי שם) כתב, שבפלוגתא זו תליא הפלוגתא אם שיעור כמב"ד הוא כחצי בישול או כשליש בישול, דכיון דשיעור צלי' גמורה הוא שעה (כדמצינו בפסח) ושיעור מיל הוא כמב"ד, הרי למ"ד שהוא שליש בישולו הוי שיעור מיל י"ח מינוטין שהוא קרוב לשליש שעה, ולמ"ד שהוא חצי בישולו הוי שיעור מיל כ"ד מינוטין שהוא חצי שעה פחות עשירית. ועפ"ז נמצא דחצי בישולו לאו דוקא, אלא יותר משליש, והיינו חצי בישולו פחות עשירית. ועפ"ז נמצא שלדעת רבנו, שכתב שכדי הילוך מיל הוא כ"ד מינוטין, הרי שיעור בישול כמב"ד הוא כחצי בישולו פחות עשירית (אלא שצ"ע ממ"ש בסי' רנג סעיף יג ושם בקו"א סק"ב, דמשמע שנוטה להדעה שהוא שליש בישולו).
5. 44. סעיף ט כתב הרא"ש (שבת פ"ג סי"ז), שאסור לתת בשר שור חי לתוך כ"ר אפילו נמלח מחדש, דנהי דהבשר אינו מתבשל, הלחלוחית והמלח והדם שבתוכו מתבשל ונבלע בבשר ואסור. ובת"ח (כלל ב דין ד, הובא בט"ז סקכ"ג) הביא דברי רבינו ירוחם, שכתב ע"פ דברי הרא"ש הנ"ל להתיר בשר שור חי שלא נמלח שנתנוהו בכ"ר שהוסר מעל האש, אלא שבבשר שנמלח ולא יצא כל דמו שנתנוהו בכ"ר אוסר כיון שלחלוחית הדם שבתוכו מתבשל (ומשמע שבבשר שנמלח ויצא כל דמו שנתנוהו בכ"ר מותר ואינו נאסר מחמת הדם שעל פניו, וכתב הפר"ח סקמ"א דהיינו לפי שהדם שעל פניו מתייבש ונשרף). והת"ח עצמו נחלק עליו וכתב שלעולם אסור (בין בבשר חי ובין בבשר שנמלח, ומשמע שאינו מחלק בין אם יצא כבר כל דמו או לא), דכיון שהלחלוחית שבבשר מתבשל הרי הדם נבלע בבשר ואוסרו (ומשמע שכוונתו בין אלחלוחית שעל הבשר ובין אלחלוחית שבתוכו). ואף שמדברי הרא"ש משמע דאין הלחלוחית מתבשל אלא בנמלח, הרי הטור (או"ח סי' שיח) כתב דהלחלוחית מתבשל אפי' בלא מלח. והט"ז (שם) נחלק על הת"ח ומקיים דברי רי"ו, וכתב שכיון שהבשר עצמו אינו מתבשל (אף שהלחלוחית מתבשל) אין הדם נבלע בו ואינו אסור משום דם, ומ"ש הרא"ש שהדם נבלע בבשר ואוסרו הוא דוקא בנמלח (ומ"ש הטור דאף בלא נמלח אסור, היינו משום דהטור מיירי באיסור שבת דמ"מ יש איסור בישול מחמת הלחלוחית). וכתב שכן דעת רש"ל באו"ש. ורוב האחרונים (פר"ח שם, כרתי סקל"א ופלתי סק"ו, חוו"ד חידושים סקל"ד וביאורים סקי"א, יד יהודה פיה"א סקמ"ו ופיה"ק סקע"א, שו"ת אדני פז סי' מד שהובא בדרכ"ת סקקנ"א, כה"ח סקקמ"ט, ושאר אחרונים שהובאו בדרכ"ת שם וסקקפ"א) כתבו שאין לסמוך להקל כדעת הט"ז, ויש להחמיר כדעת הת"ח (אלא שבפלתי שם כתב שהסומך עצמו על דעת הט"ז אין גוערין בו בנזיפה).
6. 45. והמנח"י (כלל ב סק"ח) כתב שבמקום הפ"מ ולצורך ע"ש ואורחים יש להקל כדעת הט"ז. והפמ"ג (מש"ז סקכ"ג) האריך להקשות על הט"ז, דמלשון הרא"ש משמע שאף הלחלוחית שבתוך הבשר מתבשל, וקשה לומר שיש כח ברוטב כ"ר להיכנס בבשר ולבשל הלחלוחית שבתוכו, אבל אין בו כח להוציא את הדם ממקומו (דאל"ה הו"ל דם שפירש ואסור). וכתב לחלק לדעת הט"ז דאינו מבשל הלחלוחית שבתוכו אלא בנמלח, אבל בלא נמלח אינו מבשל אלא הלחלוחית שעליו מבחוץ (אלא שכתב שאף חילוק זה קשה, דאי אמרינן שע"י רתיחת מליחה יש כח ברוטב לבשל הלחלוחית שבתוך הבשר אף שאין בו כח לבשל הבשר עצמו, א"כ אף בלא מליחה אימא הכי). ומדברי הפר"ח (שם) נראה שמפרש דעת רי"ו כמ"ש הפמ"ג בדעת הט"ז, שבלא נמלח אין מתבשל אלא הלחלוחית שעל הבשר מבחוץ, ובנמלח מתבשל גם הלחלוחית שבתוך הבשר. אלא שבדעת הרא"ש נראה מדבריו שדעתו שבין בנמלח ובין בלא נמלח אין מתבשל אלא הלחלוחית של הבשר מבחוץ (דכתב דהרא"ש לא מיירי כלל באיסור דם אלא באיסור שבת, ומ"ש שהלחלוחית והמלח והדם שבתוכו נבלע בבשר, היינו כדי שלא נבוא להתיר הבשר בדיעבד לאכלו באומצא ע"י ניגוב הלחלוחית כיון שהבשר עצמו לא נתבשל). וי"ל שמפרש דמ"ש הרא"ש "שבתוכו" לא קאי אבשר אלא אמלח, דהיינו שהדם הבלוע בתוך המלח שעל הבשר מבחוץ מתבשל, ולא מיירי כלל בלחלוחית שבתוך הבשר (אלא דצ"ע מל' תוס' הרא"ש שבת מב ע"ב ד"ה כבשרא, ששם השמיט תיבת "מלח", וא"כ צ"ל דמ"ש "שבתוכו" לאו דוקא). [וכעין זה כתב גם ביד יהודה (פיה"א שם) שאין מתבשל אלא הלחלוחית שעל הבשר, ושתיבת "שבתוכו" לא קאי אבשר אלא אמלח. אלא שהוא מפרש כן לכו"ע (גם לדעת הט"ז והת"ח, ודחה דברי הפמ"ג בדעת הט"ז), וצ"ע שהרי מפורש בדברי רי"ו והת"ח שאף הדם שבתוך הבשר מתבשל (לרי"ו דוקא בנמלח ולת"ח בין בנמלח ובין בלא נמלח). ועוד, דהט"ז העתיק בלשון הרא"ש תיבת "דם" לפני תיבת "מלח", ובלשון זה א"א לפרש תיבת "שבתוכו" כפירוש היד יהודה].
7. 46. ומדברי הכו"פ (פלתי סק"ו) נראה שדעתו שאף הלחלוחית שבתוך הבשר מתבשל (שכתב שבמקום שהלחלוחית נאסרה אין להתיר את הבשר ע"י ניגוב הלחלוחית, דא"א לנגב כל הלחלוחית שבתוך הבשר אא"כ יחתוך הבשר לחלקים דקים ביותר). הרי לנו ג' דעות בדין בישול הלחלוחית שבתוך הבשר בכ"ר שהוסר מעל האש: א) דעת הת"ח והכו"פ שגם הלחלוחית שבתוך הבשר מתבשל, ב) דעת הפר"ח והפמ"ג בדעת רי"ו והט"ז שבנמלח מתבשל גם הלחלוחית שבתוך הבשר ובלא נמלח מתבשל רק הלחלוחית שמבחוץ, ג) דעת הפר"ח והיד יהודה שלעולם אין מתבשל אלא הלחלוחית שעל הבשר מבחוץ ולא הלחלוחית שבתוכו. ונמצא שלדעת הת"ח והכו"פ אסור ליתן בשבת בכ"ר אפילו בשר שאין עליו לחלוחית מבחוץ (כיון שהלחלוחית שבתוכו מתבשל), ולדעת הפר"ח והפמ"ג בדעת רי"ו והט"ז (וכ"ש לדעת הפר"ח והיד יהודה) מותר (כיון שמבחוץ אין עליו לחלוחית, והלחלוחית שבתוכו אינו מתבשל). וכתב רבנו (או"ח סימן שיח סעיף יז, לענין שבת): ומ"מ בשר שור אסור ליתן בכ"ר, שאף שהבשר אינו מתבשל מ"מ הלחלוחית שעליו מתבשל, אלא אם כן שהוא יבש שאין עליו לחלוחית כלל. הרי מוכח מדברי רבנו שאין מתבשל אלא הלחלוחית שעל הבשר ולא הלחלוחית שבתוכו (ובפרט שמשנה בזה מלשון המג"א שם סקכ"ט, שכתב "הלחלוחית שבו מתבשל", כלשון הטור), ולהכי בשר יבש שאין עליו לחלוחית (אע"פ שיש לחלוחית בתוכו) מותר ליתנו בכ"ר. אלא שיש לפרש דעת רבנו בשני אופנים: א) כדעת הפר"ח שלעולם אין מתבשל אלא הלחלוחית שעל הבשר, ומפרש דמ"ש הרא"ש "שבתוכו" לא קאי אתוך הבשר. וא"כ אין להכריע בדברי רבנו בבשר שלא נמלח לענין איסור דם אם דעתו כהט"ז או כהת"ח. ב) כדעת הפר"ח והפמ"ג בדעת רי"ו והט"ז, שבבשר שנמלח מתבשל גם הלחלוחית שבתוך הבשר ובבשר שלא נמלח אינו מתבשל אלא הלחלוחית שמבחוץ. ולפירוש זה נראה שדעת רבנו כדעת הט"ז המקיים דינו של רי"ו להתיר בשר שור שלא נמלח ונתנוהו בכ"ר (דאל"כ אין לנו מקור לחלק בין נמלח ללא נמלח).